רועי, תינוק מתוק בן שנה וארבעה חודשים מראשון־לציון, נושא בתואר מיוחד במינו: הוא הילד היחיד בעולם שיש לו שני אבות ביולוגיים. בתעודת הלידה שלו נרשם שהוא בנם של פונדקאית קולומביאנית ויובל (שם בדוי), גבר ישראלי, אבל כשרועי היה בן תשעה חודשים ונזקק להשתלת כבד מיידית, יובל (40) נפסל לתרומה, ואילו בן זוגו, אוהד נידם (38) נמצא מתאים. אוהד תרם לרועי אונת כבד שבזכותה ניצלו חייו, וכך נולד המונח "אבא ביולוגי שני".
קראו עוד:
לחתימה על כרטיס אדי – לחצו כאן
אוהד, יליד חצור הגלילית, היה בסוף שירותו הצבאי כשהכיר את יובל באפליקציית היכרויות לגייז. בדייט הראשון שניהם שמעו את הקליק. השלב הבא היה איחוד כתובות בראשון־לציון. יובל למד משפטים במכללה למנהל, אוהד עבד כקונדיטור וכמנהל סניף סופר. לפני שבע שנים הם התחתנו, וכעבור שנתיים היה ברשותם מספיק כסף לפתיחת תיק להיריון באמצעות פונדקאית – באלבניה. "קיבלנו תמונות של מועמדות אנונימיות לתרומת ביציות, קראנו את המידע הרפואי עליהן ובחרנו בתורמת אוקראינית", מספר יובל.
בני הזוג טסו לאלבניה, והביציות שנשאבו מהתורמת הופרו בזרעו של יובל. בעודם מחפשים פונדקאית מקומית, החליטה אלבניה לסגור את שעריה בפני זוגות ישראליים, ואיפשרה להם רק לקחת את העוברים. בגלל הקורונה שהשביתה את נמלי התעופה, העוברים נשארו בבית החולים באלבניה במשך שנה, שבמהלכה המשיכו בני הזוג בחיפוש אחר האישה שתעזור להם להגשים את החלום להיות הורים. ואז הגיעה שיחת הווידאו שהסוכנות יזמה עם מג'לי פנואלה מקולומביה, אם לשלושה. "סגרנו שהיא תהיה הפונדקאית שלנו. ברגע שהשמיים נפתחו הטסנו את חמשת העוברים לבוגוטה", משחזר יובל. "אחרי כמה שבועות מג'לי התקשרה לבשר לנו שבדיקת ההיריון הביתית יצאה חיובית".
בזמן שאוהד היה בעננים, יובל נקט בגישה של אופטימיות זהירה. "פחדתי לפתח ציפיות", הוא מסביר. "אבל רווח לנו אחרי שהיא עברה בדיקת דם והסוכנות בישרה לנו שהיא בהיריון, וכמובן אחרי שקיבלנו את תמונת האולטרסאונד הראשונה. אוהד מצא ברשת אתרים שמתארים את ההתפתחות העובר ומגדירים את הגודל שלו ביחס לפירות. בהתחלה קראנו לו 'בוטן', אחר כך 'מישמיש' שהחזיק הרבה זמן".
בשבוע ה־37 להיריון טסו בני הזוג לבוגוטה לפגוש את האישה שנושאת ברחמה את בנם. "כשהיא נכנסה לחדר רצתי אליה כמו אל חברה ותיקה", מספר אוהד. "כל כך התרגשתי לראות אותה, להניח את כף היד על הבטן שלה". בני הזוג גם נכחו בבדיקה הרפואית שבה נקבע כי מג'לי תעבור ניתוח קיסרי.
"עכשיו תשאלי מי מבין שנינו היה איתה בחדר הניתוח?", מקניט יובל. "אז זה הקטע. אף אחד מאיתנו. יומיים לפני התאריך קיבלנו טלפון 'מזל טוב, יש לכם ילד!' מג'לי הגיעה בלילה עם צירים ולא הספיקו להזעיק אותנו. טסנו במונית לבית החולים עם העגלה והבגדים וכל החפצים שהכנו לרועי".
"רועי נולד בשבע ו־16 דקות, אבל רק ב־11 בבוקר הוציאו את מג'לי להתאוששות, ועברה עוד שעה עד ששמענו את חריקת הגלגלים של העגלה", אוהד מחייך. יובל מחזיר לו מבט חם. "אוהד הרים אותו ראשון, ושנינו קראנו לו 'מישמיש'. התחלנו את הטופסולוגיה, ובערב פסח עוד לא ידענו אם נחגוג בבוגוטה או בראשון־לציון. בזכות סוכנת נסיעות מדהימה נחתנו בארץ בליל הסדר, בשמונה בערב, וכל המשפחה חיכתה לנו כאן".
חצי שעה להחליט
ברית המילה נערכה בארץ, בחול המועד, ואחיו של יובל היה הסנדק. לרועי, שהגיע ארצה עם דרכון זר, עדיין לא היה ביטוח רפואי, "אבל בטיפת חלב הסכימו לעקוב אחריו. בגיל חמישה שבועות הוא קיבל חיסון נגד צהבת, ואחרי כמה ימים שמנו לב שהוא טיפה הצהיב", אוהד נזכר. "הרמתי טלפון לטיפת חלב ואמרו לי שהצבע לא קשור לחיסון. הלכנו לרופאת ילדים והיא הציעה לקפוץ איתו למיון בשניידר לבדיקות דם. נסענו לשם עם תינוק בריא, טיפה צהבהב, בתחושה שיתנו לו תרופה או זריקה ונשתחרר צ'יק־צ'ק. באולטרסאונד לא הצליחו לראות את כיס המרה של רועי, אולי בגלל שהוא בדיוק אכל, אז התאשפזנו כדי לחזור על הצילום למחרת".
אוהד העביר את הלילה בבית החולים לצד מיטתו של רועי. בבוקר, כשיובל הגיע לקחת אותם הביתה, אוהד בישר לו שגם באולטרסאונד החוזר לא ראו את כיס המרה. כשנכנסה לחדר רופאה סמכותית, ובעקבותיה פמליה של רופאים ואנשי צוות, אוהד נשם לרווחה רק כשאמרה שיש טיפול שיכול להציל את רועי. "לא חשוב לי מה תהיה הדרך, העיקר שרועי שלנו יחיה".
הרופאה ההיא, שמלווה אותם עד היום, היא ד"ר יעל מוזר־גלזברג, מנהלת יחידת מושתלי כבד ילדים בשניידר. "רועי אובחן עם אטרזיה ביליארית, מחלה מולדת מתקדמת, לא גנטית, שחוסמת את דרכי המרה וכך הורסת את הכבד", היא מסבירה. לדבריה, המחלה מופיעה בשכיחות גבוהה, אחת ל־15 אלף לידות, ואין קשר בינה לבין צהבת ילודים.
ביום השני לאשפוז, כשבני הזוג שהו עם רועי במעבדה לצורך בדיקות דם מקיפות, "ד"ר מוזר־גלזברג נכנסה, הושיבה אותנו לשיחה ואמרה שרועי חייב לעבור ניתוח מיידי", אוהד מצטמרר כשהוא נזכר. "היא אמרה שיש בארץ רק כירורג אחד שמבצע את הניתוח הזה בילדים, ד"ר מיכאל גורביץ', ולשמחתנו הוא בשניידר, אבל טס לחו"ל באותו ערב. היא המליצה שרועי ינותח לפני כן, וביקשה שנחזיר לה תשובה תוך חצי שעה". "סימסתי לחברה שלי, רופאה, ושאלתי אותה אם יש אופציה אחרת", ממשיך יובל. "היא ענתה לי שלא. באותו רגע הבנתי שאנחנו יוצאים למלחמה".
שניהם ישבו בחדר ההמתנה כשרועי הוכנס לניתוח בן שש שעות, שבו "מחברים את דרכי המרה למעי כדי לאפשר ניקוז תקין של נוזל המרה למערכת העיכול", מסבירה ד"ר מוזר־גלזברג, שלא הסתירה משני האבות את העובדה שסיכויי ההצלחה לא גבוהים. הם לא זזו ממיטתו בטיפול נמרץ ילדים, כשהיה מורדם ומונשם. "האחיות אמרו לנו 'לכו לישון בבית, תשמרו על הכוחות שלכם לרגע שהוא יתעורר', אבל לא יכולנו להתנתק מרועי", קולו של אוהד שוב נשנק. "כשחזרנו הביתה עם רשימת תרופות ארוכה התחיל הסיוט האמיתי. הצהבת גרמה לרועי להתגרד ולפצוע את עצמו, הוא איבד את התיאבון, הקיא, סבל מכאבים".
כשרועי היה בן שלושה חודשים, אוהד ויובל הבינו שהניתוח לא הצליח ושלא יהיה מנוס מהשתלת כבד. "משכנו את הזמן כדי להביא את רועי להשתלה כשהוא כמה שיותר גדול. הוא היה צריך להיות במשקל מינימלי של שבעה קילו, והיינו רחוקים מזה", אוהד ממשיך. בשלב הזה שני האבות עברו בדיקות התאמה לתרומת אונת כבד. יובל, אביו הביולוגי של רועי, נדחה על הסף בגלל הפרעה כרונית בתפקוד הכבד, אבל בן זוגו נמצא מתאים.
כמו לידה שנייה
ד"ר מוזר־גלזברג מספרת שהשתלת הכבד הראשונה לילד בוצעה בשניידר לפני 28 שנה, ומאז מתבצעות בבית החולים 30 השתלות כבד בשנה, "מספר מכובד במדינה כל כך קטנה עם כל כך מעט תורמי איברים. גם שיעורי ההצלחה שלנו עומדים היום במקום מכובד עם 95 אחוזי הישרדות. אוהד, למזלנו, הוא מועמד קלאסי לתרומה. צעיר, בריא ורזה וגם מתאים בסוג הדם".
מה היה קורה אם גם אוהד היה נפסל לתרומה?
"היינו נאלצים לחכות לתרומה מן המת. ואין הרבה".
אוהד זוכר בדיוק באיזו פינה במטבח הוא עמד כשקיבל את השיחה שבישרה לו שהוא כשיר לתרומה. "לא היה מאושר ממני. בזכותי הילד שלנו יחיה ויגדל. מאותו רגע רציתי שהניתוח יהיה כמה שיותר מהר, כי רועי סובל. ידעתי שכל יום עלול להיות גורלי".
אבל דווקא אז הבירוקרטיה זקפה את ראשה. אוהד עדיין לא היה רשום כאביו של רועי, והנכונות לתרום לו אונת כבד הוגדרה כתרומה אלטרואיסטית, שמחייבת אישור של ועדה במשרד הבריאות. יובל, עו"ד במקצועו, הוכיח שהוא מסוגל להזיז הרים. "שופטת בבית משפט בראשון־לציון הבינה את המורכבות של המצב, ובחצות הלילה חתמה על צו שמורה למשרד הפנים לרשום את אוהד כאב. עברנו את הוועדה בשניידר ויאללה, יוצאים לדרך".
ביום הניתוח יובל נפרד מאוהד ומרועי. "הפקדתי אותם בידיו של ד"ר מיכאל גורביץ', מנהל יחידת ההשתלות בשניידר", הוא מספר. "הצוותים עבדו במקביל. 13 שעות ניתוח. שרדתי רק בזכות שתי הסבתות, אמא שלי ואמא של אוהד. כשאוהד הועבר להתאוששות, רועי עוד לא היה במחצית הדרך. קיוויתי שיהיה בסדר, שיכנעתי את עצמי שיהיה בסדר ואפילו התחלתי לחשוב על החיים שיתחילו כשנחזור הביתה".
בסוף הניתוח, רועי אושפז בטיפול נמרץ בשניידר, ואילו אוהד הועבר לבילינסון הסמוך. יובל התרוצץ בין שניהם. לפנות בוקר הוא הוזעק מחדרו של אוהד לחדרו של רועי, שם נערכה בדיקת האולטרסאונד הגורלית שמדגימה את זרימת הדם בחיבורים של הכבד החדש. "זה רגע מאוד קריטי. אם לא נראה זרימת דם, צריך לחזור בדחיפות לחדר ניתוח, ובמקרה כזה יעמדו לרשותנו 48 שעות להשיג אונת כבד חדשה", הוא מסביר. "כששמעתי את הדופק של הכבד, איבר של אוהד שהתחיל לחיות בבטן של רועי, טסתי לחדר של אוהד, עצרתי את הנשימה וקראתי בקול: ההשתלה הצליחה!"
עכשיו, בגיל שנה וארבעה חודשים, רועי פורח ומתפתח. "מילד רזה וכחוש וחולני הוא הפך לילד פעיל ושמח", אומר אוהד. "מבחינה התפתחותית יש לו עיכוב של חמישה חודשים שבהם הוא כמעט לא אכל. מאז ההשתלה אנחנו כבר לא במרדף אחרי המשקל, אנחנו שוקלים אותו רק כדי לקבוע את מינון התרופות. אבל עדיין כל עליית חום מחייבת אשפוז כדי לברר שזה לא נובע מהכבד".
"אפילו יש לנו קבוצת ווטסאפ עם ד"ר מוזר", יובל מוסיף. "שם הקבוצה הוא רועי. לולא המחלה והניתוחים כבר מזמן היינו מביאים לו אחיות ואחים. בעזרת השם, יש לנו עוד ארבעה עוברים". החלום של אוהד הרבה יותר קל ליישום: לקעקע על גופו את הקו המקווקו שהופיע באולטרסאונד שאחרי ההשתלה ושיקף את זרימת הדם, שמסמל בעיניו את הלידה השנייה של רועי ואת הלידה המחודשת שלהם כמשפחה עם שני אבות ביולוגיים וילד.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.07.23
