בשיתוף אחת מתשע
זה היה אמור להיות עוד יום רביעי. קמתי חצי שעה מאוחר מדי. התלבשתי מהר מדי. שתיתי פחות מדי קפה ויצאתי לעבודה. בחוץ חום של חודש יולי, רוח יבשה מלטפת את צמרות העצים ואנשים בשדרה שותים באיטיות הראויה את הקפה שלהם. שום דבר מיוחד. שום סימן לזה שעוד רגע החיים שהכרתי ישתנו לבלי היכר.
זה היה אמור להיות עוד יום רביעי. יצאתי מהעבודה בצהרים לבית החולים תל השומר כחלק מהצ׳ק ליסט. שבוע לפני זה הרגשתי גוש בשד. הלכתי לכירורג שד שבדק אותי ואמר שזה שום דבר. ניסינו אז להיכנס להיריון. הוא טען בביטחון שאלה שינויים הורמונליים. האמנתי. הייתי בשיא של החיים. שיא הכושר. שיא התזונה. שיא הקריירה. שנה אחרי חתונה.
״לא מדובר בגוש סרטני״ הוא כתב בהפניה לאולטרה סאונד. אז הגעתי לתל השומר לסמן וי. קראו לי בשם. נכנסתי לחדר קטן. וכשיצאתי כלום לא היה אותו דבר. הפרצוף של הרופא שבדק אותי לא השאיר מקום לספק. המילים שלו אישרו את מה שהפנים שלו כבר אמרו: סרטן שד. הייתי לבד בחדר. לא בכיתי. הדמעות הגיעו הרבה אחר כך. כשהעולם מתרסק עלייך משתררת דממה. הבעתה משתקת אותך. קצת כמו ברכבת הרים. מי שצורח לא באמת מפחד.
אחרי אינספור בדיקות קבעו שאצטרך לעבור כימו, ניתוח הקרנות ואח״כ עוד שנה של תרופה ביולוגית.
תשעה חודשים של טיפולים במקום ההיריון שרציתי שהולידו אישה אחרת ממה שהייתי. והיה מאתגר. ומפחיד. והשיער נשר. גם הגבות והריסים. והגוף הלך ונחלש. והיו רגעים שלא נותרו בי כוחות. שלא ידעתי איך ומאיפה אאסוף את עצמי הלאה. אבל אספתי. וקמתי. ונפלתי. וקמתי שוב. וכל הזמן נאחזתי באמונה שזה לא סיפור החיים שלי זה עוד סיפור בחיים.
חמש שנים חלפו מאז הבוקר ההוא בו קמתי אישה רגילה והלכתי לישון אישה עם סרטן. אבל גם היום הרגיל עדיין אחר. הצלקות דהו. הביקורות פחתו. השנים עברו אבל הפחד שם. עם הזמן לומדים לאלף את החרדה. להחליש את הווליום. להבין שהפחד הוא גם תזכורת לחיות. לא לחכות. לא לדחות. לא לרצות אחרים. להיות. בהודיה על מה שיש. לכעוס פחות, לסלוח יותר, לקחת ללב פחות, לצחוק יותר, להתעצב פחות. לא תמיד זה מצליח. לא תמיד אני זוכרת. כמה יקרים החיים. כמה שבריריים הם. כמה שום דבר לא מובן מאליו. אבל אז אני נזכרת. באותה מידה שאני כאן יכולתי לא להיות - ואם אני כאן אז להיות. לחוות. לחיות.
אני אף פעם לא מדברת במונחים של ניצחון על הסרטן. אני לא יודעת אם מגיעים לנקודה בה מרגישים מנצחים. אבל יש ניצחונות קטנים. הביקורת הראשונה אחרי. השיער שארך כמו פעם. הריצה הראשונה בה רצת שוב 10 קילומטר. היום הראשון בו לא חשבת על זה. שני הילדים שלי הם הניצחונות הכי גדולים שלי. ואולי רק כשהם נולדו הרגשתי שאני בריאה באמת. כשאני מסתכלת עליהם אני מרגישה שניצחתי. החיים את המוות. התקווה את הפחד. האושר את הכאב. האור את החושך.
לפני שבוע הבן שלי בן הארבע הצביע על הצלקת שעל השד הימני שלי ושאל אותי אם נשאר לי שם כי קיבלתי מכה חזקה. חייכתי ועניתי שכן. "וזה עוד כואב לך", הוא שאל? עניתי שכבר לא והוספתי "זו מכה ממש מפעם״. ״אז עכשיו הכל בסדר״, הוא סיכם. חזרתי אחריו. "עכשיו הכל בסדר".
חמש שנים אחרי. הרגיל הוא אחר. אבל האחר פשוט נעשה רגיל. ועכשיו הכל בסדר.
מתי בפעם האחרונה הצלת חיים בתשעה ש״ח?
עד היום, חודש אוקטובר נצבע בוורוד, והפעילות של עמותת 'אחת מתשע' להעלאת המודעות לסרטן שד, הייתה בשיאה. מאז השבעה באוקטובר הרשת הוצפה בבקשות לתרומה, ולגמרי נמחק לנו מהתודעה שאוקטובר השחור היה במקור צבוע ורוד. לכן, לכבוד יום האישה, אנו מזמינות אותך לתרום 9 ש"ח וביחד לייצר אימפקט משמעותי להעלאת מודעות לגילוי מוקדם ולהציל חיים. התגייסו בצו 9, ותרמו תשעה שקלים בלבד להצלת חיים. תרומה צנועה אך משמעותית, שתעזור לנו להמשיך ולהציל חיים.
בשיתוף אחת מתשע
פורסם לראשונה: 14:27, 03.03.24
