אחרי חמישה חודשי שיקום חוזר לרוץ: רס"ן מתן אלגרבילי (32), קצין גבעתי בקורס פו"מ (פיקוד ומטה) המיועד לתפקיד מג"ד, קפץ ב-7 באוקטובר להגן על יישובי העוטף ונפצע קשה. לאחר מאבק על חייו, החלמה ושיקום ארוך – הוא רץ היום (שישי) במרתון ירושלים ומספר שכבר מהימים הראשונים שבהם נפצע הוא הציב לעצמו את הריצה כמטרה.
הוא מספר על הפציעה: "בזמן התקדמות לאחד הבתים בכפר עזה שהבנו שיש בו התארגנות די גדולה של מחבלים, פתאום הרגשתי כאב חד מאוד בבטן. הבנתי שנוריתי. חברים שלי חילצו אותי תחת אש בגבורה וחבר'ה של איחוד הצלה פינו אותי במסוק לבית החולים שיבא. נכנסתי לשולחן הניתוחים ב-19:12 כשהמצב שלי היה קשה מאוד. קיבלתי 12 מנות דם, לחץ הדם שלי כבר לא היה מדיד והדופק שלי היה מאוד נמוך, 15-10. הכדור פגע בכבד ובכליה".
למרות הפציעה הקשה שהייתה עשויה בקלות לשבור את רוחו, אלגרבילי מספר שהוא שאב כוחות רבים ממשפחתו ומשאיפתו למלא את התפקיד החדש בפתח. "כבר מהיום הראשון שהתעוררתי בבית החולים התעקשתי לנסות ללכת. אִפשרו לי רק לאחר שלושה, ארבעה ימים. המניע המרכזי ללכת היה גם תחושת העצמאות אבל גם החשש שהילדים שלי יראו את אבא שלהם חלש ולא יכול ללכת.
"ב-3 בדצמבר השתחררתי מההחלמה ועברתי לשיקום יום עד בפברואר. חזרתי לכשירות מלאה והצלחתי להחזיר את הגוף בחלק מהמובנים ליותר טוב ממה שהוא היה. שני הדברים שהובילו אותי בארבעה חודשים האלה זה קודם כל המשפחה שלי ואז הרצון לחזור להיות מג"ד לוחם בגבעתי".
רס"ן מתן אלגרבילי: "לפני חמישה חודשים היית שכוב במיטה בין חיים למוות ועכשיו אני במקום אחר לגמרי. הילדים שלי יהיו בקו הסיום ויחכו לי. אני זוכר את המבט חסר האונים שלהם כשהייתי בכיסא גלגלים. אני מאוד מתרגש לראות את המבט שלהם ברגע שאגיע לקו הסיום"
על ההשתתפות במרתון הוא אומר: "יש באופן מסורתי ריצת חצי מרתון של פו"מ כל שנה. כששכבתי במיטה ולא יכולתי לזוז שאלו אותי: 'מה אתה מתכנן לעשות בנוגע למרתון?', אמרתי: 'אני ארוץ. אני צריך להיות מוכן לחצי מרתון של פו"מ'. זה היעד שהצבתי לעצמי ואמרתי שאין מצב שאני לא עומד בו. זה היה אחד היעדים שלי להרים את הראש. עכשיו במרתון ירושלים זו ריצת העשרה ק"מ ועוד חודשיים החצי מרתון. מבחינתי זה יעד".
הוא מוסיף: "כדי להיות מג"ד לוחם בצבא אתה צריך להיות בגרסה הגופנית הטובה ביותר שלך, הגוף שלך הוא סוג של האמל"ח שלך. הרצון לחזור להיות כשיר בזמן, להיות עם החברים שלי ולסייע להם בקו החזית – הוא גולת הכותרת המרכזית, ובדרך אני פורס את התוכנית על הזאת של להיות מג"ד למלא תוכניות קטנות. בהתחלה זה היה ללכת עד לדלת של החדר, אחר כך זה היה לעלות מדרגות, אחר כך לצאת עם הילדים לטיול, ועכשיו זה לרוץ עשרה ק"מ במרתון ירושלים.
"זה מרגש אותי מאוד. לפני חמישה חודשים שכבתי במיטה בין חיים למוות ועכשיו אני במקום אחר לגמרי. הילדים שלי היו בקו הסיום וחיכו לי. אני זוכר את המבט חסר האונים שלהם כשהייתי בכיסא גלגלים. מרגש לראות את המבט שלהם בקו הסיום".
