כשנפצע ב-18 בנובמבר, הדבר המופרך ביותר שסמ"ר ירין ג'ורג' בן ה-21 מגדוד צבר בגבעתי יכול היה לדמיין הוא שבליל הסדר הזה יחגוג בחיק משפחתו. הוא נפצע במתקפה הראשונה בג'בליה. הנמ"ר שבו היה ספג שני טילי נ"ט ואש קלצ'ניקוב. ירין ועוד שבעה חברים לצוות יצאו מהנמ"ר בגלל הפגיעה. הוא איבד את השמיעה והראייה לכמה רגעים. בזמן הזה ירו המחבלים טיל נוסף ועוד צרור יריות. החובש הקרבי סמ"ר שלמה גורטובניק נפל בקרב, חמישה נפצעו בהם ירין שנפגע קשה - ומאז עבר מסע שיקום ארוך שרשם אבן דרך חשובה ממש לפני ליל הסדר. צפו ביום האחרון של ירין בבית החולים:
ירין ג'ורג', לוחם גבעתי שנפצע בג'באליה, חוזר לחיים
(צילום: גלעד ילון )
פגשנו את ירין לאחרונה בשיקום במרכז הרפואי שיבא, רגע לפני היציאה לחיים, כשהוא משלים את מסמכי השחרור שלו ועומד לגזור את צמיד האשפוז, לא לפני שהספיק ללקט את החברים שהכיר כאן בין המחלקות השונות כדי שיקחו חלק ברגע המאושר. הוא הודה לכולם בחיוך: "זה מרגיש טוב, יש לך הרגשה מטורפת. חיכיתי לרגע הזה כל כך, להתחיל את החיים".
כמה דקות לפני שיעשה את דרכו לביתו באור יהודה, הוא נזכר ברגעי הפציעה: "ראיתי שכולי דם, בכל מקום", הוא מעיד, "באותו רגע אמרתי שזהו, אמרתי 'שמע ישראל', ישבתי על הרצפה, איבדתי כמויות מטורפות של דם ברגל לאחר שנפגעתי מארבעה כדורים". ג'ורג פונה במסוק של 669 לבית החולים בילינסון, שם נותח במשך שמונה שעות. אחר כך עבר כמה ניתוחים נוספים, שבהם שלפו שלושה מארבעה הכדורים שספג, "האחרון עדיין איתי, נשאר למזכרת". לאחר שהתאושש מהניתוחים האלו השתילו לו עצב, הוציאו מסמר מגופו שבעזרתו קיבעו את אזור הפציעה ביד. מאז התחיל תהליך ארוך שבו עבר לשיבא כדי לעבר שיקום.
2 צפייה בגלריה
"יוצא לדרך חדשה". סמ"ר ירין ג'ורג' עם הוריו ובת זוגו בעת יציאתו מהשיקום בשיבא
(צילום: גלעד ילון)
מהרגע הראשון שהגיע לשיבא ליוו אותו ברמה היומיומית: בריפוי בעיסוק, בפיזיותרפיה, בהידרותרפיה, בליווי רגשי - מהפרטים הקטנים ועד לגדולים. "הגעתי לפה כולי מרוסק, על כיסא גלגלים, אני יוצא שלם, ברוך השם, על שתי רגליים. וזהו, חוזרים לחיים האמיתיים. מכאן יוצא לדרך חדשה ואני אסיר תודה על כך, אני לא חושב שהייתי יכול להשתקם ברמה שהשתקמתי במקום אחר בארץ ברמה כזאת וגם לא בעולם".
על תקופת האשפוז והשיקום, הוא מספר בגילוי לב: "נתקלתי בסיטואציה שבחיים לא חשבתי שאתקל בה. אתה בן 20 ואתה כמו תינוק שצריך לטפל בו. לא יכול לאכול, לא יכול לשתות, לא יכול להתקלח, לא יכול לשטוף פנים, לצחצח שיניים. אתה מרגיש נטל. כל היום להיות איתך, כל היום להאכיל אותך, לדאוג לך, לנקות אותך. אני מעדיף להיכנס לעזה 50 פעם ולא לעבור דבר כזה".
ירין ג'ורג': "אתה בן 20 ואתה כמו תינוק שצריך לטפל בו. לא יכול לאכול, לא יכול לשתות, לא יכול להתקלח, לא יכול לשטוף פנים, לצחצח שיניים. אתה מרגיש נטל. כל היום להיות איתך, להאכיל אותך, לדאוג לך, לנקות אותך"
ג'ורג' מספר שבמהלך השיקום שלו בשיבא ראה כיצד שותפיו לחדר באים והולכים, כשהספיק להחליף לא פחות מחמישה כאלו, עד שהגיע סוף סוף תורו להשתחרר. אחרי חודשים ארוכים של המתנה, ההתרגשות ניכרת. "מכירים פה חברים, אבל הבעיה שיש פה תחלופה כמו בכל מקום. אתה מכיר חבר, מתחבר, החבר הולך. אני עברתי בחדר, נכנסתי לחדר וסוף סוף הגיע היום שלי".
"הכול עניין של זמן"
ביום השחרור, בדרך לחג החירות שלו, הוא אומר: "הפציעה דפקה לי קצת את התוכניות אבל הגעתי לרגע הגדול. אמנם לא איך שרציתי להגיע אליו אבל הגעתי. מפה נשאר לנו רק להתחיל לחיות, ליהנות, לשמוח ולהיות מאושרים כי לדעתי זה הכי חשוב בחיים". מעבר לשיקום, הוא הציב לעצמו מטרה לחזור לעצמו בגרסה טובה משהיה לפני הפציעה, אבל הוא יודע שהדרך לשם ארוכה, "אולי אני צריך לסבול קצת בשביל לחזור לעצמי אבל זה יקרה ויגיע, הכול עניין של זמן". הוא מתכנן להתחיל ללמוד, לטוס לטיול "קטן-גדול לנפש" בעולם וגם לחזור לשחק כדורגל, ובסופו של דבר גם למצוא מקום משלו.
2 צפייה בגלריה
"אני ישן פחות, חי לפי מצבי רוח, לא אותה שמחת חיים". סמ"ר ירין ג'ורג' ברצועת עזה
(צילום: אלבום פרטי)
השיקום שימש מסגרת עוטפת שעזרה מאוד, ולכן הפרידה ממנה מלווה בלא מעט חששות. "בסופו של דבר, זה לופ שחוזר על עצמו. כשאין מסגרת, יש פחד מהבום הזה. היה צבא, לפני זה בית ספר וכדורגל, ועכשיו לא יהיה כלום. הייתי רגיל למסגרת. כשהייתי בצבא ידעתי שיבוא היום שאחרי השחרור וגם אז לא ידעתי מה לעשות עם זה. עכשיו זה קצת תופס אותי עם המכנסיים למטה, הכול מרגיש מוזר וחנוק ואני לא יודע איך אני אקבל את זה אז זה. אולי יהיה קצת קשה, אבל חייבים להשלים עם זה".
הפציעה שינתה אותו, לדבריו, "ברמות קיצוניות" ונראה שאם הגוף התחיל להחלים, לנפש ייקח עוד לא מעט זמן. "הקשיים שלי הם עדיין נפשיים וגם פיזיים, אבל יותר נפשיים. אני ישן פחות, חי לפי מצבי רוח, זו התחושה. לא כמו שהייתי פעם, לא אותה שמחת חיים, לא אותו כלום ויש הרבה קשיים". ג'ורג' חושש מהרגע שהוא ירגיש את ירידת המתח ללא המסגרת של בית החולים וחבריו לאשפוז, אך מנגד יש לו משפחה ובת זוג שתומכים בו מאוד.
בדרך לחופש, הוא מייחל "שכל החיילים יחזרו בשלום בעזרת השם וגם החטופים, ושנדע ימים טובים יותר". המשאלה הכי גדולה של ג'ורג' ברגע השחרור היא שמחלקת השיקום "חוזרים לחיים" שנפתחה בשיבא עבור חיילים פצועים בעת המלחמה תיסגר כמה שיותר מהר. "צריך להשאיר את המיטות למבוגרים, ולא לנו".
