נפתחה עונת החרדה. ככה זה, כמו שעון. שעון מעורר עצבני, צווחני, חורך תודעה. בכל פעם שהלו"ז מתמלא בהופעות - המצב האידיאלי, לכאורה, עבור כל סטנדאפיסטית ואמן/נית בכלל - הדופק עולה. זיעה קרה. סיוטים. לילות של ארבע שעות שינה. ועצבים, עצבים בכל הגוף, כל הזמן, על כל דבר וכל אחד שלא יודע בדיוק מה אני עוברת עכשיו וטורד את מנוחתי בבעיות שלו, מבלי להבין, טיפש שכמוהו, שהרי הצרות היחידות כרגע בעולם הן שלי, סטנדאפיסטית לבנה ממרכז תל אביב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בפעם האחרונה שזה קרה הבנתי שהגיע הזמן לקחת הפסקה. במהלכה תכננתי "להתכונן" לסיבוב החדש, מבלי לדעת, בעצם, מה ההכנה הזו כוללת. וככה, ארבעה חודשים נהניתי מהדחקת המקצוע שלי, עד שלא התאפשר לי עוד, כי התאריך הבא הופיע בפתח. אבל הפעם, אמרתי, אני לא מוכנה. לא. במקצועות כאלה מוכרחים לסגל איזו שלוות זן - נינוחות אל מול ההצלחות והכישלונות כאחד. אי אפשר לפרפר ולהקציף מהפה סביב כל תקלה בעמוד הרכישה של כרטיסים או איחור של סאונדמן. מוכרח להיות פתרון. כלים שיסייעו לי בימים ההם, שבהם הציפרלקס מורגש בערך כמו קורט מלח בסיר של חרא.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל מה עושים מכאן? ובכן, מה שעושה כל מילניאלית ממוצעת עם התקף חרדה: גוגל. גיגול המילים "הפחתת חרדה" הקפיץ לי כתבה שמורה לי לאכול בריא, רעיון מגוחך לכל הדעות. אחרי תזונה נבונה הוצעה לי מדיטציה, מילה שדי בה כדי לגרום לי קוצר נשימה, ואחריה: ארומתרפיה, פעילות גופנית, מיינדפולנס, הימנעות מעישון וקפה וכן צעדים כמו "הסתכלו לחרדה בעיניים" ו"נשמו עמוק". ברפואה המשלימה של איזו קופת חולים ממליצים בין היתר על החלפת הקפה של הבוקר בתה ופרידה מפחמימות. באופן כללי, כל מה שמתחשק לצרוך בתקופת חרדות, מומלץ שלא. העצות רבות כל כך, דורשניות כל כך, שרק קריאתן שלחה אותי לסיבוב הסדרת נשימה, משל הייתי עלמה צ'כובית שדעתה נטרפה עליה בגן האחוזה, רק בלי גן או אחוזה ועם עובר ושב שנושק לאפס.
הבנתי שקודם כל עליי להגדיר מסגרת זמן לניסוי. חודש. חודש אני מוכנה להקדיש לטיפול בחרדות שלי, וכך גם לכתבה הזו, על מנת להגיע למסקנות. עכשיו, איך ייראה הטיפול העצמי הזה? משא ומתן ארוך ביני לעצמי, כולל ויכוחים קשים, העלה את זאת: קפה אחד בבוקר מוכנה להחליף בתה. תודה, מותר להניח את המדליה על סף דלתי. להסתכל לחרדה בעיניים לא אומר לי כלום, אבל אני מוכנה לנסות להקשיב שוב לכל הרעיון הזה של מיינדפולנס, כל עוד זה לא ידרוש האזנה למדריכה עם קול אוורירי. הליכות וריצות אני כבר עושה מדי פעם, כלומר פעם באף פעם. לצורך הניסוי, מוכנה לקחת על עצמי פעמיים-שלוש בשבוע. מוכנה גם לנסות את הנושא של אוכל מזין, אם כי אזהיר מראש שכל הפלא הירוק הזה ירוסס בחצי טון מלח. וכך, חדורת מעט מאוד מוטיבציה ועצבנית, שבוע וחצי לפני מופע גדול שפותח סיבוב ארוך ועמוס, החלטתי להקדיש את החודש הקרוב לטיפול בחרדות שלי - ולתיעודו.
הבוקר, תאמינו או לא, התחיל בתה. הקפה הראשון, שהוא בדרך כלל הקפה השני, הגיע בשעה 12:00. לתרגול מיינדפולנס בחרתי באתר של מדריך זן, תמיר מסאס קוראים לו, שמתווה 28 יום של תרגילי מיינדפולנס, תרגיל ליום. ביום הראשון צריך רק לנשום - כבר אהבתי את הקונספט. "בחרו לשים לב לנשימה שלכם", כתוב. בחרתי. אממה, תוך כדי שבחרתי לנשום, נזכרתי שלא כתוב לי כמה זמן לעשות את זה או כמה נשימות, כך שגם את זה, כנראה, הוטל עליי לבחור, ונתקפתי פאניקה. כעבור חמש-שש שאיפות ונשיפות, מכורח נשימת-היתר, ערפל אפף את ראשי. אני לא בטוחה אם ככה אמורים לעשות את זה או אם זה קשור, אבל לפי שעה כמעט לא מתחשק לי לרצוח אף אחד, מצב בלתי אופייני לי בשעה זו של היום. אולי מוקדם מדי לחגוג.
את תרגיל ההליכה המודעת של היום ניצלתי לאיחוד משימות, וכך שימשה ההליכה-ריצה שלי כשעת כושר ותרגיל קשיבות גם יחד. הפעם, במקום לשקוע בפלייליסט היפ-הופ, פיניתי את תשומת לבי לעצמים, לריחות ולהתרחשויות שסביבי, אבל שום דבר לא נקלט פנימה, והראש התרוצץ ממקום למקום, מהחוץ אל הפנים ומהעבר אל העתיד. כדי להכריח את עצמי להתרכז במשימה, התחלתי להגות בשקט את מה שפגשתי בדרכי. ריח שמן טיגון. חתול יוצא מתחת למכונית חונה. רעשי חפירות ובנייה. רוח סתיו קלה. אורות. שלטים. מדרכה נוקשה. מליחות שעולה מהים.
שמתי לב שלכל הדברים סביבי אני מיד מדביקה סיפור. למשל: סלוגן פרסומת גרוע, כלב שמח, אימהות במפגש נחמד עם עגלות, שחקני כדורעף כושלים. האומנם אינני מסוגלת להתבונן בדברים פשוט כפי שהם? למה לכל עניין מסופחת מיד דעתי הבלתי נדרשת? איזה בזבוז של אנרגיה, של מחשבה. לא הייתי בטוחה שעניתי נכון על התרגיל, ובכל זאת, כשסיימתי איתו, משהו השתנה. שמתי לב שאני חיצונית למחשבותיי. הטרדות עדיין נמצאות שם, אבל אני יכולה להתבונן בהן ממרחק מסוים, והן אינן משתלטות על כולי. אני חדה ובהירה. כשסיימתי את הריצה שלי יכולתי לערוך שוב חזרה למופע, והאנדורפינים שיפרו את הריכוז שלי פלאים. שעה של עבודה פיזית ומנטלית מאומצת השתלמה.
היום בישלתי תבשיל תרד ומנגולד וחומוס. מזונות מפחיתי חרדה, על פי איזו כתבה, אבל הנושא הזה של אוכל ומצב רוח כנראה לא בדיוק עובד ככה. צריך להתמיד בו לאורך זמן. ובתבשיל הזה אני לא הולכת להתמיד, כי אולי חרדות הוא מפחית - אבל גם את הרצון לחישה בקולטני הטעם. אני בסטרס. לא חרדה, אבל לא טוב כל כך.
כל הטריקים האלה, הבנתי, הם טובים אם די רגועים גם לפניהם. נשימה מודעת או לא, כשקורה משהו מעצבן מתעצבנים, ואם משהו מחריד - חרדים. אי אפשר להתכחש לכך שמצב נפשי תלוי בגורמים נוספים, חיצוניים, מלבד בנו עצמנו. מלבד פרשנותנו למציאות, שאין להקל בה ראש, ישנה המציאות עצמה, ואף אחד מאיתנו איננו חסין בפניה. רכישת הכרטיסים המכובדת להופעה הקרובה שלי, למשל, ודאי תרמה לכך שאינני מתרוצצת עכשיו כתרנגולת כרותת ראש וזועקת לשמיים. אני לא יודעת אם אפשר לתת את הקרדיט על השפיות היחסית הזו לתמיר מסאס.
יום ההופעה הגיע. אני עצבנית, חרדה. ישנתי מעט. לא הייתי צריכה לקבוע תור לספר לאותו היום. לא טוב. חמש שעות אני צריכה לשבת במספרה עכשיו, במקום לישון צהריים. באין מעש על ספת המספרה, תרגלתי מיינדפולנס: לשים לב לצלילים, היה כתוב לי, למנגינות. עצמתי עיניים והקשבתי למוזיקה שבקעה מהרמקולים, לצלילי החפיפה והפן ולאישה שסופרה בזמן שחיכיתי עם הצבע על הראש, ואמרה "אתה לא תאמין מה שמעתי עליה". היה משהו מרגיע בקשקשנות היומיומית הזו. פקחתי עיניים, בהירה יותר, חדה ורכה יותר כאחת.
ביני לבין שרון לא טוב. אני לא בטוחה ממה התחיל הלא טוב הזה, אולי כאפקט-משנה של החרדות שלי, ואולי כי על פי שעון מערכות היחסים, אחרי תקופה שטוב צריך להיות גם רע. אני עדיין שותה תה בבוקר, עדיין מתמידה בתרגילים ובהליכות ובריצות, לפעמים גם מרגישה טוב יותר חמש דקות אחר כך, אבל אז - המציאות. היה יום נורא. יצאתי לטיילת, מבקשת להכניס אליי את האוויר החדש שעולה מהים, אבל אני נשארתי בתוכי והים בתוכו. משהו ניצב בינינו. שתיתי תה CBD מאמסטרדם, שאמור להרגיע. היה נורא. נרדמתי בשלוש בבוקר, אבודה. יש הירדמות שדומה יותר לנפילה אל תוך החושך.
התה בבוקר הפך להרגל, ובאמת, שמתי לב שהידיים שלי כבר לא רועדות בבקרים. פעם הן רעדו. ידי נרקומנית של קפאין. היום מחכה לי תרגיל שלא בדיוק מובן לי, ובו עליי לאפשר למחשבותיי לנדוד וללכת בעקבות זרם התודעה. ובכן, חשבתי על ההופעה שהייתה לי. חשבתי שהתרגשתי נורא, ושתקפו אותי בפנים רגעים של חרדה איומה, ואף על פי שכלפי חוץ נראה שלא הרגישו בהם, שנאתי את עצמי על הרגעים האלו שנאה עמוקה. חשבתי על ההערה של האיש המפורסם שהגיע לראות אותי. חשבתי שאני מרגישה נבוכה. לא יודעת למה, אני מרגישה מתביישת. חשבתי על השמלה הנפלאה שלבשתי בהופעה, ועל כך שאני רוצה להיכנס לשמלות צמודות וקטנות ומתחשק לי לעשות יותר כושר בשביל זה, אבל עליי להודות שגם מאוד בא לי תפוצ'יפס, תמיד, ולפני רגע גם אכלתי כזה.
חשבתי על העיר ועל שפע האוכל שיש בה והמאפיות על בוגרשוב והריח שלהן שנישא כמעט עד אלינו הביתה וכמה אני אוהבת אותו, אפילו שאני כמעט אף פעם לא קונה מאפים, וחשבתי על כל הסמטאות שחיפשתי בהן את יורי החתול שעזב אותי לפני שנה וריסק לי את הלב למטבוחה, וחשבתי שהיה נפלא לו יכולתי לעקוב אחריו ואחרי מסלולו במבט-על כזה, כמו שאני עוקבת אחר המחשבות שלי עכשיו, ושמעניין לטייל ביניהן כך, כמו חוקרת המוח הפרטית של עצמי. יש בזה משהו משחרר, שאומר: המחשבות שלי אינן שייכות לי. הן בסך הכול עוד מקרה. מקרה נפוץ של מחשבה, שאפשר להתבונן בו בשלוות נפש מהצד, גם אם המחשבות עצמן בחלקן אינן נעימות כלל. שימשיך להיות לא נעים להן, למחשבות - אני בסדר.
בבית לא טוב, בהופעות כן. מוזר, איך זה יכול ללכת ביחד. למעשה, כשאני חושבת על זה, כמה מההופעות הטובות ביותר שלי קרו על רקע מצב מדכדך במישור האישי. זה משונה, כאילו כל החרדה שורפת את עצמה בתחום אחד, עד שלא נותר ממנה באחר. גם זה לא מצב אידיאלי, כמובן. קמנו מוקדם לטיפול זוגי, שתיתי קפה. הזדקקתי לו כאוויר לנשימה. הצלחנו להגיע להבנות בינתיים, ובעיקר להבנה שאנחנו רוצים טוב יותר. בערב הלכנו לים ועשינו פיקניק, והכנתי לנו סנדוויצ'ים עם גבינת ברי, אגוזים וריבה והוא הכין לנו תה, והיה נעים ומרגיע. חזרנו הביתה וראינו טלוויזיה יחד, ונרדמתי ללא כל צורך בעזרים נוספים.
אני שונאת את התה הזה, באמת, שונאת בכל ליבי. החרדות של הבוקר פחתו בעקבותיו, אבל עכשיו צריך לטפל בדיכאון מהתה. כל כך לא טעים ולא מניע לקום. בשביל מה לקום בבוקר אם לא בשביל קפה? עוגיות הבריאות שהכנתי לצד התה יצאו טובות לפחות. מין קובבות של אגוזים וזרעים עם מייפל שמדביק אותן, וקצת שמן וחלבונים. ההכנה שלהן עצמה תרפויטית למדי כי צריך לכתוש אגוזים, ואגוזים הם יופי של דבר להוציא עליו אגרסיות, הם לא נעלבים ממך אף פעם.
רוח טובה שרתה עליי היום, וגם נכון לי תרגיל פשוט וקל: "בחרו להיות מי שאתם". וכי יש לי ברירה? "שבו בשביל לשבת והכירו שמי שאתם כפי שאתם זה מספיק טוב. זה אותנטי". פתאום התעוררה בי חימה על המילים האלה. ומה אם מי שאתם זה לא מספיק טוב? גם קסטיאל רשאי לשבת עם עצמו ולהכיר שמי שהוא זה גוד אינאף? מצד שני, אני חושבת, עדיף היה אם אנשים מסוימים היו עושים יותר מיינדפולנס ופחות אונס. אבל כן הייתי שמחה שישנאו את עצמם, לפחות במידה המספקת על מנת לרצות להשתנות. על כל פנים, חזרנו אליי, אני ואני. איך יושבים בשביל לשבת?
לא די בזה, לאחר שישבתי כדי לשבת, עליי להחליף את המחשבות המתפתלות, המרובות, המסתעפות ונקשרות זו בזו כמו שיער של ילדה בת חמש, במחשבה אחת ויחידה: "אני זה מספיק". הסתכלתי סביב. למחשבה כזו דרוש נוף נאה, ודאי שלא גדר הברזל המכתרת את חפירות הרכבת הקלה, ועליה השלט "מתנצלים על אי הנוחות, מודים על הסבלנות" - דרך חביבה לומר "העיר מחרבנת על תושביה עד להודעה חדשה". ייתכן שבעיית העצבים שלי חמורה יותר מבעיית החרדה. אולי הן קשורות זו בזו. רגעי השקט אצלי הם איים באוקיינוס מזוהם.
הנחתי אפוא לתרגיל והחלטתי לחזור אליו מאוחר יותר, לכשיזדמן לי נוף מתאים יותר לטקסי קבלה עצמית. קצת קשה לקבל את עצמך בעיר הזו, כשכל יום הוא תזכורת צורבת לרמת החיים הירודה שעליה את משלמת תועפות מדי חודש. שוב נשאתי את רגליי אל הים, המקום היחיד שנותרה בו איזו נחת באזור מרכז תל אביב. חיפשתי את הנקודה המושלמת להגות בה מחשבות הגות, אבל בכל מקום שיחקו במטקות, ונאלצתי להסכין עם קיומם של אחרים לצד אהבתי שלי את עצמי. התיישבתי על מדרגות הטיילת הפונות אל הים. הוא היה תכול ומנצנץ וכל מה שציפיתי ממנו תחת השמש. מה היה התרגיל? אה, כן, לקבל את עצמי כפי שאני.
בראשי עלה שיר ששרה ילדה אחת, והוא הולך ככה: "בדיוק בדיוק כמו שאני / ככה זה טוב / שאני שלמה, לא חסר בי דבר / ומותר לי אותי לאהוב". חזרתי על מילות השיר, אלא שבאמצע רגע התייחדות מרגש זה שלי עם עצמי פצחו רמקולים סמוכים אליי בשיר אחר: "Fuck you and your mom and your sister and your job And your broke-ass car and that shit you call art". ובכן, גם בזה יש מן האהבה העצמית.
עצמתי עיניים, ומחשבותיי נשאו אותי אל הביטוי "מותר לי", ולאחר מכן, "מותר לי להיות בחופש". ולאחר מכן גם, "מותר לי להיות סטנדאפיסטית ועיתונאית, גם אם אני לא עושה כסף מי יודע מה", ולבסוף, "ממילא רוב האנשים לא עושים כסף מי יודע מה, רק במקצועות שהם שונאים". המחשבה הזו שעשעה אותי. בינתיים פסקה המוזיקה ובמקומה, בתוך הראש שלי, החל להתנגן שיר של ביונסה. "I'm a grown woman, I can do whatever I want", היא אומרת שם, הביונסה, ומפרטת: אני יכולה לקחת הפסקה איף איי וונט, ואני יכולה למהר איף איי וונט, מה שבא לי, יען כי אני אישה בוגרת. וחשבתי לי, כמה טוב שאני אישה בוגרת, וכמה חירות יש לי, ואל לי להתנצל עליה. זו חירות נהדרת, ללכת לים ככה באמצע יום עבודה.
כשפקחתי את עיניי, כמו בפעמים רבות אחרות אחרי תרגילים מהסוג הזה, הרגשתי בהירה יותר. אני לא יודעת אם חרדה פחות אבל בהירה יותר, והרי במובן מסוים אפשר לומר שהבהירות היא ההיפך מחרדה, שכן מקורן של החרדות כולן באנדרלמוסיה ובאפלה. איפה שאין ודאות יש פחד. בלי קשר לתרגיל הקבלה העצמית, אני יכולה לומר שחיי בימים האחרונים מעט בהירים יותר, ועליי לנצל את הבהירות הזו לעשייה.
נאמר לי להקשיב לשקט, אבל יצא שהקשבתי לרעש. איך מקשיבים לשקט בכלל? בתה, מוכרחה להודות, אני מחפפת לפעמים. בספורט אני די בסדר. וזה טוב הדבר הזה, אין מה לומר. אחרי שעושים ספורט מרגישים טוב יותר, לעזאזל.
ימים קשים אצלנו בבית, קשים מאוד. ודווקא בזמן שקשה, את ההתחייבות שלי לעצמי אני זונחת. פתאום ההתבוננות פנימה מעיקה, חונקת. וצריך קפה כדי לקום בבוקר, פשוט צריך. אבל אתמול בבוקר עשינו ספורט יחד, וזה הרגיש טוב מאוד. אני צריכה לחזור לעשות את זה, זה מעיר אותי ונותן לי כוח, וכשאני ערנית וחזקה אני לא חרדה ולא כועסת. אני בשליטה.
גם מיינדפולנס עשיתי. "עשיתי", איזו מילה מוגזמת לפעילות שהיא אנטי-פעילות. הפרדוקס הזה מטריף אותי, מגרד לי בגוף, ונזכרתי למה אני שונאת כל כך את כל מה שנכנס תחת הגג "מדיטציה", גם אם רק באחת מרגליו.
זה התחיל מהמורה הרודני לתיאטרון שלימד אותי בתיכון, והכריח את כולנו לבצע מדיטציה בת עשר דקות בתחילתו של כל שיעור רק כדי שיוכל להמשיך לעשן בחוץ, וכשחזר היה שואל אותנו בטון חמור מה הרגשנו וחשבנו, ומי שלא ענה נכונה נידון להיחשב לפחות עד השיעור הבא לנחשל רוחנית ואישית ביחס לשאר. זעם החל לבעבע בדם שלי, אבל כשפקחתי עיניים, כמו קסם, הוא שכך. קלו המים. נותרו רק הצמרות הירוקות של העצים מבעד לחלונות בית הקפה שישבתי בו, והצבעים התחדדו סביבי, כאילו בינתיים עבר מישהו וניקה את האדים מעל המשקפיים הבלתי נראים שחוצצים ביני לבין העולם.
"בחרו להיות נוכחים למתנה הגדולה ביותר שיש והיא אהבה. בחרו רגע שבו הייתם אהובים ושקעו לתוכו, תנו לאהבה להגיע לכל חלק בגוף שלכם. בחרו לחבק ולהכיל את עצמכם מבלי לשפוט או לבקר. שימו לב מה קורה לכם כאשר אתם שרויים באהבה". כך נכתב לי בעמוד ה-28, אבל אני, מטופשת שכמותי, קראתי רק ברפרוף, ובמקום אהבת-עצמי תרגלתי את אהבת הזולת. אתגר כפול, יש לומר, אבל התעקשתי לאהוב כל מה שנקרה בדרכי, ומצאתי שכדי לאהוב חפצים אני מאנישה אותם, אף על פי שלעיתים קרובות חפצים כשלעצמם נחמדים יותר מבני אדם.
חמלתי על העמודים הגוצים על המדרכה, שנגזר עליהם להישאר במקומם ואיש אינו מבחין בהם. אהבתי את עליו המרקדים של העץ ואת השמש הבאה והולכת מעל הים, מפזרת צל במקומות שונים לאורך שעות היממה, למען ההגינות, שיהיה מספיק בשביל כולם. ואהבתי, כן, גם את האנשים סביבי. אהבתי את המשוחחים מאחוריי, שמצאו זמן להקדיש זה לזה במחציתו של יום חול. וחשבתי שזה מה שאני צריכה לעשות בסטנד-אפ, בכל פעם, בטרם עלייתי לבמה: לתרגל את אהבת הקהל. להתמקד בו, לחשוב עליו, להתכוונן אל ההענקה עבורו. יש במטרה הזו משהו משחרר להפליא, מפני שהיא טומנת בחובה תכלית שאיננה תלויה בדבר. אני יכולה להצליח להצחיק או לא, מעט מזה בשליטתי. לאהוב את הקהל, לעומת זאת - זה בידיים שלי בלבד.
שרון ואני נרשמנו לחדר כושר תוך הבטחה להכריח זה את זה לקום להתאמן שלוש פעמים בשבוע, מה שעד כה הוכיח את עצמו. גם כפעילות זוגית, אגב. גם כאן נקטתי מבלי משים איחוד-תחומים, שיטה מומלצת לשמירה על אורח חיים בריא עבור העצלנים או העסוקים שבינינו או אלה שגם וגם. קחו פעילות ספורטיבית, מנפו אותה לפעילות זוגית באותה הזדמנות ודמיינו קצת איתני טבע תוך כדי, וכיסיתם שלוש פרקטיקות עבודה עצמית במקביל. זוגיות, ספורט, מיינדפולנס - וי על הכול.
בגזרת האחרון תרגלתי אש פנימית. איזה משפט נורא, "תרגלתי אש פנימית"; אילו הייתי יודעת לפני חודש שיצא תחת ידיי ברצינות, הייתי מתאשפזת. וכאילו לא די בכך, כדי להעצים את הקלישאה, חיזקתי את משימת האש בשיר של אדל. מה שנקרא, הדלקתי אש בגשם. גיליתי שאש פנימית היא דבר שקל לי לדמיין וגם נעים. שאני מרגישה איזה קשר סמוי, לא ברור, עם היסוד הזה. לא יודעת להסביר; היא פשוט שם, האש, וכשאני נזכרת בה זה עושה לי לרקוד. על התה בבוקר כבר ויתרתי לגמרי, מודה ומתוודה. סליחה, זה דוחה, אין באפשרותי לשאת צמחים על הבוקר.
יום אחרון להסכם שחתמנו, אני ועצמי, לפני חודש ויום בדיוק. הוא כובד ברובו. על ספורט הקפדתי פעמיים-שלוש בשבוע, תרגילי מיינדפולנס ביצעתי כמעט כל יום, אפילו התה החזיק כמעט עד הסוף. המחויבות לכתבה נגמרה, ולפיכך האתגר האמיתי מתחיל: האם אצליח להמשיך ולתחזק את בריאותי הנפשית, לפחות בשניים מהאמצעים שעליהם סיכמתי עם עצמי, גם ללא דדליין ושופט חיצוני? אני רוצה להאמין שכן. להרגיש טוב - להרגיש מאוזנת, חזקה, מסוגלת - היא נקודת הבסיס ההכרחית להכול, גם ליצירה טובה. אמנים מיוסרים אומנם הותירו חותמם בעולם, אבל גם מתו בגיל 27. ואני כבר בת 30, כך שבאמת הגיע הזמן להתקדם.
פורסם לראשונה: 15:01, 19.12.22
