"המילים פשוט נשפכו ממני. הן היו כמו אוויר לנשימה. הכתיבה הייתה הריפוי הראשוני שלי. הייתי חייבת לכתוב", נזכרת יהודית שכטר בימים הקשים שאחרי מות בנה. הבן שמעון הלך לעולמו לפני 15 שנה בגיל 26, אחרי שהתמודד כל חייו הקצרים עם מחלת ניוון שרירים סופנית בשם דושן. "שמעון נולד אחרי שלוש בנות", היא מציינת. "הייתי מסתכלת עליו ורואה שההליכה שלו קצת מוזרה. הוא היה אומר 'אני רץ', אבל הוא בעצם הלך. אמרתי לאחות בטיפת חלב שאני חושבת שמשהו לא בסדר. היא ביטלה את דבריי, אבל בסוף התרצתה ושלחה אותנו לבדיקות במכון להתפתחות הילד. קיבלנו את האבחנה שיש לו את הסוג הגרוע ביותר של ניוון שרירים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עם האבחון אמרו הרופאים להורים ההמומים כי תוחלת החיים של בנם לא תעלה על כ-18 שנה. "לא חלמנו שדבר כזה יכול לקרות. זה נפל עלינו כמו פצצה", נזכרת שכטר. "הוא היה ילד מאוד חכם. לא היה שום עיכוב בהתפתחות הרגשית או השכלית שלו, אבל עם השנים הקשיים הגופניים התגברו. פתאום הוא לא יכול היה להחזיק עיפרון. אחר כך הוא התחיל ליפול הרבה. התחילו לעשות לו ניתוחים שהיו קשים לו. אבל למרות הכול, הוא היה ילד מאוד טוב מזג".
איך מסבירים לילד דבר כזה?
"זה לא משהו שדיברנו עליו בבית. לא היה רגע שהושבנו אותו והסברנו. זה לא היה כמו היום. אפילו לאחיות שלו לא הסברנו מה קורה. לא רציתי שירחמו עליי. הייתי מתלבשת יפה, מארחת, עבדתי והייתי פעלתנית. כל הזמן השתדלתי לשמור על פסאדה. כשמישהו היה נחשף לסיפור שלי הוא היה אומר 'לא רואים עלייך כלום'".
בנה של שכטר ניצח את הסטטיסטיקה. הוא חי 26 שנה. למרות זאת, חשוב לה להדגיש, אין שום דרך להיות מוכנים לאובדן כזה. "הרגשתי שעולמי חרב עליי, ולא חשבתי שאי פעם אוכל לצאת מזה. בשבעה התחלתי לכתוב יומן. הרגשתי צורך לכתוב מה שאני מרגישה, כי הייתי במצב מאוד קשה. כתבתי שנה שלמה בקדחתנות. עד היום כשאני קוראת את זה הלב שלי נשבר. זה מסמך נוראי".
מה כתבת?
"כתבתי לשמעון. על מה אני עוברת ואיך אני מרגישה, על החברים שלו שבאים לבקר ועל השבר הגדול שחווינו כמשפחה. כתבתי כמה קשה לי וכמה אני סובלת. כלפי חוץ השתדלתי להיות חזקה ולא להישבר, אבל הייתי שבורה ברמות על. הייתי כותבת ובוכה, כותבת ובוכה, ואז שמתי לב שאחרי כל פעם שבכיתי וכתבתי נהיה לי טיפה יותר קל".
ביום השנה למותו של בנה הבינה שכטר שיש לה משהו גדול בידיים. "חברה שמעה אותי קוראת קטע שכתבתי, ואמרה לי שאני חייבת לכתוב ספר", היא נזכרת. היא שמה את הכול על הנייר, רקמה עלילות ובראה דמויות – מלבד דמות אחת שמבוססת על אדם אמיתי ונושאת את שמו, שמעון. הספר, לדבריה, הוא תוצר של עיבוד נפשי ורגשי של טראומה קשה.
לספר, ששכטר מוציאה לאור בימים אלה בהוצאת "כריכה – סוכנות לסופרים", היא קראה "לא רואים עלייך כלום", משפט ששמעה הרבה. "למדתי שלדבר עליו, לכתוב עליו, לחיות אותו שוב ושוב עושה לי טוב הרבה יותר מלהסתיר ולהיסגר - שזה מה שעשיתי רוב החיים. רק כשהתחלתי לכתוב התחלתי לחיות. זאת הייתה הדרך שלי להמשיך לחיות", היא אומרת.
שכטר לא לבד. רבים עושים שימוש במילה הכתובה כמזור למכאובי הנפש. יש מי שכותב יומן אישי. יש מי שקורא שירה. יש מי שפורק את סערת רגשותיו ברשתות החברתיות. יש מי שכותב מכתב למי שלא יכול היה להגיד לו את הדברים בעל פה ואז שולח, או שם במגירה. ויש מי שעובר טיפול באמצעות המילה הכתובה – טיפול ביבליותרפי.
"והעץ היה מאושר", כתב המשורר האמריקני של סילברסטיין בספר הילדים המפורסם "העץ הנדיב" שיצא לאור לראשונה ב-1964. יש מי שחשים שלא מדובר בסיפור ילדים תמים, אלא באלגוריה קורעת לב.
ד"ר דליה שטרנברג, ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, חברה בקהילת המטפלים SomeBuddy, מסבירה כי את התגובה הרגשית שהספר מעורר ניתן לנצל לטובת הטיפול הנפשי: "הרבה פעמים קשה לנו מאוד לדבר על עצמנו. אנחנו עושים כל מיני תרגילים כדי לא לפגוש את עצמנו במקומות כואבים. בספר יש משפט שאומר, 'והעץ היה מאושר... אבל לא ממש'. אני יכולה להזמין את המטופלת להמשיך את המשפט הזה, לראות אילו אסוציאציות עולות בה מבלי לחשוב, מהבטן. אני יכולה לעשות איתה תרגילים ביבליותרפיים שעוקפים את הדיבור הישיר, שמגיעים ממקומות שהם לאו דווקא מודעים. היא יכולה לדבר על העץ, על כך שהוא נשאר בלי כלום".
ביבליותרפיה, מסבירה ד"ר שטרנברג, היא "טיפול נפשי השייך לתחום הכללי של טיפול באמנויות, כמו מוזיקה ודרמה. טיפול באמצעות טקסט, החל ממילה, דרך כרזה, שיר, סיפור וגם סרט שראינו והשפיע עלינו. כמו בכל מרחב טיפולי, יש מטפל ומטופל, והם פוגשים את הטקסט ומדברים עליו. זה כמו מה שקורה לנו כשאנחנו שומעים שיר. עולים זיכרונות, עצב וכעס ואנחנו יכולים להזדהות. כשיש תגובה רגשית חזקה, זה אומר שאנחנו נוגעים בנקודות בתת-המודע".
מטפל מוסמך בביבליותרפיה הוא אדם בעל תואר שני מתחום הטיפול והאמנות. כיום ניתן ללמוד את התחום בארץ באוניברסיטת חיפה או בסמינר הקיבוצים. "מובן שכמו בכול תחום, גם כאן יכולים להיות שרלטנים", מזהירה ד"ר שטרנברג. "כל אחד יכול להעביר סדנת כתיבה כמו שכל אחד יכול להגיד על עצמו שהוא פסיכותרפיסט, אבל יש איגוד מקצועי שנקרא יה"ת (האגודה הישראלית לטיפול באמצעות אמנויות - מ"ש), שמעניק הכרה למי שעמד בדרישות הלימודיות-תיאורטיות ובהכשרה המעשית. לא כל אחד יכול לרשום על עצמו שהוא ביבליותרפיסט".
איך בעצם כרזה יכולה לגעת בתת-המודע שלנו?
"אנחנו כל היום מופצצים בטקסטים. מטופל יכול לספר על שלט שהוא ראה בדרך, נניח 'זה הזמן להתחדש' או 'החיים יפים', ואז אני יכולה כמטפלת להגיד 'בואי תהיי רגע עם הטקסט הזה, תראי אילו אסוציאציות יש לך'. יש כל מיני כלים ביבליותרפיים שנועדו לעשות הרחקה מעצמנו, כשבעצם באמצעות המילים של הטקסט אנחנו מדברות על עצמנו".
טיפול כזה מתאים יותר למי שטוב עם מילים?
"הוא מתאים לכולם. לפני כמה שנים העברתי טיפול קבוצתי ביבליותרפי במחלקת אשפוז יום בבית חולים פסיכיאטרי. הייתה שם מטופלת שעברית לא הייתה שפת האם שלה. מנהלת המחלקה אמרה לי שמהסיבה הזאת היא לא חושבת שאותה מטופלת מתאימה לקבוצה. אני אמרתי שמבחינתי אין שום מניעה. לכל אחד יש את הדרך להגיע אליו. למשל, לכל אחד מאיתנו יש שם. הזמנתי אותה לשחק עם השם שלה. לשאול מה הסיפור מאחוריו, אם היא אוהבת אותו או אם הייתה רוצה שיהיה לה שם אחר. בעקבות זאת, משהו בה נפתח".
במקר שהתבצע באוניברסיטת טקסס בשנות ה-90, החוקרים ג'יימס פנבייקר וג'אנל סיגל ביקשו מהנבדקים לכתוב במשך 15 דקות בטכניקת כתיבה אינטואיטיבית, משמע באופן רציף ואסוציאטיבי, מבלי להתחשב בכתיב ובתחביר ובאופן אנונימי, בידיעה שאף אחד לא ישפוט את תוכן כתיבתם. מחברי קבוצה אחת הם ביקשו לכתוב על אודות אירוע טראומטי בעברם, ואילו חברי קבוצת הביקורת התבקשו לכתוב על נושא שאינו רגשי. שתי הקבוצות התבקשו לבצע את תרגיל הכתיבה במשך ארבעה ימים רצופים.
חברי הקבוצה הראשונה מילאו את הדפים שלהם בנושאים שכל מטפל נפשי יגדיר כטראומטיים. אונס, אלימות במשפחה, ניסיונות אובדניים והתמכרות לסמים היו רק חלק מהם. רבים מהם בכו במהלך הכתיבה, אך למרות זאת, 98% מהמשתתפים ציינו לאחר מכן שהיו מוכנים לחזור על התרגיל.
התוצאות שבאמת עניינו את החוקרים דווקא לא נגעו במידת שביעות הרצון של הנבדקים מהתרגיל, אלא בהשפעה שהייתה לו על מצבם הבריאותי. החוקרים עקבו אחר מספר הביקורים של המשתתפים אצל רופאים לפני ואחרי הניסוי. הם מצאו כי בקרב הקבוצה שחבריה כתבו סיפורים רגשיים חלה ירידה דרמטית במדד זה בהשוואה לקבוצת הביקורת. בעשור שלאחר הניסוי, לפחות בתריסר מעבדות ברחבי העולם חזרו על הניסוי, ותוצאותיו היו דומות – לכתיבה רגשית הייתה השפעה דומה על אוכלוסיות שונות כמו אסירים, סטודנטים לרפואה, קורבנות עבירה, גברים שפוטרו מעבודתם ואימהות טריות.
"המחקר הזה מצא שכתיבה אינטואיטיבית מסייעת לא רק מבחינה רגשית אלא גם גופנית", אומרת ד"ר שטרנברג. "המחקרים מראים שכתיבה מסייעת במדדים בריאותיים כמו הפחתה של שומנים וסוכרים בדם, ושזה מחזיק לתקופה ארוכה. כשחזרו למשתתפי הניסוי אחרי חצי שנה, גם בקרב אלה שלא המשיכו עם הכתיבה, המדדים עדיין היו טובים. מדובר בערוץ לביטוי, 'לשפוך' על הנייר, להוציא קיטור. בדומה למיינדפולנס, זה עוזר להתחבר לכאן ולעכשיו".
לתת מילים למה שמסתובב לנו בראש, זה עוזר?
"אחת הבעיות של נפגעי טראומה היא בלדבר את הטראומה. נפגעים לא רוצים לפגוש אותה, אז יש לנו כל מיני הגנות שאנחנו משתמשים בהן שמונעות מאיתנו להיפגש עם הטראומה, אבל היא ממשיכה להתחולל בתוכנו ולגרום לנו לקשיים ולסבל יומיומי. מטרת הטיפול היא לעזור לנו להיות מוכנים להיעזר בכוחות שלנו, להסכים לפגוש את הטראומה ורק אחר כך להתחיל לשים לה מילים. ברגע שאני שמה מילים לחוויה מתחיל באמת הריפוי שלה, אבל זה מאוד לא פשוט להיות במקום הזה. זה לא שעברתי טראומה, אז עכשיו אני אכתוב אותה. בין לעבור את הטראומה לבין לכתוב אותה צריך להיות תהליך".
את ממליצה לכל אחד לכתוב?
"בוודאי. יש לי מטופלות שכתיבת יומן הצילה אותן, כי היה להן מקום לשפוך את הדברים. ההבדל בין כתיבה עצמית לבין כתיבה בתוך טיפול הוא שבכתיבה עצמית אין מישהו שמתייחס לדברים, שמשקף ומהדהד לי. זה יותר ערוץ להוציא ואולי להתבוננות עצמית. זה לא כמו לעשות את זה עם מטפל שמתווך".
4 צפייה בגלריה
בניסוי של פנבייקר וסיגל, גם נסיינים שכתבו על נושאים טראומטיים הסכימו לחזור על התרגיל
(צילום: shutterstock)
האם תמיד מומלץ לכתוב כשסובלים מכאב?
"זה תלוי. כתיבה יכולה להיות מאוד מיטיבה, אבל לפעמים גם לא. נניח שיש מטופלת שהיא אדם מאוד מוצף. אם רע לה והיא נסערת ומעלה את הדברים על הכתב, זה עלול לחזור אליה ולערער אותה עוד יותר. במקרה כזה אגיד לה 'אל תכתבי כרגע'. אין טיפול אחד שדומה למשנהו".
במגזין "לאישה" מתפרסם זה שנים המדור "המכתב שלא נכתב", שבו אנשים כותבים מעל דפי העיתון מכתב שממוען לאדם יקר להם, אך כזה שלא נכתב ולא נשלח באמת. "זה מאוד טיפולי. זה אחד מתרגילי הביבליותרפיה שאני משתמשת בהם. נגיד שיש אישיו לא גמור עם מישהו, אז ההזמנה יכולה להיות לכתוב לו מכתב. אחר כך עובדים עם זה", מסבירה ד"ר שטרנברג.
כתיבה יכולה להיות תהליך קשה ומתיש.
"קצת כמו בציור או בפיסול, אני לוקחת חוויה אישית שלי ומנסה ליצור יצירה אוניברסלית, כזו שתפגוש כל אחד. כשרחל כתבה 'רק על עצמי לספר ידעתי', היא לא חשבה עליי או עלייך. זה משפט שכל אחד יכול להתחבר אליו, וזה היופי בשירה או בכל אמנות. אני לוקחת חוויה אישית, ומצליחה להפוך אותה למשהו שיכול לפגוש אנשים אחרים ולהביא אותם להפליג בכל מיני אסוציאציות, להשלים כל מיני פערים מתוך הלא-מודע שלהם ולהתרגש. כתיבה היא יצירה. כמו כל תחום של אמנות, זה תהליך מרפא, אבל הוא יכול להיות מלווה בייסורים".
אחד התחומים שהולכים וצוברים תאוצה בשנים האחרונות הוא כתיבת סיפורי חיים, בין אם מדובר באנשים שנמצאים בשלהי חייהם ורוצים להתיר אחריהם את זיכרונותיהם או להבדיל באנשים עם סיפור יוצא דופן, שאותו הם מבקשים להעלות על הכתב. באגף השיקום במשרד הביטחון היטיבו להבין את כוחה של המילה הכתובה ויזמו פרויקט סיפורי חיים, שבמסגרתו נפגשים נכי צה"ל עם מתנדבים השומעים את קורותיהם, בקרבות ובכלל, והופכים אותם לחוברת מודפסת.
המחזור הראשון עסק בסיפורם של נכי צה"ל ממלחמת ששת הימים, וכעת נמצא הפרויקט, שמלווה על ידי ביבליותרפיסטית, בעיצומו של המחזור השני, העוסק בסיפורים ממלחמת יום הכיפורים. אחד מבוגרי המחזור הראשון הוא מרקי אסף. את סיפורו תיעדה המתנדבת אירית כהן, שלמרות הנושא הכבד מתארת את הפגישות ביניהם כ"מלאות בצחוקים".
"נפצעתי במקום שנקרא תל-פאחר", נזכר אסף בקרב העקוב מדם שהתרחש ב-9 ביוני 1967, מול החזית הסורית ברמת הגולן. 34 חיילים נפלו בקרב הקשה הזה, ועשרות רבות נותרו עם הזיכרונות. "היו רגעי פחד לא נורמליים", מספר אסף. "התל היה מאוד גבוה, הם יורים עלינו מלמעלה ואנשים נפגעים. אין מה לעשות, אתה חשוף. קיבלנו פגז, מישהו נהרג לידי ועוד אחד נהרג לידי. אתה פועל לפי מה שהמפקד שלך אומר לך וזהו. זה מה שעשינו.
"מה שלמדתי מהקרב זה שלפני כן, אתה מסתכל על חיילים ואומר לעצמך 'זה יהיה גיבור', 'זה יהיה חלש'. מגיע הקרב וזה משהו אחר לגמרי. לכל אחד קורה משהו. אחד נתקף בפחד, ואני לא מאשים אותו. אחר נהיה גיבור כמו שלא חלמת. אתה כבר פועל מתוך אינסטינקטים, במין תחושה מאוד לא שכלתנית. זה בא לגמרי מהרגש".
אסף נפצע בידו ועבר אשפוז, ניתוחים מורכבים והליך שיקום שלא הסתיים, למעשה, עד היום. "באיזושהי צורה, לא כל כך במודע, די הדחקתי את מה שקרה. בהחלט סיפרתי על הקרב, אבל אני לא אדם שעולים בו מראות - וזה לא שלא היו מראות. אנשים נהרגו מולי. עד היום אני לא יודע איך, אבל שמתי את זה בצד. החיים יותר חזקים. זה גם לא משהו ששואלים עליו בשיחות סלון. אני לא מדבר על זה, אלא אם מישהו שואל אותי ואז עולים הזיכרונות". כשפנו אל אסף ממשרד הביטחון, הוא הסכים מיד לפתוח את המגירה הזאת. "הם התפרצו לדלת פתוחה. אני כבר התחלתי אז להעלות את הדברים על הכתב".
למה?
"קודם כל, זה נותן לי אפשרות להיזכר בחברים, שחלקם נהרגו, ולהעניק להם כבוד מסוים מעצם העובדה שמדברים עליהם. לי בסך הכול טוב בחיים, אבל יש אנשים שבגלל הפציעה מצבם לא כל כך טוב, וזה בא לידי ביטוי על בסיס יומיומי. זה שנותנים לבן אדם לדבר על החיים שלו, זה עושה הרגשה טובה. אתה פתאום מעלה כל מיני זיכרונות ויש מי שמוכן לשמוע אותך. הרבה פעמים אין כזה. תשומת הלב הזאת נותנת לך חשיבות עצמית והרגשה נפלאה שאתה מעניין אנשים אחרים. אין לזה תחליף. אני בן 72, והגיע הזמן לכתוב לעצמי, לילדיי ולנכדיי את מסכת חיי. אם הם ירצו – הם יקראו".
"זה פרויקט יפה, חם ואנושי", אומרת נירית אשכר טולקובסקי, מנהלת קליניקה פסיכולוגית לנשים ויו"ר הסתדרות הפסיכולוגים לשעבר. "הרבה פצועי צה"ל נותרו לא רק עם פציעות אלא גם עם בדידות, גם לאדם שסובל וגם לבני משפחתו. לעיתים זה עובר גם לילדים. לפעמים קשה להם לדבר על הדברים האלה. העלאת הזיכרונות על הכתב נותנת משמעות לסבל, שהוא לא היה לשווא".
אפשר להגיד אותו הדבר גם על מי שסובל מטראומה שלא קשורה לקרב? נניח אנשים שחוו פגיעה מינית?
"סבל של חייל שנפצע בקרב וסבל של נפגעת טראומה מינית הוא אחר. יש לו צבע אחר. אדם שנפצע בקרב זאת הקרבה אישית למעננו, זה הרואי. להיות קורבן עבירה זה משהו אישי שקרה לו או לה, עם רגשות מאוד מורכבים. יכולות להיות תחושות של קורבנות, של אשמה. זה כל כך עדין ורגיש. זה יכול להיות סיפור מסוכן".
מהן הסכנות?
"קודם כל, בדרך כלל כשמגיעים לפסיכולוג לא יודעים בדיוק על מה רוצים לדבר. יש בחיים סיטואציה שקרתה ורוצים להתמודד איתה. הרבה פעמים באים כשיש התקפי חרדה, דיכאון, כשלחוצים מאוד, כל מיני דברים שלא יודעים מה הסיבה להם. זה לא שברגע שמתחילים לדבר יש איזה קתרזיס.
"הרבה פעמים את לא יודעת מה לספר, והעניין הוא שלפעמים לספר זה מאוד כואב וקשה. לפעמים יש דברים שלגעת בהם כל כך כואב שעדיף לא לדבר עליהם ולא להגיד אותם".
את אומרת שצריך להיזהר כשבאים לכתוב?
"הכתיבה היא כלי. אם המטפל חושב שבסיטואציה מסוימת מתאים לעבוד עם כתיבה, אז יש לזה סיבה. אבל לקחת את זה ככלי שמשתמשים בו ואז אנשים יחלימו באיזה אופן – אני בספק. זה יכול לעזור, כמו שזה יכול להזיק. הלא-מודע הוא בכוונה כזה.
"חלק מהסיבות ארכאיות, לא רלוונטיות, ישנות, אפשר להניח להן - ואז כשאת מגיעה לתהליך הטיפולי את יכולה להציף אותן ולא יקרה לך כלום - אבל לפעמים מה שבלא-מודע נמצא שם כי יש בו דברים שמאיימים עלייך מאיזושהי סיבה. את לא רוצה לגעת בהם, וזה יכול להיות טוב. לא צריך לדעת כל מה שנמצא בלא-מודע ולצלול למעמקים. מהצד השני, צריך להיזהר משטחיות ומאופנות. כתיבה היא כלי יוצא מן הכלל, אבל בואו לא נזלזל בחשיבות השתיקה. הרבה מילים מכסות על משהו, מסתירות. חשוב לתת כבוד גדול למילה ולראות בשירות מה היא עומדת".
