לזר גולדמן חגג יום הולדת 90 בדיוק ביום שבו יצא מגבולות אוקראינה. כך הוא השאיר את המלחמה הזאת, כמו גם את קודמתה, מאחור, לטובת חיים חדשים, הפעם בחיק המשפחה בישראל. "הוא תמיד היה שר לנו: 'אני אף פעם לא האמנתי בניסים, עכשיו אני מתחיל להאמין בהם, הנינות האוקראיניות שלי בישראל ואני היהודי - חי באוקראינה'", מספרת נכדתו של לזר, ולריה חודצנקו, (35) תושבת יוקנעם והמנוע מאחורי מבצע החילוץ שלו מאוקראינה והבאתו ארצה.
קראו עוד:
לזר נולד בקייב בשנת 1932. בחופשת הקיץ של 1941 התחילו בקייב הפצצות של צבא גרמניה. אבא שלו גויס מיד לצבא האדום, להגן על המדינה. "באותה תקופה כל מי שהיה יכול לברוח מקייב, עשה זאת", מספרת ולריה את הסיפור, כפי ששמעה לאחרונה מסבה. "אבא שלו עבד בבית יתומים לילדים חירשים בקייב לפני תחילת המלחמה. כשגייסו אותו לצבא, הוא עזר לאימא של סבא שלי להתקבל לעבודה שם בתור רופאה, כי הוא ידע שהולכים לחלץ את בית היתומים מקייב. ואכן באוגוסט 1941, סבא שלי, אימא שלו וכל ילדי בית היתומים חולצו מקייב באונייה".
בני המשפחה נרצחו בבאבי יאר ובגטו ורשה
הם הצליחו לצאת מקייב חודש לפני הטבח בבאבי יאר, הנמצא צפונית-מערבית למרכז קייב. המקום שבו רצחו הנאצים בין 100 ל-150 אלף איש, מהם כ-50 אלף יהודים. בבאבי יאר איבדו בני משפחתו של לזר שני דודים שנרצחו. "הם היו חיילים שנפלו בשבי והגרמנים הביאו אותם למחנה ריכוז בקייב", סיפר לזר. הם לא היחידים שנרצחו בשואה. "אבא שלי במקור מעיר ורשה. ההורים שלו, האחיות - כולם נרצחו בגטו ורשה", סיפר לנכדתו.
בתום המסע הם הגיעו לעיירה ליד רוסטוב, אחת הערים העתיקות ביותר ברוסיה. זמן קצר אחר-כך, כאשר לא היה עוד צורך בשירותיה של אימו בבית היתומים, עברה המשפחה לאזור שקט בסביבה, אליו לא הגיעה המלחמה, והשתקעה שם. שנה לאחר מכן שוחרר אביו של לזר מהצבא בשל בעיות בריאותיות ובתום המלחמה שבה המשפחה לקייב.
"בצעירותו לא הייתה דרך לעלות לישראל, זה היה בלתי אפשרי", מספרת ולריה. "אחר-כך, כשהתבגר, היה לו תפקיד טוב עם משכורת טובה וגם בהיבט החברתי הוא כבר לא רצה לעזוב. הוא היה מסודר והיה לו טוב. המחשבות על עלייה ארצה החלו בתקופה שבה אני ואחותי עלינו לארץ, לפני 16 שנה. הוא רצה להיות עם המשפחה שלו בישראל אבל חשש ממה שהוא הולך לעשות פה, זה עצר אותו".
"אמרו לי שסבא יהודי ולא מדברים על זה"
ולריה, אימה ואחותה גדלו בבית סבה, שהחליף את האבא שלא היה לה. היא זוכרת שבילדותה היה עדיין חשש לגלות שהם יהודים. "הנושא של השואה לא עלה כל-כך אצלנו בבית. היה שלב שבו אסור היה לנו להגיד שסבא שלנו יהודי ושמרנו על זה בסוד. אני זוכרת שאמרו לי שסבא יהודי ולא מדברים על זה, ושאם שואלים אז להגיד שאני אוקראינית. עם הזמן העולם השתנה מסביב וכבר לא היה פחד".
ברגע שהחשש נעלם, ולריה החלה ללמוד בבית ספר יהודי בקייב ושם נסללה הדרך שלה לעלייה לישראל. "הייתי פעילה בסוכנות היהודית בקייב ועליתי דרך תוכנית עלייה לסטודנטים. הייתי ציונית והחלטתי לעלות בגיל 18, שנה אחרי שאחותי עלתה לארץ, התגייסתי לצה"ל ושירתי כלוחמת. אימא שלי עלתה לפני שש שנים וסבא נשאר שם לבד. עד לפני עשר שנים היה עוד מגיע לבקר, ואז אמר שהוא לא טס יותר לישראל ושנצטרך להגיע אליו".
ואז החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, ועימה חזר הפחד. "הוא פחד שהרוסים יכבשו את אוקראינה", מספרת ולריה שהחליטה לעשות הכול כדי שסבא שלה יעלה לישראל. "הוא לא היה מוכן לצאת לבד מהמדינה אז דודה שלי יצאה איתו, למרות שהיא לא רצתה לעזוב את בעלה בקייב".
המחלץ התגלה כמדריך של הנכדה בסוכנות היהודית
למשימה היא גייסה לא רק את הדודה אלא גם את אלכס גורליק, שבעצמו עלה ממוסקבה לישראל לפני כ-28 שנים, והיום הוא מהנדס חדרי ניתוח בבית חולים שערי צדק בירושלים. כשהתחילה המלחמה באוקראינה, הרגיש גורליק צורך עז לעשות משהו כדי לסייע. "מכיוון שכבר עבדתי לפני 20 שנה בסוכנות היהודית, התנדבתי בשירות הטלפוני של הסוכנות ועניתי לטלפונים שהגיעו מאוקראינה", הוא מספר.
מיד זיהו שם את הפוטנציאל ושלחו אותו להיות שליח חירום בפולין. "אני נמצא בפולין מאז תחילת חודש מרץ. ניהלתי בית מלון לפליטים יהודים בוורשה. כשקיבלתי דרכון דיפלומטי, התחלתי לנהל את המעברים בגבול. אנחנו מקבלים יהודים, ומעלים אותם לישראל וגם עושים מבצעי חילוץ מסובכים", מסביר גורליק.
"יום אחד קיבלתי טלפון מהארץ, מישהי שאמרה שסבא שלה אמור להגיע לגבול וביקשה שנמצא אותו כי הוא אבוד ולא יודע מה לעשות. יצרנו איתו קשר. בלילה שבו הוא עבר את הגבול הוא חגג יום הולדת 90. חגגנו במקום ושרנו לו. לאחר מכן, קיבלנו אותו לבית המלון שלנו והוא עלה לישראל. אחרי שבוע וחצי אני מקבל תמונה מהמשפחה כולה עם נוף ישראלי והכיתוב 'רוב תודות לך אלכס על מעשיך", הוא מספר בהתרגשות.
"היה כיף להתחיל את הבוקר עם הודעה כזו. שיתפתי אותה בפייסבוק ומישהי תייגה את ולריה בתמונה. רק אז התברר לי שהנכדה של לזר שביקשה את עזרתי, היא חניכה שלי מלפני 20 שנה בסוכנות היהודית. זו הייתה סגירת מעגל של ממש. דיברנו בטלפון וזה היה מרגש", מספר גורליק.
גם לזר ובני משפחתו חוו סגירת מעגל, כשכל המשפחה התאחדה בישראל, כולל שלושה נכדים ושישה נינים. "לא הייתה לו כוונה לעלות לישראל, אבל עכשיו, גם אם המלחמה תיגמר - הוא לא חוזר לשם", מכריזה ולריה. "בשבילי זה מרגש. אני שמחה שהוא פה ושהילדים שלי זוכים לפגוש אותו ולא רק דרך הזום. הוא מרגיש כאן בבית והוא פורח". מבחינת לזר, השיר שליווה את ילדותה של ולריה התחלף במנגינה אחרת: "אני יהודי, לא יודע את השפה אבל זו מדינה ליהודים וזו המדינה שלי".
