כמעט שמונה חודשים שמפקדי יחידת יס"ר דרומית וחייליה עובדים ללא לאות מסביב לשעון באחד התפקידים המורכבים והקשים במלחמה: פינוי הנופלים בשדה הקרב לקבר ישראל. בכל אירוע שבו יש נפגעים הם נמצאים שם, לצד הכוחות הלוחמים, ביום ובלילה, תחת אש ותוך סיכון חייהם. במלחמה הזו נוסף רובד טרגי במיוחד של פינוי אזרחים קורבנות הטבח ביישובי עוטף עזה. "היה יום אחד שעבדנו באחד מהקיבוצים. פינינו יותר מ-100 חללים, חזרנו מהמשימה, ישבנו לשיחת חוסן, נחנו כמה שעות ויצאנו למשימה הבאה", מתאר סא"ל (במיל') אליסף ורמן, מג"ד יס"ר דרום, "היה לנו מידע שיש חללים שנמצאים בצד השני של הגבול. תוך יומיים כבר חצינו את הגדר עם טנקים ומסוקים".
"יס"ר הם ראשי תיבות של יחידת סריקה", מסביר סא"ל (במיל') ורמן, "הגדוד שלנו מונה כ-400 לוחמים שכולם שירתו בסדיר בחטיבות הלוחמות של צה"ל, בעיקר מגדוד נצח יהודה. התפקיד שלנו הוא להגיע לאזורים שבהם יש חיילי צה"ל שנפגעו באופן שלא מאפשר פינוי שלהם על-ידי כוחות הרפואה, ולאתר, למצוא ולפנות את החללים מאזור הפגיעה".
צפו באימון של יס"ר דרום:
דובר צה"ל - אימון יס"ר דרום
(צילום: דובר צה"ל)
סא"ל ורמן עומד בראש הגדוד כבר יותר מארבע שנים. הוא מספר שהצורך בהקמת היחידה התעורר כבר לפני 20 שנה. "במצב רגיל, מי שאמור לפנות את החללים הוא כוחות הרפואה. אם חייל נהרג חלילה מירי של רובה, הם אלה שנמצאים איתו ואמורים לפנות אותו לאחור, לבצע את תהליך הזיהוי, קביעה של המוות וההודעה למשפחה.
"לפני מלחמת לבנון השנייה, צה"ל, בעיקר הרבנות הצבאית הראשית, שהיא הגוף המנחה שלנו מבחינה מקצועית-פיקודית, הבינו שצריך להקים יחידות לוחמות שיוכלו לסייע במקרים שבהם חיילים נפגעים בצורה קשה, כמו פיצוץ, שריפה, התרסקות. היה צורך בחיילים קרביים שיוכלו להגיע לכל נקודה שהיא: לסרוק, למצוא ולפנות את החללים או חלקי החללים מהזירה".
סא"ל אליסף ורמן: "הגדוד שלנו היה פעיל מאוד בצוק איתן. היינו מגויסים קרוב ל-50 יום והיו לנו הרבה מאוד אירועים מבצעיים. מן הסתם לא חשבנו ולא תרחשנו, לפחות לא במודע, את מה שנצטרך להתמודד איתו במלחמת חרבות ברזל. המלחמה הזו לקחה את זה למקום אחר לגמרי"
אותו צורך קיבל חיזוק משמעותי לאחר אסון הנגמ"שים בחודש מאי 2004, שבו הותקפו והושמדו שני נגמ"שי M-113 של צה"ל על צוותיהם בידי מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי, אסון שגבה את חייהם של 13 חללים.
"היו שם נגמ"שים שהתפוצצו עם מטעני נפץ מאוד חזקים, ולא היה מי שימצא את החיילים שהיו בתוך הנגמ"ש", מספר סא"ל ורמן. "חברים של החללים היו צריכים לעסוק בחיפוש ובפינוי. אפשר להבין שמאוד מורכב רגשית לחברים של החיילים לעסוק במקצוע כזה, ולכן הרבנות הצבאית הקימה את הסיירות שלה. אלה בעצם יחידות קרביות שמצד אחד יש להן כישורי לחימה, שיודעות להגיע לכל זירה ומִתְאָר גם תחת אש, ומצד שני הם מוכשרים למקצוע – שהוא לזהות את הזירה, לקבוע את הגודל שלה, לסרוק ולחלץ את החללים.
"במלחמת לבנון השנייה הנושא הזה קיבל הרבה מאוד משמעות. חיזבאללה היה הראשון שהפך את זה לנכס אסטרטגי. חיזבאללה מצא חלקי חללים, צילם אותם והתהדר בהם, ובעצם השתמש בזה כדי להחליש את הלוחמים ואת המשפחות, וגם לנהל לאחר מכן משא ומתן מול מדינת ישראל. זה בא פעם ראשונה לידי ביטוי במלחמת הזו, ולאחר מכן גם בצוק-איתן".
ליחידות הסריקה של צה"ל יש כישורים מיוחדים הנובעים מאופייה הייחודי של היחידה. "יש באימונים שני מרכיבים", מציין סא"ל ורמן, "הראשון הוא המרכיב המקצועי: איך מבודדים זירה, איך מוצאים וסורקים, איך מוודאים שהזירה באמת מזוכה, שלא נשאר שום דבר מאחור. זה דורש הרבה מאוד ידע תיאורטי והרבה מאוד תרגולות. יש טכניקות לטיפול במבנים פגועים, יש שיטות נפקדות לשטח פתוח או לעבודה בשטחים מיוערים. לכל מתאר יש תרגולת שמיועדת לו".
בנוסף ליכולות המקצועיות, על הצוות גם להתמודד עם אתגר מנטלי לא פשוט. "חשוב לזכור שאלה לא אנשים שהתנדבו לשרת בגדוד, אלא לוחמים שהצבא משבץ אותם אצלנו - ואנחנו צריכים לעבור איתם תהליך", אומר סא"ל ורמן. "אדם נורמטיבי לא יכול להתמודד עם משימה כזאת, והאתגר הגדול שלנו בתור מפקדים הוא לבנות בהם את החוסן, את היכולת להתמודד עם אירוע כזה: לשמור על קור-רוח, להיות מקצועיים ושלוש שעות אחרי זה להיות מוכנים לקפוץ לאירוע נוסף".
איך מתמודדים עם הקשיים הנפשיים?
"יש תחושה של אחים בגדוד. התחושה של הביחד מאוד-מאוד מחזקת. יש גם את אלמנט החוסן - נמצאים איתנו קציני חוסן וקב"נים מאוד טובים. בנוסף, יש סדר פעלות מאוד ברור. אין אלתורים, כל אחד יודע מה הוא עושה ועובדים כמו מכונות. אני כמובן אגיד בתור מג"ד שיש חיילים אהובים שלצערי לאורך המלחמה נאלצנו להפסיק את העבודה המבצעית שלהם ולהעביר אותם לטיפול לאור הדברים שקרו כאן, כולל חיילים מהחפ"ק שלי ועוד לוחמים. לשמחתי הרבה זה באחוזים מאוד קטנים, בגלל המעטפת של הרעות והטיפול".
הדברים האלה לא משאירים חותם? אלה לא דברים שהולכים איתך אחר-כך?
"יש קושי, אבל בדרך-כלל הוא מהווה חלק קטן מהתחושה הכל-כך משמעותית שיש לנו שאנחנו מיד חוזרים חזרה למשימה. באחת המשימות שהיינו בהן, הפגיעה הייתה כל-כך קשה שהמשימה התחילה עם זה שיש נעדרים. פשוט נעדרים. אף אחד לא יודע מי הם, איפה הם, מה קרה מרוב שהפגיעה הייתה מורכבת.
"כשסיימנו את המשימה והעברנו את הממצאים הלאה הצליחו לזהות את כל החללים בזכות העבודה שלנו בשטח. זו תחושה שהמשמעות של מה שאנחנו עושים היא כל-כך גדולה לחיילים ולמשפחות. לכבוד שלנו כעם, כמדינה. הקושי הוא חלק מהדבר הזה, אך לא הדבר המרכזי. אני מרגיש הרבה יותר תחושות כמו גבורה, עוצמה ואחריות".
להגיע לכל חלל
בצה"ל יש כמה גדודי סריקה הנמצאים בפיקודים השונים, ויס"ר דרום היא הגדולה מכולן. "זו תוצאה של הפקת לקחים ממבצע צוק איתן", מסביר סא"ל ורמן. "הגדוד שלנו היה פעיל מאוד בצוק איתן. היינו מגויסים קרוב ל-50 יום והיו לנו הרבה מאוד אירועים מבצעיים. מן הסתם לא חשבנו ולא תרחשנו, לפחות לא במודע, את מה שנצטרך להתמודד איתו במלחמת חרבות ברזל. המלחמה הזו לקחה את זה למקום אחר לגמרי".
במהלך שנת 2023 התנדב הגדוד לעסוק בתעסוקה מבצעית. "הייתה מצוקה של גדודים לוחמים באבטחה של קו התפר, מה שהביא לפיגועים בערים השונות כתוצאה מהסתננות של גורמי פח"ע דרך קו התפר לתוך הערים. כולנו זוכרים את זה", אומר סא"ל ורמן.
"התנדבנו לעלות ולתפוס גזרה בגוש עציון. תפסנו שם גזרה ארוכה ביחד עם כוחות תותחנים. שם למעשה הגדוד מאוד התגבש ונבנה לעבוד ביחד. בחודש מאי 23 גם קיבלנו הוקרה מנשיא המדינה על ההתנדבות הזו. היה אז שיח קשה, על התנדבות לשירות מילואים. היו דילמות, ולכן זה שגדוד שלם התנדב למשימה, שהיא לא משימה שלו, רק כי פשוט ביקשו היה אירוע מיוחד. היו אחוזי התייצבות של מאה אחוז למשימה הזאת וביצענו אותה בהצטיינות".
ואז הגיע 7 באוקטובר. אותו בוקר תפס את היחידה בנופש צבאי בצפון, רגע לפני אימון גדודי גדול שהיה אמור להתקיים ביום ראשון שלמחרת. "כל הגדוד היה אמור להגיע. הכל היה מוכן במחסנים של היחידה כדי שנגיע ביום ראשון בבוקר ונתחיל להתאמן", נזכר סא"ל ורמן. בשעה 06:30 בבוקר הכל השתנה ברגע אחד. "מ"פ שלא היה איתנו בנופש התקשר אליי. חשוב להבין שאנחנו נמצאים כל הזמן בכוננות עם הטלפון כי את המשימה של סריקת חללים אין יחידה סדירה שמבצעת. הוא התקשר אליי, העיר אותי ואמר לי 'תשמע, קורה משהו חריג'.
"בשעה 06:45 בבוקר דפקתי על הדלתות במלון של הקצינים שלי. אני ממש זוכר שהוצאתי אותם מהחדר. תוך רגע הם עמדו מולי בח' ואמרתי להם 'תשמעו, התחילה מלחמה. אני לא מחכה שיהיה לי צו, אני כבר מתחיל לנסוע דרומה'. השארנו שם את המשפחות ונסענו כולנו הביתה כדי לעלות על ציוד".
סא"ל ורמן: "אין מי שיחליף את התפקיד שלנו. אנחנו נהיה בכוננות כל עוד הצבא צריך אותנו. להיות חייל בגדוד הזה בשנת 2024 זה אומר שאתה חלק ממאמץ צבאי ובמרבית השנה תלבש מדים ותישא נשק. רוב החברים שלי מיחידות המילואים השונות כבר השתחררו. לגדוד שלנו אין את הפריווילגיה הזו"
בשעה 18:00 הם כבר היו בעיצומה של מלאכת הטיפול בחללים באזור אוגדת עזה. עד חצות שבין 7 ל-8 באוקטובר, 80 אחוזים מהגדוד גויסו. "כבר באותו לילה סרקנו, אספנו ופינינו. התחלנו לטפל בחללי צה"ל שנפלו באוגדת עזה ובערך תוך חצי שעה פגשנו את האזרחים הראשונים", משחזר סא"ל ורמן.
"זה היה אירוע שלא תרחשנו, שאנחנו בתור גדוד סריקה צבאי נצטרף לטפל באזרחים. זה התחיל מאזור המסיבה, מטור המכוניות הארוך שעמד שם. התחלנו לפגוש את כל החבר'ה שהיו באזור וניסו לברוח. פגשנו אותם בכל אזור בארי ובאזור רעים. במשך שבועיים עבדנו מסביב לשעון, הרבה פעמים תוך כדי אש עם מחבלים במרחב".
מבין האירועים המורכבים שבהם נתקלו, סא"ל ורמן זוכר במיוחד את מוצב נחל עוז. "היינו צריכים לעבוד שם ממש תחת אש ובעצם להתמודד עם הפשיטה האינטנסיבית שחמאס ביצע שם. עבדנו שם קרוב לשבוע בכל המוצבים באזור המחנות והצירים, אבל דווקא ביישובים שבהם היינו היו המראות הכי קשים. אף פעם לא דמיינו שנצטרך לטפל בקשישים ובילדים. אלה מראות מאוד קשים. כדי להבין, יש לנו קצין חוסן אחד ביחידה ותוך שבוע המפקדים באו אליי ואמרו לי 'אנחנו מתמודדים פה עם משהו אחר'. גייסנו קציני חוסן נוספים".
צפו בצוות היחידה פועל בזמן אירוע אמת ומסתייע במנוף הרמה בכדי להגיע לממצאים בזירה:
יס"ר דרום - פינוי חלל באירוע אמת
(צילום: דובר צה"ל)
"בכל פעם שיש מידע על חלל שנמצא בכל מקום שהוא אנו מבצעים פשיטות ביחד עם כל מיני כוחות מיוחדים, מגיעים וסורקים ביום או בלילה. לפעמים בלי תאורה, בחושך ובעלטה מוחטת. עד היום אנחנו עוסקים בזה, כל פעם שיש מידע על חלל או אזרח שנמצא באיזשהו מקום, אנחנו מגיעים והולכים לחפש אותו על מנת להשיב אותו הביתה".
שגרת העבודה הייתה אינטנסיבית, ללא רגע לעצור, וכך היא נמשכת עד היום. "יש לנו חיילים שבעצמם היו בנובה. יש לנו חייל גיבור בשם נריה שרעבי, שהשיא משואה ביום העצמאות האחרון. הוא היה במסיבה, נלחם שם בגבורה, הציל עשרות אנשים, ושלושה ימים אחרי זה התגייס במסגרת הצו 8. יש לנו חיילים גיבורים שהיו בעוטף ואחרי זה התגייסו למשימה שלנו כאן.
"אין מי שיחליף את התפקיד שלנו. יש לנו פה אנשים שמגויסים מ-7 באוקטובר. אנחנו נהיה בכוננות כל עוד הצבא צריך אותנו. להיות חייל בגדוד הזה בשנת 2024 זה אומר שאתה חלק ממאמץ צבאי ובמרבית השנה תלבש מדים ותישא נשק ותהיה חלק מהמאמץ המלחמתי. רוב החברים שלי מיחידות המילואים השונות כבר השתחררו. לגדוד שלנו אין את הפריבילגיה הזו".
סא"ל אליסף ורמן, מג"ד יס"ר דרום, על הכחשת הזוועות בעולם: "כשאתה נמצא שם אתה לא מדמיין שיהיה יום שמישהו יגיד 'זה לא קרה'. אנשים היו מוטלים ברחובות, היו אזורים שבהם הרוגים נערמו בערימות. אתה חושב על כבוד המת, לא על מושגים של להראות לעולם ולספר. אלה דברים שקורים אחר כך. אני מניח שאם דבר כזה יקרה שוב, היום נדע להביא גם את ההיבטים האלה"
יש גם מקרים שעושים את זה תוך כדי אש חיה?
"בצוק-איתן טיפלנו באירוע בנגמ"ש של גולני בשג'עייה. מיד לאחר הפגיעה, הנגמ"ש נגרר החוצה לשטח מדינת ישראל והיינו צריכים לטפל בו. זה לקח קרוב ל-12 שעות לסיים לעבוד עליו ולפנות אותו, ואז נכנסנו. היינו רוב השבוע בתוך שג'עייה וסרקנו שטח של אלפי מ"ר כדי למצוא את כל החללים שנפגעו בזירה. לשמחתנו את רובם הצלחנו למצוא וגם להביא חזרה לקבר ישראל. במלחמה הנוכחית היינו ב-15 מקרים שבהם היינו צריכים לפעול תחת אש. פעם אחת ירו עלינו רחפני תקיפה. בפעם אחרת ירו עלינו פצצות מרגמה. היו לנו 13 פצועים בכוח כתוצאה מנפילה של פצמ"ר ממש בתוך אזור הסריקה".
יש מקרים שבגלל סכנה צריך להשאיר חלל בשטח?
"היו מקרים שבהם ניסינו להגיע למרחבים באור יום, ירו עלינו פצמ"רים אז נאלצנו להמתין ללילה על מנת לחזור ולחלץ את החלל. אך מעולם לא ויתרנו. מעולם לא היה מצב שבו חלל נשאר בשטח ואמרנו 'אין ברירה, הוא נשאר שם'. לפעמים היינו צריכים להיערך מחדש. למשל, באחד המקרים נזקקנו למיסוך עשן של טנקים ובחסות העשן הצלחנו להגיע לחלל. ב-10 באוקטובר נכנסנו עם ירי של מסוקי קרב וטנקים ממש ללב העוטף, ובתוך זה עבדנו וסרקנו על מנת לחפש את החללים בתוך הריסות, בתוך בורות, בתוך חגורת אש שעטפה אותם".
5 צפייה בגלריה
טנק צה"ל במארון א-ראס במהלך מלחמת לבנון השנייה. "הצורך ביחידה התעורר כבר אז"
(צילום: רויטרס)
אנחנו גרים במדינה כל כך קטנה. אין פחד מלפנות מישהו שאתם מכירים?
"לצערי גם זה קרה.בגלל שהיינו עסוקים כל כך בצד המבצעי, אותו אדם אפילו לא זיהה שהאדם שבו הוא מטפל הוא חייל שהכיר. במקרים אחרים אנחנו מנסים עד כמה שניתן להפריד בין החייל שמכיר את המשפחה לבין החלל מסיבות מובנות. אבל זו באמת מדינה כל-כך קטנה. זה מאוד קשה כי הדבר הזה כמעט בלתי נמנע".
למה לא השתמשו בכם להסברה? הרי כל העולם מכחיש את הזוועות שבוצעו.
"אני אגיד לך שני דברים על זה. אחד, בהחלט היינו חלק מהמאמץ הזה. באחד הפרקים בדוח של האו"ם שתיאר תקיפות מיניות היה תיעוד שמסרנו לחוקרי או"ם. טיפלנו בחללים שעברו תקיפות מיניות והצלחנו לזהות את זה למרות שזה לא המקצוע שלנו. מסרנו את המידע הזה לחוקרים.
"מצד שני, אני חייב להגיד שכמו בהרבה דברים אחרים, יש הרבה דברים שבדיעבד היה אפשר לעשות אחרת. כל נושא תיעוד החללים, אלה דברים שאנחנו לפי פקודות נמנעים מהם, כי אנחנו מפנים אותם ולאחר מכן הם מגיעים לטיפול ותיעוד בהמשך הדרך. להרבה מאוד זוועות שקרו בשטח ניגשנו עם הרבה מאוד יראת כבוד – לכסות, לעטוף, לשמור על הצניעות של המת.
"כשאתה נמצא שם אתה לא מדמיין שיהיה יום שמישהו יגיד 'זה לא קרה'. אנשים היו מוטלים ברחובות, היו אזורים שבהם הרוגים נערמו בערמות. אתה חושב על כבוד המת, לא על מושגים של להראות לעולם ולספר. אלה דברים שקורים אחר כך. אני מניח שאם דבר כזה יקרה שוב, היום נדע להביא גם את ההיבטים האלה".
סא"ל ורמן מבקש להדגיש את המחויבות הגדולה שלו ושל יחידתו למקצוע. "חשוב לי שעם ישראל ידע שהחללים שלנו לא הופקרו, אלא להיפך. הגענו לכל חלל בכל מקום, גם בלב עזה, תחת סיכון חיים ועם מאמץ נפשי מאוד גדול. הדבר הזה קורה בכל יום ובכל לילה ובכל תנאי. אנחנו לא בוחלים בשום אמצעי. בכל רגע יש 400 איש שזו משימתם", הוא מסכם.
