"אדם נורמלי מן השורה לא יכול אפילו לדמיין את מה שראינו", אומר ד"ר ריקרדו נחמן, מנהל היחידה לבדיקות קליניות משפטיות במכון לרפואה משפטית ונזכר בשעות הראשונות של האסון. "בטלוויזיה אמרו שיש 30-20 גופות. אנחנו כבר ידענו שאנחנו מדברים ברגעים האלה על 400-300 גופות והמספר המשיך לעלות ולעלות". הוא תיאר את המראות השטניים שראה: "מבוגר וילד דבוקים ושרופים עם חוט מתכת מסביב. ראינו ירי הריגה בעורף, פנים מרוטשות מירי של קלצ'ניקוב, ממש ירי בעיניים, דקירות וחתכים בכל הגוף, אנשים כפותים". צפו בעדות המלאה:
הם היו שם ב-7 באוקטובר. הם פגשו את הזוועות מקרוב, בלי תיווך. הם, המטפלים: הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, העובדים והעובדות הסוציאליות, עובדי המעבדות, המומחים לרפואה משפטית והקב"טים שטיפלו בנפגעי הטבח בעוטף, באלפי הפצועים וההרוגים. שניתחו אותם כדי להציל את חייהם של מי ששרדו את הטבח, שפעלו לזהות את הקורבנות, ולתת לבני משפחותיהם ודאות לגבי גורל יקיריהם. עכשיו הם חושפים בפני הציבור מה ראו ושמעו באותו יום ארור במסגרת פרויקט איסוף עדויות מיוחד שנולד ביוזמתו של מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, שביקש לתעד את אירועי 7 באוקטובר מעיני המטפלים.
מנהל המכון לרפואה משפטית ד"ר חן קוגל שחזר אף הוא את השעות הדרמטיות: "בצהריים כינסנו כאן את כל עובדי המכון ואמרנו שצריך להתכונן לאירוע הנפגעים. כיוון שבכל האירועים רבי הנפגעים בעבר, ההרוגים הגיעו למכון לרפואה משפטית הנחנו שזה מה שיקרה. חשבנו שיש 100 ואמרנו, טוב אנחנו יכולים להיערך ל-100".
כשהיה ברור שיגיעו עוד מאות רבות של גופות, התחילו להתארגן ולהביא מכולות עד שנפלה ההחלטה להעביר את הגופות למחנה שורה. הוא סיפר על ההתעללות שעברו הקורבנות שחלקם נשרפו ועל העבודה בתנאים הקשים: "כשאתה עם הגופה, אתה מתנתק. יש איזשהו מנגנון הגנה. אתה לא חושב על הבן אדם. אתה מנסה למצוא את הממצאים, איך אני מזהה אותו ומה קרה לו ואם אני יכול למצוא את המנגנון המדויק של המוות ואיך אני מתעד את זה כמו שצריך. כשאני קורא על זה, כשאני שומע את המשפחה שלו שמספרת עליו ובוכה, אז פתאום אתה מתחבר לבן-אדם שהוא היה".
מיכל פיר, האנתרופולוגית המשפטית במכון, מספרת שקיבלה מדי יום לפעמים עשרות שקים ובהם עצמות: "לפעמים זה שקית מלאה בשיירי עצמות שרופות וחלקיקי קיר ורצפה מהבית, עם טלפונים ותכשיטים. יש מקרה אחד שאני חושבת שאני אזכור כל חיי. חיפשנו ילדה בת 12 והיה מדובר על כל כך הרבה עצמות של מחבלים שהיה צריך לעבור עליהן אחת אחת ולחפש איזשהו סימן של הילדה הזאת. ובסוף הצלחנו כי מצאנו עצם אחת קטנה בגודל של מישהו בן 12. כשמצאנו אותה אני מקווה שזה עזר למשפחה של הילדה הזאת לדעת". צפו בעדותה:
"בחיים לא ראינו גופות במצב כזה"
ד"ר נורית בובליל, מנהלת אגף המעבדות והמעבדה הביולוגית במכון הלאומי לרופאה משפטית, מספרת על המראות ועל הריחות שאינם עוזבים: "בימים הראשונים הגיעו דגימות שנאספו מגופות שלמות, אחרי כמה ימים התגלו חלקי גופות, אחרי ארבעה או חמישה ימים, התגלו דגימות שהגיעו במצב של ריקבון אחרי שהיו בשמש בשטח הרבה זמן. אי אפשר היה לעבוד, אי אפשר לנשום את זה. אי אפשר להשתחרר מהריח הזה. גופות שרופות, גושי פחם, לא יכולנו לדעת אם זה משהו אנושי בכלל. גוש פחם שהיה בן-אדם. וזה לא שלא ראינו גופות חרוכות או שרופות בעבר, אבל בחיים לא ראיתי, לא אני ולא הקולגות שלי, גופות במצב כזה". צפו בעדותה של ד"ר נורית בובליל:
מבוקר 7 באוקטובר התגייסה מערכת הבריאות בישראל לטפל בנפגעי השבת השחורה והאירועים שהתרחשו בעקבותיה. משרד הבריאות יצא לפרויקט תיעוד היסטורי של מאורעות הימים ההם, כפי שתוארו מפי הצוותים הרפואיים שפעלו בבתי החולים, בשטח, ובמכון לרפואה משפטית.
ד"ר נורית בובליל: "אחרי ארבעה או חמישה ימים, התגלו דגימות שהגיעו במצב של ריקבון אחרי שהיו בשמש בשטח הרבה זמן. אי אפשר היה לעבוד, אי אפשר לנשום את זה. אי אפשר להשתחרר מהריח הזה. גופות שרופות, גושי פחם, לא יכולנו לדעת אם זה משהו אנושי בכלל. גוש פחם שהיה בן-אדם"
אחרי חודשים ארוכים שבהם תיעד צוות הדוברות וההסברה של משרד הבריאות עשרות עדויות מפורטות מאותו יום, החליט משרד הבריאות לפרסם את העדויות המצמררות של צוותי הרפואה, כחלק מארכיון דיגיטלי, שיאפשר לדורות הבאים ללמוד ולהבין מה בדיוק עברנו כאן בדיוק לפני שנה. פרויקט התיעוד המיוחד הזה, שעדיין נמצא בעיצומו, מביא את עדויות אנשי המכון הלאומי לרפואה משפטית, שעסקו בזיהוי הגופות, ואת עדויות צוותי המרכזים הרפואיים סורוקה, ברזילי, וולפסון, שערי צדק, ואנשי מטה משרד הבריאות, שהופקדו על ניהול הטיפול בפצועים ובהרוגים.
מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב אמר: "לקראת יום השנה לאסון הנורא ולטבח שבעקבותיו החלה המלחמה, החלטנו לייצר מאגר עדויות של הצוותים הרפואיים שטיפלו ועדיין מטפלים בפצועים הרבים, בגוף ובנפש. צוותים מכלל החברה הישראלית גילו גבורה אמיתית ומסירות תוך שעבדו יחד להצלת חיי אדם. חשיבות מאגר העדויות, שאליו יתווספו בהמשך עדויות נוספות, היא לשימור הזיכרון הקולקטיבי וההיסטורי של האירועים במערכת הבריאות, כך שהציבור הישראלי והעולמי יוכל לגשת לעדויות באופן ישיר ובלתי אמצעי".
5 צפייה בגלריה
מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, יזם את פרויקט איסוף העדויות
(צילום: שלומי אמסלם, לע"מ)
לדברי בר סימן טוב, "ההון האנושי של מערכת הבריאות הוא אחד ממקורות העוצמה שלה. הצוותים המסורים סיכנו את חייהם ואת נפשם כדי לתת טיפול לנפגעי האסון והמלחמה שפרצה בעקבותיו. יש ערך רב בתיעוד ובהנגשת העדויות שלהם. מערכת הבריאות מייחלת לחזרתם המהירה של החטופים, לחזרת התושבים לביתם, ולבריאות שלמה של הנפגעים בגוף ובנפש".
"עוד יכולת לראות את החיים בפנים שלהם"
"כל מה שעברנו ב-25 שנה האחרונות שאני פה לא היה דומה אפילו במעט למה שהיה ב-7 באוקטובר", מספרת טל חיון (47), מנהלת האחיות של מערך חדרי ניתוח והתאוששות במרכז הרפואי סורוקה. "לא ידענו מה קורה בחוץ, הסימן היחיד שמשהו חריג קורה פה הוא תמהיל הפצועים שהגיעו: ילדים, מבוגרים, נשים ממסיבות טבע עם נעלי עקב, לידם חיילים בלי יד או בלי רגל ובחורה שצורחת שהיא מחפשת את ההורים שלה. המראה של עגלה שמלאה בידיים ורגליים ארוזות, התמונה הזאת צרובה לי, מעבר לחלק הרפואי, הרגש נכנס פנימה. ובאיזשהו הבזק של מבט על הטלפונים של הפצועים וההרוגים שהיו בעגלה הזאת, הסתכלתי על אחד מהם ועל המסך היה כתוב 'אמא' עם לב אדום, וזה מצלצל ומהבהב שם וחשבתי אם לענות, אבל אני לא יודעת של מי הטלפון, ועמדתי שם ופשוט בהיתי בטלפונים האלה". צפו בעדותה המלאה:
טל חיון: "הסתכלתי על הטלפונים של ההרוגים שהיו בעגלה. על מסך אחד היה כתוב 'אמא' עם לב אדום, וזה מצלצל ומהבהב שם וחשבתי אם לענות. עמדתי שם ופשוט בהיתי".
גם ד"ר אורי גלנטה, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ רפואי במרכז הרפואי סורוקה, משתף: "ראיתי שאחד הווילונות בחדר הטראומה סגור, הלכתי לראות מה קורה ואם צריך לעזור, והבנתי ששם קיבצו את ההרוגים. מי שנמצא שם בהרוגים הם השכנים שלי מכל היישובים באזור, חברים של הילדים שלי, שהם בערך באותו הגיל... כולם היו יפי תואר, חתיכים, חזקים. מראה שקשה להאמין. עוד יכולת לראות את החיים בפנים שלהם. כך זה המשיך עד הלילה". צפו בעדותו:
איך מבשרים על תינוקת שנולדה מתה?
"מטופלת בהיריון שלצערי הרב ירו בה בבטן, הגיעה אלינו והכניסו אותה לניתוח קיסרי דחוף, חירום", מספרת דפנה גרוס אוריאן, עובדת סוציאלית במרכז הרפואי סורוקה. "איך מבשרים לה שהיא עברה ניתוח קיסרי עם תינוקת מתה? איך מבשרים בשורה כזאת? החיים לא יחזרו להיות מה שהם היו, בשום צורה".
5 צפייה בגלריה
המלחמה על חיי הפצועים בבית החולים סורוקה בשעות הראשונות שאחרי הטבח
(צילום: דוברות סורוקה)
היא ממשיכה לתאר את מראות הזוועה שנגלו לה: "כשפתחו את הווילון ראיתי עשרות גופות. הסתכלתי על ערימת הגופות ואז המנהלת שלי אמרה לי, 'דפנה, את צריכה לפתוח מרכז מידע לקהל'. בחיים לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם דבר כזה. תוך דקות קיבלנו מאות טלפונים. התחלנו לפגוש את הקהל. ביום הראשון פגשנו אלפים של אנשים שלא היה לנו מידע לתת להם. רק אחר כך הבנו שרוב מי שלא הגיעו היה הרוג או חטוף".
בועז קפאח: "המקררים היו מלאים בגופות, החדרים היו מלאים. היה שלב שלא יכולתי, היו פה שני ילדים (גופות), הם היו אחד על השני על אלונקה, ביקשתי מזק"א שייקחו אותם מפה. 90% מהגופות היו בצורה מזעזעת, סוג של משהו מכוון, כאילו ניסו להשחית אותן"
הצוות של המרכז הרפואי ברזילי הצטרף אף הוא לפרויקט העדויות. מנכ"ל ברזילי פרופ' חזי לוי שחזר: "התחיל להגיע שטף של אמבולנסים, צבאיים וגם אזרחיים". לדבריו, בשלב הראשון הגיעו נפגעים מירי מטווח קרוב שסבלו מדימום מסיבי ובלתי נשלט. הוא סיפר איך בית החולים הוצף עד שנאלץ לפנות למשרד הבריאות ולבקש ויסות שניוני לבתי חולים במרכז הארץ. בשלב זה, גם חדר המתים היה מלא עד אפס מקום: "בערב כבר היינו עם 110 גוויות, שני ילדים על אלונקה מלאה דם, אב ובנו". אזרחים הגיעו וביקשו לזהות את יקיריהם: "כולם היו אנונימיים, לא ידענו מי הם. משפחות צבאו על מרכז הקשר שהקמנו. כולן היו במצב נפשי נורא". צפו בעדותו של פרופ' חזי לוי:
"יש תמונה שלא יוצאת לי מהראש, עובד זר תאילנדי שיורד מהרכב והוא בלי אף, בלי פה, כלום", מספר בועז קפאח (63) מנהל מחלקת שינוע במרכז הרפואי ברזילי. "כל רגע נכנסו גופות, רכבים עם גופות, משפחות, הרחבה הייתה מלאה בגופות... המקררים היו מלאים בגופות, החדרים היו מלאים. היה שלב שלא יכולתי, היו פה שני ילדים (גופות), הם היו אחד על השני על אלונקה, ביקשתי מזק"א שייקחו אותם מפה. 90% מהגופות היו בצורה מזעזעת, סוג של משהו מכוון, כאילו ניסו להשחית אותן. הטלפונים של חלק נכבד מהגופות מצלצלים, ואתה לא מצליח להבין מה קורה". צפו בעדותו של בועז קפאח:
שרלין גילת, אחות מוסמכת, אחות מיון ואחות כללית במרכז הרפואי ברזילי, משתפת אף היא: "מכל השנים שלי בתור אחות, עם כל הניסיון שלי, לא הכנתי את עצמי מעולם לדבר כזה. נכנסתי לראות בחדר טראומה והיו פצועים קשים מירי, עם פציעות בראש, בבטן, גפיים. דברים נוראיים. אחר כך התחילה זרימה של פציעות בחזה, ברגליים, חולים מונשמים, אני לא יודעת בכמה פצועים טיפלנו באותו יום. חלק מהאנשים היו אלמונים, בלי שם. הבנו שאין סיכוי להציל רבים מהפצועים".
5 צפייה בגלריה
אלונקות עם דם וכדורים. עדות למה שהתרחש ב-7 באוקטובר בבית החולים ברזילי
(צילום: דוברות המרכז הרפואי ברזילי)
היא המשיכה לספר בגרון חנוק מדמעות: "באחת הפעמים, היה חייל (הרוג) שהטלפון שלו צלצל ואני קפאתי. עלה לי בראש שמישהו מחפש אותו, ואני בטח שלא אענה לטלפון, ופשוט עמדתי שם, חיכיתי שהטלפון יפסיק לצלצל, כיסיתי אותו ויצאתי". צפו בעדותה של שרלין גילת:
במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים העידה רחלי פרידמן, אחות במחלקת כירורגיה: "אנחנו מורגלים בירושלים לפיגועים, לצערנו הרב, אבל יש דברים שלא הורגלנו אליהם. ראיתי בן אדם בלי פנים, מרוסק כולו, כל הגולגולת, בעקבות פגיעת ראש. אני לא יודעת אם יש בן אנוש שמסוגל לראות דבר כזה ולא להזדעזע. אספנו רקמות מהרצפה, כי צריך לקבור את זה יחד איתו. זה דבר נורא שילווה אותי לכל החיים. מצאתי את עצמי בתפקיד שמעולם לא הודרכתי איך להתנהל בו".
