ימים אחדים לאחר אותה שבת ארורה - לפני שבועיים בדיוק - נקרא ד"ר גיא רסנר לסייע במלאכת דגימות DNA של חללי המלחמה. רסנר, רופא מומחה במחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים שיבא תל השומר, כבר נחשף בעבר למראות קשים במסגרת עבודתו, אך גם הוא עצמו ידע ששום דבר לא יכול להכין אותו לאתגר שמחכה לו.
קראו עוד:
"כמה ימים אחרי שהבנו מה קורה, הבנתי שמשרד הבריאות מחפש כירורגים שיכולים להתנדב לעשות בדיקת DNA לזיהוי החללים, והתנדבתי", הוא מספר. "במסגרת העבודה צריך לעזור להפיק DNA, כלומר להפיק רקמה שאפשר להוציא ממנה DNA. לצערי חלק לא קטן מהחללים שקיבלנו לא היו במצב שבו קל לעשות את זה: היו גופות שרופות מאוד, היו שקיות שהגיעו עם חתיכות שבכלל לא הבנת מה אתה רואה, והיית צריך לנסות להוציא מזה משהו".
בפוסט שפרסם ברשתות החברתיות לפני מספר ימים, שאותו העלה מבסיס "שורה" של הרבנות הצבאית, צירף רסנר תמונה שלו לבוש במסכה מיוחדת, וסיפר על המלאכה הקשה: "להגיד שהשבוע האחרון היה קשה יהיה אנדרסטייטמנט. גיהינום עלי אדמות יתאר טוב יותר את המצב", כתב שם. "לא אתאר את מה שראיתי. התמונות והריח לא מרפים. כל-כך נורא. פשוט אין מילים".
למה המסכה משמשת?
"זה בגלל הריח. אין פה שום דבר רפואי שאתה צריך להגן עליו. אין פה לוחמה כימית או דברים כאלה. אבל זו צחנת מוות, מילולית. אתה מגיע ומטפל בגופות שלפעמים היו בין 5-3 ימים בשמש לפני שהן הגיעו אליך".
ד"ר גיא רסנר: "אחרי המשאית הראשונה יצאתי החוצה והייתי מזועזע, אבל מהר מאוד אתה אוסף את עצמך. זה קשה. אתה רואה חלקים של גופות עם קעקועים ומבין שאלה נרצחים מהמסיבה"
רסנר וצוות הרופאים עבדו במשמרות של שש שעות מסביב לשעון, בהתאם לקצב הגעת הגופות. אין רגע לעצור, בטח שלא זמן להתפרק. "ברגע שמגיעה משאית חדשה קוראים למי שצריך ועושים את זה. העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית, היה מאוד לא קל לכולם", הוא אומר בקול שבור. "משרד הבריאות ארגנו קבוצות תמיכה לכל מקרה, לכל האנשים שהיו חלק ממה שהיה שם, על מנת לתת פתרונות".
על אף הניסיון שרכש עם השנים במחלקת כוויות ארצית בתל השומר, הוא מודה בקושי הנפשי שליווה אותו במהלך העבודה. עם זאת הוא חוזר ואומר שאין ברירה. חייבים להמשיך.
"מבחינה טכנית הייתה לי היכולת להתמודד עם זה, אלה מראות קשים שלצערי אני כבר מכיר", הוא אומר, "עם זאת יש פה גם את הנדבך הנפשי. זה לא מטופל כוויות, זה משהו אחר. אין לך ברירה אלא לתפקד לפי מה שאתה יכול ויודע, ולשים את זה באיזושהי מגירה צדדית. במקביל לזה אתה חייב לתפקד".
ועדיין, בטח יש רגעים ששוברים אותך.
"אחרי המשאית הראשונה יצאתי החוצה והייתי מזועזע, אבל מהר מאוד אתה אוסף את עצמך. זה קשה. אתה רואה חלקים של גופות עם קעקועים ומבין שאלה נרצחים מהמסיבה, אתה יודע שזה בא משם.
"אחת העדויות הראשונות ששמעתי, שהתפרסמה ממש באותו יום שבת, הייתה של זוג שהיה במסיבה. לבחור קראו גיא ולבת הזוג שלו מיכל, ממש כמוני וכמו בת הזוג שלי. אני תופס את עצמי וחושב על זה שלפני מספר שנים אלה היו יכולים להיות אנחנו".
"אין אפשרות לחסל את הרוח המשותפת שלנו, ומתוך האחווה הזאת נתגבר, נתחזק וניבנה"
אפשר בכלל להפריד? יש דברים שהולכים איתך אחר כך הביתה?
"הריח עדיין איתי. הוא פשוט לא עובר. אבל צריך לעשות את זה. אנשים נעים בחוסר ידיעה לגבי היקירים שלהם. זה קטסטרופה. מעבר לזה, עצם זה שעשיתי את זה מאוד עזר לי עצמי, לא פחות. קשה להסביר את זה, אך זה נותן קצת שקט, קצת היגיון, אם אפשר לקרוא לזה ככה בכלל בזמנים האלה".
בפוסט שכתב תיאר רסנר גם את הערבות ההדדית בין ישראלים שאליה נחשף במהלך הימים האחרונים: "אין אפשרות לחסל את הרוח המשותפת שלנו, ומתוך האחווה הזאת נתגבר, נתחזק וניבנה", כתב.
"אני רואה את זה בכל מקום. איפה שאתה לא הולך אנשים נורא מתחשבים. בין אם זה על הכביש או בתור בסופר, כולם כמו משפחה אחת גדולה", הוא אומר. "אני רואה את המתנדבים בבית החולים, מלא אנשים שבאים לתרום דם. רופאים הולכים ועושים איפה שרק אפשר. אני לקחתי דם וכמוני גם עוד המון חברים מהמילואים".
גם אשתו של גיא, פסיכיאטרית במקצועה, התגייסה לעבודה. "אשתי מיכל מטפלת בילדים, אך גם תומכת נקודתית בכל מיני משברים נפשיים של אנשים שאנחנו מכירים שצריכים עזרה. נותנת מרשמים. אנחנו עוזרים איפה שאפשר. אחרי שאני עושה את שלי, מה שנשאר זה התרופות", הוא מסכם בעצב.
אתה גם נעזר בה?
"האמת שכן, היא מייעצת לי. אני מקבל את התמיכה שלי בבית".
