בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
הדימוי המקובל של התמודדות עם סרטן שד הוא שכמעט מיד עם סיום הטיפולים, בין אם מדובר בכימותרפיה או "רק" בהקרנות, אפשר לחזור לשגרה. לחיים כפי שהם היו קודם. בפועל, מרבית המחלימות סוחבות איתן מגוון לא קטן של תופעות לוואי שממשיך חודשים ולעתים אפילו שנים לאחר סיום הטיפול.
"בכל מה שקשור בהחלמה יש פער גדול מאוד בין הדימוי לבין מה שקורה במציאות", מסבירה ד"ר דנה ברנע, מנהלת מרפאת המחלימים במערך האונקולוגי וההמטולוגי במרכז הרפואי איכילוב, ת"א. ההשפעות ארוכות הטווח יכולות להיות גם במישור הפיזי, גם במישור הנפשי וגם בהשפעה ישירה על המוח. "שיעור גבוה מאוד מהנשים שחלו בסרטן שד, ובעצם בכל סוגי הסרטן, יסבלו מהפרעה קוגניטיבית בסיום הטיפול", היא מוסיפה.
ההפרעה מאופיינת בין היתר בקשיים בשליפת מלים, בעיקר של שמות ואפילו של אנשים מוכרים וקרובים ותחושה שאוצר המילים הצטמצם, ובקשיי קשב וריכוז, "לפעמים ברמה שאי אפשר לקרוא עיתון או לראות טלוויזיה". תופעות נפוצות נוספות הן הפרעות בזיכרון קצר טווח, קושי במולטי-טאסקינג (עשיית יותר ממשימה אחת במקביל) ולפעמים פגיעה המתוארת כפגיעה בחדות. "פעולות חשיבתיות שהמטופלות נהגו לעשות בלי בעיה, פתאום מצריכות מהן להתאמץ" אומרת ד"ר ברנע. "זה יכול לבוא לידי ביטוי בדברים פשוטים כמו תרגילי חשבון. והקושי גורם גם פגיעה בביטחון, שבעצמה מגבירה את הקשיים".
במהלך הטיפולים נשים רבות נוטות לתלות את קשיי הריכוז והזיכרון בהתמודדות עם המחלה. אולם לאחר שהטיפולים נגמרים והבעיות ממשיכות, מתברר שמדובר במשהו שהוא עמוק יותר מחוסר ריכוז בגלל המשבר. "חשוב להדגיש שהפגיעה הזו היא תופעה פיזיולוגית", מבהירה ד"ר ברנע. לדבריה, גם הכימותרפיה, גם הטיפול ההורמונלי וגם המצב הדלקתי המוגבר של הגוף - כתוצאה מהסרטן והטיפולים השונים שניתנים נגדו - יוצרים פגיעה בתפקוד בשני אזורים ספציפיים במוח. "כל המחקרים מראים שהאינטליגנציה לא נפגעת", מדגישה ד"ר ברנע. אצל חלק מהנשים התופעות יחלפו בתוך כמה חודשים, בעוד שאצל אחרות, התופעות תימשכנה שנים.
"מחקרים מראים פגיעה קוגניטיבית אצל יותר מ-50% מהחולים, וזו כנראה הערכת חסר של המצב, בין היתר כי המחקרים לרוב בודקים ירידה מתחת לטווחי הנורמה, ולא את המצב של המטופלות לפני ואחרי הטיפולים", מציינת ד"ר ברנע. "שיעור ניכר מהמטופלות הן עדיין בגילאי עבודה, לימודים וכן הלאה, והפגיעה הזו יכולה לגרום לתחושה מתסכלת ביותר". לדבריה, מטופלות רבות מאבדות את מקום העבודה שלהן בתקופה שלאחר הטיפולים, ורבות אחרות לא חוזרות לעבודה שבה עבדו לפני המחלה לאחר ההחלמה. "מחקרים שפורסמו אכן מראים את האחוזים הללו של קושי לחזרה לעבודה, ואנחנו יכולים לשער שהסיבות הן השפעות ארוכות הטווח של הטיפולים – תשישות, כאבים, והפגיעה הקוגניטיבית שנגרמת כתוצאה מהטיפולים".
מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם הפגיעה?
"אין תרופה שיכולה לרפא את הפגיעה באופן ישיר, אבל יש הרבה פעולות ומעשים שיכולים לסייע", מסבירה ד"ר ברנע. "קודם כל, צריך ללמוד להסתגל למצב החדש. המוח שלנו הוא פלסטי. הוא יכול ללמוד דברים חדשים ולייצר מסלולים חדשים. אפשר לאמץ אסטרטגיות שיקלו על ההתמודדות עם האתגר, לפצות על הפונקציות שאיבדנו ולרכוש כלים חדשים כדי לזכור דברים". המלצה נוספת היא לתרגל את המוח. "תרגול קוגניטיבי – כלומר ללמוד משהו חדש. זה יכול להיות שפה חדשה וזה יכול להיות נגרות. תהליך הלמידה עצמו חשוב מאוד להתאוששות וליישום אסטרטגיות זיכרון חדשות", היא אומרת.
גורם נוסף בעל חשיבות רבה הוא פעילות גופנית. "ידוע שפעילות גופנית, ובמיוחד פעילות אירובית, מפחיתה את הסיכוי לפגיעה קוגניטיבית באופן כללי, משפרת את תופעות הלוואי הפיזיות, וגם מקטינה את הסיכון להישנות הסרטן", מסבירה ד"ר ברנע. אפשרות נוספת, היא אומרת, היא טיפול תרופתי, של כדורים שמטפלים בהפרעות קשב. "זה רלוונטי במיוחד לנשים בגיל העבודה והלימודים. הכדורים לא מעלימים את הפגיעה, אבל משפרים את היכולת לעבוד או ללמוד באותו היום". ד"ר ברנע מספרת שישנן תוכניות לשיקום קוגניטיבי שמיועדות למחלימים מסרטן ושמות דגש על חזרה לעבודה. חלקן, כמו תכנית סולם לשיקום קוגניטיבי למחלימים מסרטן, הינן במימון ביטוח לאומי.
כיוון נוסף שכדאי לחשוב עליו הוא להדגיש כישורים שעשויים להפוך לבולטים יותר בעקבות הפגיעה. "היתה לי מטופלת שנגרמה לה הפרעה קוגניטיבית משמעותית. היא עבדה במקום עבודה שדרש התמודדות עם משימות רבות בעת ובעונה אחת ובלחץ גבוה. עד שהיא הגיעה אליי היא לא הבינה למה היא לא מצליחה לעשות את מה שפעם עשתה בקלות. הקשיים היו כה חמורים שהיא נכנסה לדיכאון ולא רצתה לצאת מהבית. בעקבות העבודה איתנו ולאחר שהפנינו אותה לתוכנית סולם היא קיבלה כלים להתמודד עם השינויים, עשתה שינוי קריירה משמעותי והלכה ללמוד תחום טיפולי שהרבה יותר מתאים לה כיום. עכשיו היא פורחת", מספרת ד"ר ברנע.
"אליי למרפאה מגיעים מחלימים לאחר טיפול, ואנחנו עוברים יחד בצורה שיטתית על כל תופעות הלוואי האפשריות של הטיפול שלהם. לא מעט מהמחלימות לא ממש יודעות להגדיר מה לא בסדר איתן וחושבות שהן היחידות שמתמודדות עם המצב הזה. המפגש מיועד לתת שם לתופעות ולהציע להן תוכנית שיקום ארוכת טווח". בנוסף לפגישות פרטניות במרפאת מחלימים, יש באיכילוב כיום גם תוכנית שיקום אונקולוגית רב-תחומית שכוללת פעילות גופנית, פגישות פרטניות וקבוצתיות עם תזונאית ועם פסיכולוגית שיקומית, ליווי של צוות שיקומי ומגוון הרצאות על החלמה.
לדבריה, בבתי חולים ברחבי הארץ מתחילים בשנים האחרונות לתת דגש רב יותר על ההחלמה, ותוכניות שיקום למחלימים ומחלימות מתחילות להיפתח בבתי חולים שונים, אם כי יש עדיין פערים משמעותיים בתחום עליהם צריך לגשר. "הרבה מטופלות מגיעות אליי ואומרות 'אני לא מבינה למה אני שומעת על הדברים האלה רק עכשיו'. ברגע שמבינים מה את עוברת, חלק ניכר מההקלה כבר מתרחשת", היא מסכמת.
טלי רוזיןצילום: ליה יפה"הרגע הזה, שבו את מבינה שאת לא לבד, הוא רגע משמעותי בכל התהליך – גם במהלך ההתמודדות ובוודאי במהלך ההחלמה", אומרת טלי רוזין, מנכ"לית עמותת אחת מתשע. "מרפאות מחלימים – או מחלימות במקרה שלנו – הן צורך אמיתי, ואני מקווה שעוד ועוד מרפאות ייפתחו במרכזים הרפואיים ברחבי הארץ. אחד החלומות שלנו, שאני מקווה שיהפוך דיי מהר לאחת המשימות שלנו, הוא מתן 'קוד מחלימה' - הצד השני של 'קוד מחלה קשה' שכל אחת מאיתנו מקבלת עם הבשורה שחלינו. 'קוד מחלימה' יאפשר לנו לקבל את כל מה ד"ר ברנע מציעה ובעיקר את ההכרה שהחלמה לא מתרחשת בן לילה".
מוגש כשירות לציבור ללא מעורבות בתכנים על ידי החברות: אסטרהזניקה, גיליאד, מדיסון, MSD, נוברטיס, פייזר, רוש
בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
