סיגל שמש (54) מאורנית, אם לשלושה, הייתה מחנכת כיתה ח' ומורה לערבית עד לפני חמישה חודשים, עד שנפצעה קשה בתאונת דרכים. זה קרה בכביש 6, לקראת מחלף שורק, ב-15 ביוני.
"יום התאונה התחיל כאחד הימים המשמחים שהיו לנו: הבת שלנו, גל, סיימה בהצטיינות תואר בניהול באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע", היא מספרת מחדרה בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב. "נסענו לטקס, ובדרך חזרה הביתה התנגש בנו רכב שטס לעברנו במהירות גבוהה. שני חבר'ה צעירים דהרו לכיווננו ופשוט נכנסו בחלק האחורי הימני של הרכב, בדיוק איפה שאני ישבתי. הוא נכנס ישירות בי, כאילו כיוון אליי. אני ישבתי בצד ימין, מאחורי הבת שלנו, שישבה מקדימה. הגרוש שלי נהג. הרכב שלנו, ג'יפון קרוסאובר, התרסק לחלוטין.
"אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה. בעצם, אני לא זוכרת כלום. אני רק זוכרת שנכנסנו לרכב בבאר שבע והיינו באופוריה. התגאינו בגל ואמרנו לה כמה שאנחנו גאים בה. רגע של משפחה מאושרת. הכי מאושרת בעולם. כשהראו לי תמונות של הרכב שלנו אחרי התאונה, הייתי בהלם. אני מניחה שאם זה היה רכב אחר, קטן יותר, זה היה נגמר אחרת. לא הייתי מדברת איתך היום. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין איך בכלל חילצו אותי מהאוטו, שנמעך כולו".
קראו עוד:
סכנת חיים מוחשית
חודש וחצי הייתה מאושפזת בבית החולים קפלן ברחובות, ואחר כך הועברה לשיקום ברעות. "אחרי שהתאוששתי קצת, הבת שלי סיפרה לי שנדרשה משימת חילוץ מיוחדת כדי להוציא אותי החוצה ללא פגע", אומרת שמש. "מעוצמת המכה סבלתי מפגיעה באיברים פנימיים – בלב, בכבד ובטחול. היו לי גם שברים בצלעות, בחוליות הגב ובאגן. עברתי ניתוח מורכב שארך כשמונה שעות לקיבוע האגן.
4 צפייה בגלריה
סיגל שמש (מימין) עם בתה גל ובעלה לשעבר, שעות אחדות לפני התאונה. "רגע של משפחה מאושרת"
"שאלתי הרבה על התאונה, כי סיקרן אותי לדעת מה קרה שם. היה חשוב לי לדעת מי טיפל בי, מי פינה אותי, מי פינה את הבת שלי. בבית החולים אמרו להם שאני בסכנת חיים מוחשית. הבת והגרוש שלי ישבו לידי בסופי שבוע במשך שעות ארוכות, ואיכשהו תמיד היינו מגיעים לדבר על התאונה.
"דיברנו עליה הרבה. כולנו רצינו להוציא את הדברים החוצה. מספרים שכשהייתי בטיפול נמרץ, הדבר הראשון שאמרתי כשהתעוררתי זה שלא סיימתי לרשום לתלמידים שלי את התעודות. זו הייתה בדיחה שרצה במחלקה. בבוקר התאונה באמת ישבתי בבית, כתבתי ציונים בתעודות עם הערות לתלמידים, והטריף אותי שלא סיימתי את זה. לא קלטתי בכלל באיזה מצב אני נמצאת. התלמידים היו הדבר היחיד שעניין אותי. גם הייתי תחת תרופות, וזה השפיע.
"הייאוש והקושי לאט-לאט פינו מקום לאופטימיות. היום אני חווה הצלחות ומתקדמת, ולמדתי לחגוג את ההצלחות הקטנות שנותנות לי כוח להמשיך להתקדם, למרות הכאב
"כשהתעוררתי מההתאוששות, גל שלי הייתה לידי, ואני לא הייתי מודעת בכלל לפציעות שלה ולחבלות. רק אחר כך סיפרו לי שכולנו נפצענו. אני מודה לאלוהים על זה שכולנו נשארנו בחיים. הבת שלי בטיפולים עם חוליות שנשברו בגב, והייתה לה כוויה מאוד גדולה. לגרוש שלי נפתח הראש, והוא סובל מכאבי גב. את יודעת מה מצחיק? שאפילו לא שמעתי את הבום".
"עברתי סבל בל יתואר"
בבית החולים רעות החלה בהליך שיקומי ארוך ומאומץ. "אושפזתי כשאני מרותקת למיטה. לא יכולתי לקום לבד, שלא לדבר על ללכת, להתרחץ או לעשות פעולה בסיסית אחרת. הפכתי לנתמכת, תלויה בצוות הרפואי הנפלא והמסור שעטף אותי. איבוד העצמאות האישית שלי היה הדבר הכי קשה, אבל זה גם מה שדרבן אותי להשקיע כוחות בשיקום: רציתי להשיב לעצמי את העצמאות שלי. עבדתי קשה בפיזיותרפיה, בריפוי בעיסוק ובחדר הכושר, ומהר מאוד עברתי לכיסא גלגלים. לאט-לאט אני מצליחה להשיב לעצמי את התפקוד הבסיסי.
"היו רגעי משבר, בוודאי. גם עכשיו יש רגעי ייאוש עם חשש. בהתחלה הכול מאוד כאב לי. עברתי סבל בל יתואר. כל הזמן הפכו אותי כדי שלא יהיו פצעי לחץ, וזה היה סיוט. לאט-לאט למדתי איך לזוז במיטה. אחר כך הצלחתי לזוז לכיסא גלגלים, שמבחינתי זה היה כמו לטפס על האוורסט. הייאוש והקושי לאט-לאט פינו מקום לאופטימיות. היום אני חווה הצלחות ומתקדמת, ולמדתי לחגוג את ההצלחות הקטנות שנותנות לי כוח להמשיך להתקדם, למרות הכאב. הצוות כאן מציב למטופלים מטרות ומאתגר אותנו על מנת שנגיע אליהן, גם אם הן נראות בלתי ניתנות להשגה בהתחלה".
בימים האחרונים הצליחה להגשים מטרה נוספת. "קיבלתי אישור דריכה. שבועיים מותר לי לדרוך על בהונות, שבועיים מותר לדרוך על חלק מכף הרגל, וכעבור שבועיים נוספים אנסה לדרוך על כל הרגל. אני גאה לומר שאני בדריכה מלאה", היא אומרת בחיוך של ניצחון. "זו אבן דרך מאוד משמעותית בתהליך השיקום, כי זו החותמת שניתן לדרוך על הרגליים ולחזור ללכת. כעת אני מתניידת באמצעות קביים ועושה צעדים ראשונים.
"לא יכולתי לקום לבד, שלא לדבר על ללכת, להתרחץ או לעשות פעולה בסיסית אחרת. הפכתי לנתמכת, תלויה בצוות הרפואי. איבוד העצמאות האישית שלי היה הדבר הכי קשה, אבל זה גם מה שדרבן אותי להשקיע כוחות בשיקום"
"היום אני יכולה לראות את עצמי יוצאת על הרגליים הביתה וחוזרת לחיים, לילדים, לשגרה, לטיולים בארץ ולתלמידיי היקרים. אני מתגעגעת אליהם ואל שגרת החיים שלי. עם התהליך גם החלומות משתנים. בהתחלה, החלום הכי גדול שלי היה להתפנות לא בעזרת קטטר. היום החלום הכי גדול שלי הוא לחזור לעצמי ולשקם את השרירים שלי מצד ימין שלא מאפשרים לי ללכת. אני מאמינה שאעמוד באתגר הזה. אתגר נוסף שלי הוא להצליח לישון בלילה. גם לעמוד לבשל או לנקות זה חלום שאני רוצה להגשים".
ממורה נהפכת לתלמידה, לזו שמקבלת הוראות ושמצפים ממנה לבצע אותן. איך זה מרגיש?
"זה מסע חיים, מסע שלם. בכל התקופה הזו יש המון זמן למחשבות, ויש המון תובנות שאדם מגיע אליהן. הדבר הטריוויאלי זה שלמדתי להעריך ולהוקיר את הדברים שאדם עושה באופן אוטומטי, פעולות בסיסיות שכבר לא מובנות לי מאליהן. היום אני מעריכה את זה יום-יום שעה-שעה: לא לסבול מכאבים פסיכיים, לא להיות תלוי באחר, לנעול נעליים, לגרוב גרביים. כלום לא מובן מאליו. למדתי גם להעריך את הצוותים הרפואיים שעושים עבודת קודש. בכלל לא ידעתי שקיים דבר כזה, שיקום. מעולם לא חשבתי על זה. אין לי ספק שלא אחזור להיות אותו בן אדם שהייתי, ולא רק אני: כל האנשים סביבי משתנים".
הישגים מרשימים
ד"ר דיאנה גולדין, מנהלת מחלקת שיקום ברעות, גאה מאוד בהתקדמות של סיגל שמש. "בשבועות האחרונים חלה פריצת דרך במצבה", היא אומרת. "כשהיא הגיעה אלינו, המצב שלה היה מורכב במיוחד, מאחר שהייתה לה גם פגיעה נוירולוגית וגם פגיעה אורתופדית. גם מצבה הנפשי היה קשה. היה לה קושי להבין מה קרה, ולהסתגל למצב החדש, והיא נזקקה למעטפת שלנו מכל הבחינות.
"הצוות טיפל ועדיין מטפל בה, אבל לאט-לאט היא התאוששה והחלה להשקיע בחדר כושר שנגיש לתרגולים עצמיים. היא גם משתתפת בכל הפעילויות שבית החולים מציע, כמו גינה טיפולית וטיפול בכלבים. יש לה עדיין דרך לפניה, אבל מאחוריה יש הישגים מרשימים".
