בשיתוף מדטרוניק
עזבתי את הבית לפני חודש, וכבר אני רואה את ההשפעות של השינוי שעשיתי בחיים שלי על ערכי הסוכר בגוף - ועל הבריאות שלי. התחלתי ללמוד בטכניון ועכשיו אני גרה במעונות. פעם ראשונה בלי הוריי.
עד למעבר, הקפדתי להשגיח על כל ביס שנכנס לפה שלי ולעשות פעילות גופנית, וכך הצלחתי לשמור על ערכי סוכר מאוזנים ובריאים –בעיקר בעזרת הסיוע וההשגחה של הוריי. אבל עכשיו אני פחות מצליחה, מה שגורם להישגים הלימודיים שלי להיפגע. אני פוחדת שאם לא אצליח לאזן את זה, לא אוכל להשלים את התואר.
הסוכרת התפתחה אצלי כשהייתי בת 12. הסימן הראשון היה כשהתחלתי לשתות כמויות גדולות של מים. בהתחלה, הרופא סירב להתרגש. אמר שזה קיץ וכולם שותים הרבה, אבל אחרי שאימא שלי התעקשה, שלחו אותי לבדיקות דם. למחרת התקשרו אליי מקופת החולים ואמרו לי לבוא מהר. אושפזתי לשבוע, ובבית החולים איזנו את ערכי הסוכר שלי ולימדו אותי איך סופרים פחמימות ואיך מזריקים.
בתוך זמן קצר, קיבלתי משאבת אינסולין שמנטרת את רמות הסוכר בדם, ומצפצפת כאשר הערכים חורגים מעל או מתחת לרמות התקינות כדי להתריע שיש צורך בהזרקת אינסולין- כשהערכים גבוהים מדי, או כשאני צריכה לאכול משהו, כדי להעלות את רמות הסוכר בדם. הבעיה היא שבעבר הצפצופים של המשאבה שלי לא העירו אותי אף פעם בלילה. לכן, זו הייתה המשימה של ההורים שלי, הם היו קמים בכל לילה כשהמשאבה הייתה מצפצפת, נותנים את התיקון או דואגים שאקום ואוכל משהו.
בנוסף לכל זה, בכל בוקר בשש, לפני שאבא שלי היה הולך לעבודה, הוא היה בודק את רמת הסוכר בדם, ומזריק תיקון אם צריך. ככה, הייתי קמה עם ערכי סוכר טובים, והיה לי קל לשמור על הערכים התקינים לאורך כל היום. בחיים במעונות, ההורים לא יכולים לעזור. אני צריכה לקום בלילה, אבל הרבה פעמים אני פשוט לא מתעוררת והתוצאה היא שאני קמה עם ערכי סוכר מאוד גבוהים. כשאני מתעוררת עם ערכי סוכר גבוהים, זה נמשך כל היום וערכי הסוכר לא מתאזנים אפילו אם אני מזריקה אינסולין או מבצעת פעילות גופנית.
"אורח החיים מקשה עליי לאזן את רמות הסוכר"
גם במהלך היום, אורח החיים הסטודנטיאלי מקשה עליי לשמור על איזון, מכיוון שהוא משתנה. יש לי גם הפרעת קשב וריכוז. במהלך השיעורים, כשהמשאבה מצפצפת, אני לא יכולה לקום וללכת לעשות פעילות פיזית, לאכול משהו או להזריק תיקון של אינסולין. אני פשוט משתיקה את הצפצוף, מתעלמת ונזכרת רק בהתראה הבאה – כשערכי הסוכר כבר ממש נמוכים או ממש גבוהים.
לא מזמן היה לי בוחן בכיתה, והמשאבה לא הפסיקה לצפצף. גם אז התעלמתי מהצפצוף ונזכרתי רק כשהיה מאוחר מדי. הריכוז שלי נפגע ואיתו נפגעה ההצלחה שלי בבוחן. בנוסף, במצב כזה, אני לא מרגישה טוב כל היום וכמעט לא מצליחה לתפקד.
בימי בית הספר, המצב היה שונה. בחטיבה ובתיכון המורים ידעו ועזרו. הייתי מספרת להם אם אני צריכה לצאת בהפסקות ובמבחנים. כל עוד חייתי בבית הורי, הצלחתי לחיות חיים כמעט רגילים. הייתי חוזרת הביתה בצהריים וההורים היו משגיחים עליי.
בהתחלה, אחרי גילוי המחלה, לא היה לי פשוט. היה קשה להתרכז וללמוד, אבל התרגלתי. לפני יציאה לטיולים הייתי מעדכנת את המורה והחובש במצבי, והחברות ידעו איפה מזרק החירום (למקרה שאאבד הכרה). הייתה לי חברה, שלמדה איתי מכיתה ז', היא ידעה בדיוק מה לעשות בכל מצב. הייתי מביאה לטיול אוכל מהבית, וההורים כמובן היו מתקשרים על בסיס קבוע ושואלים מה קורה ומה מצב הסוכר. היו קשיים. לא אגיד שלא. אין מחלות בלי קושי. אבל בסופו של דבר, עם הרבה עזרה מההורים והסביבה, הצלחתי להסתדר.
גם היום, למרות המרחק, ההורים שלי ממשיכים לנסות לעזור לי. הם מתקשרים מספר פעמים ביום ושואלים מה המצב. מה אכלתי? איך רמות הסוכר? וכל הזמן מתזכרים אותי לבדוק את רמת הסוכר בדם. הבעיה היא, שהימים שלי כל כך עמוסים כשלרוב בקושי יש לי זמן לדבר איתם. עכשיו זה הכל באחריותי, ואחת הבעיות היא שהסוכרת גם פוגעת מאוד בריכוז. כשהסוכר שלי גבוה, אני לא מרוכזת ואין מי שיידע. אין מי שישים לב.
"זאת לא מחלה שבחרתי בה"
בגלל שערכי הסוכר שלי לא מאוזנים, אני סובלת לעיתים קרובות מעייפות וחולשה, ולפעמים אחרי השיעורים חייבת ללכת לנוח בחדר, בזמן שכל השאר יושבים ולומדים. גם ההתעסקויות השונות סביב המחלה גוזלות זמן רב, שיכול היה להיות מוקדש ללימודים. את האוכל אני מביאה מהבית בכל שבוע. אני מכינה לעצמי סנדוויצ'ים וסלטים, ולא קונה בחוץ כמו רבים מהחברים שלי כי אין דברים שמותאמים לתזונה שלי. זה דורש זמן הכנה אבל זה חשוב כדי לשמור על הבריאות.
אם הדברים יימשכו ככה, אני חוששת שלא אוכל להשלים את התואר. יש לי חברה סוכרתית שהייתה בת פחות מ-18 ולא מאוזנת, ולכן היא קיבלה לפני כשנה את מערכת הלבלב המלאכותי שנכנסה בשנה שעברה לסל הבריאות. מאז, חייה השתנו מקצה לקצה, היא אוכלת כמעט כל מה שהיא רוצה והערכים שלה נשארים מאוזנים. היא לא צריכה לבדוק כל הזמן את רמות הסוכר בדם כי המערכת הזו לומדת את חיי היום יום שלה ומתאימה את עצמה לאורך החיים שלה. זה פשוט לא יאמן, אפשר כמעט לשכוח שאתה סוכרתי.
במערכת הזו גם ההורים שלי יוכלו לראות בזמן אמת את כל המדדים שלי דרך הטלפון הנייד שלהם וזה יחסוך להם הרבה טלפונים והרבה מאד כאב ראש. הם יוכלו לעזור לי לנהל את הסוכרת מרחוק וככה בעצם אני אוכל ללמוד ולחיות כמעט כמו כל נערה בגילי.
לצערי, אינני זכאית למערכת הזו, כי עברתי את גיל 18. אני לא רוצה לוותר על החיים שלי אבל אם לא תהיה לי ברירה אצטרך להפסיק הכל ולחזור הביתה. זאת לא מחלה שבחרתי בה, אבל המדינה יכולה לעזור לי ולכל הסוכרתיים להתמודד איתה ולחיות חיים נורמליים.
בשיתוף מדטרוניק
