בעוד עשרות אלפי תושבים עדיין מפונים מבתיהם בצפון ובדרום, בעקבות הימשכות המלחמה כבר יותר מעשרה חודשים, רבים מהם נאלצים להתמודד עם אתגרים נוספים מעבר לקשיים שהביאה איתה המלחמה. חלקם מתמודדים עם מצב כלכלי קשה, חלקם עם מורכבויות נפשיות, ועבור חלקם זו התמודדות יומיומית עם מחלה קשה. זה סיפורם של שלושה מהם: אלברט בן 12, אליה בת 17 ובר בת 26, שלקו בסרטן עוד לפני פרוץ המלחמה.
מחנה הקיץ של עמותת גדולים מהחיים
(ערן כהן)
אלברט בוגומיאקוב, בן 12 מקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, מפונה מביתו מאז פרצה המלחמה. הוא עבר בדיקת עיניים בגיל חמש - אז התגלה כי הוא לא רואה בעין אחת. לאחר מכן הוא נשלח לבדיקות שונות, בהן MRI, ונמצא כי יש לו גידול על עצב הראייה. אותו גידול, כך התברר, לא בר-ניתוח, לכן עבר אלברט טיפולים כימותרפיים במשך שנה וחצי, על מנת לכווץ את הגידול.
4 צפייה בגלריה
"ב-2019 סיימנו כימותרפיה, אך 3 שנים לאחר מכן גילינו שהגידול חזר". אלברט בוגומיאקוב
(צילום: עדף כליף)
הטיפולים עזרו, נכון לאותה תקופה, ואלברט המשיך בחייו ועלה לכיתה א', תוך שהוא מקפיד על ביצוע מעקבים רפואיים. אך לפני שנתיים, במהלך בדיקת MRI שנועדה למעקב רפואי, התברר כי הגידול חזר. מאז הוא מקבל טיפול ביולוגי שמייצב את מצבו, ומאפשר לו להמשיך בחייו ככל האפשר. משפחתו וחבריו מספרים כי חוץ מהעניין הקטן של הסרטן, אלברט ילד שמח וטיפוס מאוד חברותי, הוא אוהב לבלות עם חברים - ולהיות כמו כל ילד בן גילו.
אך מאז פרצה המלחמה, שגרת החיים המוכרת של אלברט השתנתה. הוא עזב את ביתו בקיבוץ שבצפון הארץ ואת חבריו והתפנה לחיפה, שם הוא מתגורר בחדר מלון יחד עם הוריו ושני אחיו. למרות הקשיים, כך מספרים סובביו של אלברט - הוא חברותי, לוקח הכול בקלות ועובר גם את זה בחיוך.
"כשאלברט היה בן 5 גילינו שיש לו גידול בראש שנמצא על עצבי ראייה. כלומר, עין אחת שלו כמעט לא רואה", שחזרה אירינה, אמא של אלברט. "כדי לשמור על הראייה הרופאים החליטו להתחיל כימותרפיה באופן מיידי. במהלך הזמן הזה אלברט עלה לכיתה א', ופספס לא מעט בבית הספר. באביב 2019 סיימנו עם טיפולי הכימותרפיה, אך המשכנו להיות במעקב אצל רופאים.
"ואז הגיעה הקורונה שהייתה תקופה מאוד מאתגרת", הוסיפה האם. "דאגנו לאלברט מאוד אחרי כל התהליכים שהוא עבר, אז הקפדנו על הכול. בתקופת הקורונה החלטנו לעבור לגור בקיבוץ. להיות יותר קרובים לטבע, לנשום את הטבע ולחוות את הקהילה מסביב", סיפרה. "אך באביב 2022 גילינו שהגידול חזר - ולא ציפינו לרגע הזה שבו הסיוט יחזור".
היא נזכרה כי "הפרופסורית שטיפלה באלברט הסבירה שבמקרה שלנו עדיף לנסות טיפול ביולוגי, כי כימותרפיה לא עובדת פעם שנייה. בדיוק בזמן הזה עברנו לגור בקיבוץ מצובה, ואלברט התחיל ללמוד בבית ספר חדש ופגש חברים חדשים. זה היה לא פשוט להיות תלויים בתרופות, להתחיל עוד פעם בדיקות אצל כל מיני רופאים, להסביר בבית הספר עם מה אנחנו מתמודדים.
"אלברט כבר לא היה ילד קטן, אז החברים שלו לכיתה התחילו לשאול למה הוא נעדר כל כך הרבה", הוסיפה אירינה. "ואז הגיעה המלחמה, פינו אותנו לחיפה, ונאלצנו להתחיל הכול מההתחלה. עוד פעם להתחיל במערכת חדשה, עוד פעם להסביר למה הוא לא מגיע כל יום לבית הספר, אילו הגבלות יש לו והכול. למרות שהוא ילד מקסים ומאוד חברותי זה קשה. בספטמבר הוא יעלה לכיתה ז', וזה אומר שוב בית ספר חדש, ועוד פעם להסביר לכל המערכת מה מצבנו ומה מגיע לו".
"זרימה מביאה כוח - וככה אני מתמודדת"
בר שטרן, בת 26 מקיבוץ עלומים שבעוטף עזה, בין בארי לנחל עוז, פונתה עם פרוץ המלחמה לנתניה יחד עם משפחתה. בתקופה האחרונה עברה בר כמה דירות בתל אביב, ובבוקר הטבח ב-7 באוקטובר היא הייתה במרכז הארץ. "החגים הם אישיו ותמיד אני מגיעה הביתה, אבל יום לפני משהו גרם לי להחליט לא להגיע", שחזרה בר.
4 צפייה בגלריה
"מאז 7 באוקטובר אני חיה על תיק הצד שלי - ואנחנו נודדים יחדיו". בר שטרן
(צילום: דוד ברולבה)
מאז, היא והמשפחה שלה שוהים בנתניה, ובחודשים האחרונים גילתה בר שהלימפומה מסוג הודג'קין - חזרה שוב לגופה. בר, שאובחנה בפעם הראשונה לפני כשנתיים, החליטה שהיא לא מוכנה לוותר על הצוות הרפואי בבית החולים סורוקה, שליווה אותה מקרוב במהלך המחלה, ומאז היא מגיעה לטיפול בבאר שבע בכל שבוע. "בגדול מאז 7 באוקטובר אני חיה על תיק הצד האפור שלי - ואנחנו נודדים כל פעם יחדיו", סיפרה.
היא הוסיפה כי בפעם הראשונה שאובחנה "הכול היה נראה פשוט יותר". לדבריה, "קמתי בבוקר לטיפול, נסעתי 45 דקות לסורוקה וחזרתי הביתה לעלומים. אבל הפעם זה יותר מסובך. לצד המלחמה והפינוי מהבית, שהוא לכשעצמו לא פשוט, גם השגרה של הטיפולים בתוך כל זה לא פשוטה בכלל.
"בעצם לפני כל טיפול או אפילו שטיפת פיקליין, אני ואמא שלי נוסעות לישון אצל סבא וסבתא, שגרים גם הם בדרום, משם אנחנו ממשיכות לסורוקה - ואז בחזרה לנתניה", תיארה בר את שגרת ההיערכות לטיפול. "זאת השגרה שלי כבר כמה חודשים. היה לי לא קל להתרגל אליה, אבל אני מאמינה שזרימה מביאה איתה גם כוח - וככה אני מתמודדת".
"בתחילת המלחמה נעקרנו מהבית - והכאבים חזרו"
אליה וייס מקיבוץ מצובה שבגליל המערבי תחגוג בקרוב יום הולדת 18. לפני כשנתיים היא אובחנה עם סרקומה ביד והחלה טיפולים אינטנסיביים. בחודש אוקטובר היא ומשפחתה פונו לבית הארחה בקיבוץ רגבה, שספג גם הוא כמה אזעקות מאז פרוץ המלחמה, אך המשפחה מצליחה במובן מסוים לשמר חלק מהחיים שהיו לה לפני 7 באוקטובר.
אליה פעילה מאוד בעמותת גדולים מהחיים, ואף הייתה אמורה לטוס עם משלחת של העמותה ללוס אנג'לס בחודש נובמבר האחרון, אך לאור המצב בישראל באותה תקופה הטיסה בוטלה. במקום זאת, היא הצטרפה למשלחת שטסה למיאמי לפני כחודשיים.
אביה של אליה סיפר כי החלום שלה הוא להיות שחקנית - והיא הייתה מאוד נחושה להגשים זאת. לדבריו, "בגיל 15 היא הצטלמה בסטודיו, כדי להגשים את החלום, ואז גילתה גוש באזור הזרוע ביד ימין. בהתחלה חשבנו שהיא מתחה שריר, אך לא ויתרנו עד שקיבלנו אבחון מדויק - ובכך בעצם ניצלו חייה". הוא תיאר כי "אליה הייתה בהתחלה בהלם, וחששה ממה שעלול לקרות. אבל לאט-לאט, ולנוכח המציאות החדשה, היא החליטה לא לוותר - ולעשות הכול כדי להחלים.
"אליה עברה ניתוח להוצאת הגוש הממאיר והוא עבר בהצלחה", סיפר האב, "אך למרות זאת, הרופא הציע טיפול מניעתי שלא יחזור חלילה הגידול". הוא הוסיף: "אליה עברה 30 הקרנות יומיומית, חוץ מימי שישי ושבת, בבית החולים רמב"ם בחיפה. באותה תקופה ניסינו להפוך הכול למשהו שמח, ואמרנו לה שהיא 'קורנת מאושר', ואכן לשמחתנו בבדיקת PET CT הבנו שזה מאחורינו".
אפרת ליכטמן: "המלחמה הזאת מציבה אתגרים חדשים לכל החולים באשר הם ולמשפחות לילדים חולי סרטן בפרט, שזקוקים לטיפול אינטנסיבי ויום-יומי"
אך כשהתחילה המלחמה, סיפר האב, "נעקרנו מהבית והחלו חששות אצל אליה, כאבים שחזרו, מתח שליווה אותה ודאגה לעתידה. היא סיימה כיתה י"ב בינתיים בתחושת החמצה, שנתיים מחייה הקדישה להחלמה, ועדיין אנחנו נמצאים במעקבים והמתח קיים. אבל אנחנו משתדלים להישאר אופטימיים, ונעשה הכול כדי שהמחלה לא תחזור. אנחנו בטוחים שהיא תצליח להשלים את כל מה שהרגישה שהמחלה לקחה ממנה".
אפרת ליכטמןצילום: שירן יצחקיאפרת ליכטמן, מנכ"לית עמותת "גדולים מהחיים", שליוותה את השלושה מקרוב בשנים האחרונות, אומרת כי "קרוב לשנה שמדינת ישראל נמצאת בעיצומה של המלחמה הקשה והארוכה ביותר בתולדותיה. המלחמה הזאת מציבה אתגרים חדשים לכל החולים באשר הם ולמשפחות לילדים חולי סרטן בפרט, שזקוקים לטיפול אינטנסיבי ויום-יומי".
לדבריה, "יחד עם זאת, אצלנו ב'גדולים מהחיים' הגדלנו משמעותית את הסיוע לטובת המשפחות והמשך טיפול אפקטיבי, על מנת שהטיפול של הילדים לא ייפגע בצל המלחמה, בדגש מיוחד על משפחות וילדים מפונים שמתמודדים עם מלחמה כפולה זו. כולנו תקווה לימים טובים יותר, לבשורות טובות, לשובם המהיר של החטופים ולהחלמה מהירה של החולים".
