"תשמעי סיפור", אומר פרופ' עוזי בלר, "מלחמת השחרור, נובמבר 1947. בארצות־הברית שהו באותו זמן שתי משפחות צעירות מירושלים. משפחת נתניהו: האב בנציון, רעייתו צילה ובנם יונתן בן השנה וחצי. המשפחה השנייה הייתה בלר: אבי, אהרון בלר, שכמו בנציון נולד בפולין, רעייתו אסיה ורות בת השנתיים. נתניהו עסק בכתיבה היסטורית פוליטית וכתב בעיתונות האמריקאית נגד תוכנית החלוקה של ארץ ישראל. במקביל אבי השתלם בניתוחי מוח ועבד בבית חולים יוקרתי. עד כאן הכול בסדר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואז קרה הלא־בסדר. מלחמת השחרור - או הקוממיות, כמו שבלר מקפיד לכנות אותה - תפסה את שתי המשפחות בהפתעה מוחלטת. כמו רבים אחרים נתניהו ובלר נאלצו להכריע האם לחזור לישראל כדי להשתתף במלחמה על המדינה, או להישאר בחיקה החמים של אמריקה. נתניהו בחר להישאר בניו־יורק. "בנציון, איש הימין, הרוויזיוניסט וחבר ב’ברית הבריונים’, לא חזר לסייע בלחימה ובקליטת פליטי השואה. אפילו לא בהוראת היסטוריה לילדים ששהו במקלטים", הוא מתחמם.
ואבא שלך?
"הוא החליט לטוס לישראל. משדה התעופה הוא ישר הוטס באווירון ישן – שהדלת שלו גם נפלה במהלך הטיסה - לירושלים הנצורה. עד תום הקרבות הוא חי בחדר הניתוח, אכל שיירי מזון. כשאחותי סוף־סוף הצליחה לבקרו בתום המלחמה היא נבהלה לגלות אדם במשקל 49 קילו. מעט אחר כך באתי אני לעולם. משפחת נתניהו חזרה לישראל רק עם שוך הקרבות, ומעט אחר כך הגיע ביבי לעולם".
סימטריה מושלמת.
"בשנת 1967 הוצע לאבא שלי לחזור לניו־יורק ולנהל את המחלקה ממנה יצא בבהילות 20 שנה קודם לכן, ולספוג איומים מראש המחלקה שאם יחליט לטוס לישראל - משרתו בסכנה. הוא סירב בנימוס. באותה העת בנציון וצילה כבר חיו שוב בארה"ב, שאליה חזרו מיוזמתם. עד כאן העובדות".
ומה מוסר ההשכל?
"הפרשנות נתונה לבעלי עניין בדוגמה אישית".
ובכל זאת?
"אני קורא לסיפור הזה 'מעשה אבות סימן לבנים'", הוא מתלהט, "בנציון נתניהו היה איש שבאמצע העשייה של תקומת העם היהודי, עשה כלום! רק דיבר ודיבר וכתב. הוא היה תיאורטיקן. אבל הוא היה גם יהיר וקשקשן. באמצע העשייה של תקומת העם היהודי, ועם כל הרוויזיוניזם שלו, הוא בכלל לא חזר כדי להילחם. אבל מנגד, הוא דחף את בניו לתת, ומשהו קרה שם בפסיכולוגיה בגרוש שהם היו מוכרחים להצדיק את אבא. ואגב, ביבי בכלל תיכנן לרדת מהארץ. הוא חי בארה"ב וחזר רק בגלל שיוני נהרג".
אמרת מעשה אבות סימן לבנים - למה אתה מתכוון? יש תיאוריה שנתניהו איפשהו נוקם את נקמת אביו, שתמיד הרגיש שהממסד המפא"יניקי מקפח אותו. יש בזה אמת?
"זה שבנציון דיבר ככה, זה נכון. ברמה העובדתית, זה לא נכון. בניגוד למה שבנציון סיפר, במציאות את המשרה שהוא התחרה עליה באוניברסיטה העברית קיבל בכלל אחד מקציני האצ"ל, ביינארט יוסף. אצ"ל! איש ימין־ימין! אז בניגוד למה שהוא סיפר, לא הייתה פה שום העדפה פוליטית. הלכו לפי האקדמיה, לא לפי פוליטיקה. זה איש שהיה מתוסכל. ואגב, בגין לא סבל אותו".
לפני שבועיים נתניהו דיבר באזכרה לזכר ז'בוטינסקי, וציין כהרגלו שאביו היה מזכירו האישי של ז'בוטינסקי. אבל נתניהו מעולם לא היה עוזרו של ז'בו; הוא היה בכלל העוזר של מזכירו האישי של ז'בוטינסקי, בנימין אקצין.
"אז הוא אמר. לדבר – גם האבא וגם ביבי - תמיד ידעו".
אם אביו היה חי, מה לדעתך הוא היה חושב על המהפכה המשפטית?
"אם בנציון היה חי, כל מה שקורה עכשיו היה נמנע. הוא לא היה מרשה את זה. הוא לא היה נותן לביבי לעשות את זה".
אבל גם בנציון ראה את עצמו כקורבן של השמאל, של האליטות.
"בנציון לא היה פשיסט".
כמישהו שמכיר את נתניהו מילדות - מה מניע אותו? הוא לא רוצה ללכת לכלא? הוא עושה מה שהוא חושב שטוב למדינה?
"אני לא יודע. ביבי שהיה חבר שלי עשורים זה לא הביבי של היום. איבדתי בימי חיי שני חברים טובים: אחד נהרג במלחמה והשני, ביבי, עבר מטמורפוזה. אני נורא כועס עליו. נורא. אבל אני לא מכיר אותו כיום. זה אדם אחר. ביבי של היום הוא לא החבר שלי".
מחלון הדירה היפה במרכז תל־אביב נפרסת כיכר הבימה במלוא הדרה המפוקפק. בלר, מארח נדיב, מכין קפה. מגיש עוגת גבינה. שואל שאלות. איש שיחה מיומן. חד מאוד. יש לו את כוח העל שניתן לרופאים מעטים - היכולת לשדר אמפתיה ואת התחושה שהעיניים שלו ראו הכול. ועדיין, הוא חושש מהמיתוג המשפיל כ"חבר של". למזלו הוא הרבה יותר מזה.
הוא בן 73, רופא ומנתח, מנהל מחלקה ופרופ' באוניברסיטה העברית, מומחה מוערך בתחום של גינקולוגיה אונקולוגית. דור שני לרפואה, שהעמיד גם דור שלישי למקצוע. מחזיק בסדר יום שאפתני, שמזגזג בין ניתוחים ב”מעייני הישועה” ובבית החולים באשדוד לגילטי פלז'ר שלו, תריאטלון: רכיבת אופניים, שחייה וריצה. הרזומה המקצועי שלו מרהיב. גם הסיפורים שצבר בדרך.
"רציתי שיהיה לי יותר קל כאבא אז עזבתי את הכירורגיה הכללית, לא משנה שבדיעבד לא היה יותר קל, כי בכל מקרה נשארתי מנתח. בכירורגיה בתקופה שלי עבדו כמו משוגעים. יום ולילה. אחר כך, בניו־יורק, גיליתי ששם המנתחים היו עולים לגג של בית החולים ומסניפים קוק כדי להחזיק מעמד"
את חלקם הוא העלה על הדף באסופה חיננית בשם "מרשמים מהחיים" (הוצאת “ידיעות ספרים”). ראש הממשלה מוזכר בו רשמית רק בפרק אחד, אבל לצידו מופיעים גם משה דיין, יגאל ידין ומקרים רפואיים קיצוניים. לדוגמה: "תאומות שהפרידו כשהיו תינוקות. אחת הגיעה עם כאבים. אני בודק ואין לה ואגינה. בניתוח של ההפרדה הם לא חשבו על זה! הסברתי לה שנעשה ניתוח, נמצא את הרחם ונמצא דרך לחבר אותו החוצה. נעשה לה ואגינה מחתיכת מעיים. פגשתי אותה שנה אחרי זה והיא אמרה לי, 'ד’ה סקס איז גרייט'. סיפור ענק".
בלר גרוש פעם אחת, ונשוי היום לריבי. אבא לשלוש בנות וסבא לתשעה. הבחירה בתחום הגינקולוגיה הגיעה אחרי גירושיו. "רציתי שיהיה לי יותר קל כאבא אז עזבתי את הכירורגיה הכללית, לא משנה שבדיעבד לא היה יותר קל, כי בכל מקרה נשארתי מנתח. בכירורגיה בתקופה שלי עבדו כמו משוגעים. יום ולילה. אחר כך, בניו־יורק, גיליתי ששם המנתחים היו עולים לגג של בית החולים העירוני ומסניפים קוק כדי להחזיק מעמד בשעות הארוכות".
דרך עיניו של בלר, המציאות של רופא מנתח מתחרה בקלות עם פרק מ"האנטומיה של גריי", כולל התככים, האהבות והבגידות. הוא מספר למשל איך פעם נכנס למיטתה של בת זוגו דאז, שהייתה מאושפזת בבית חולים, ולא בשביל למדוד לה דופק. סיפורים אחרים מציגים אינטריגות פנימיות, כמו איך בלר ואשתו הגיעו לחופשה והופתעו למצוא שם קולגה עם מישהי שאיננה אשתו, וגם רופא סיציליאני מוחצן עם פילגש שעבדה כאסיסטנטית. "יש המון אינטראקציה בעיניים, בחדרי הניתוח, מעל המסכות", הוא מאשר במבוכה. "הרי זה ניואנסים, זה ברור בלי מילים. אבל פעם החברה גם הייתה הרבה יותר מתירנית. וכשהייתי ילד בישראל היו אנשים שבכלל היה מותר להם הכול".
למה הכוונה?
"יש לי חבר שכילד היה צד חתימות של מפורסמים ברחביה. באחד הימים הוא ראה את משה דיין - שאז היה אדם נערץ - עם מישהי. הוא עקב אחריהם כדי לקבל חתימה, ואז הוא רואה אותם נכנסים לבניין, שבדיעבד אתה מבין שזו הייתה דירת מסתור. חבר שלי ניגש אליו, ודיין הסתובב ואמר לו, 'ילד, לך מפה'. בקיצור, הוא תפס את דיין 'על חם'. היה גם סיפור בירושלים על מישהו שהגיע הביתה ומצא בסלון מדים עם דרגות של סגן אלוף והביא את זה לבן־גוריון, שמצידו אמר, 'לא שואלים גבר איפה הוא היה בלילה'. ככה זה היה אז".
סיפורים מהסוג הזה מביאים אותי לשינוי שחל במעמד של גינקולוגים גברים: נחשפו מקרי הטרדות מיניות על ידי גינקולוגים, ואני מניחה שתנועת מי־טו לא סייעה. זה נהיה מין קטע כזה, שהיום כולן רוצות ללכת לרופאות נשים.
"זאת לא תהיה בעיה, כי כבר עכשיו 70 אחוז מהמתמחים בגינקולוגיה הם נשים. בכלל, רפואה הופכת לתחום של נשים. בארץ, באנגליה, באמריקה - רוב המתמחים הם נשים. הגברים ברחו משם. זה פחות משתלם כיום כלכלית, גם כסמל סטטוס, וזו גם עבודה קשה".
המקצוע, הועם זהרו?
"כן. האמא הפולנייה לא השתנתה, אבל היא אומרת היום 'תהיה בהייטק'".
והסיפור הזה של מי־טו? איך זה השפיע ברמת קשר רופא־מטופלת? גם ככה זה תחום נורא אינטימי.
"אני חושב שרוב הגינקולוגים מנותקים מהצד הזה. זה לא שאתה מסתכל על מטופלת כאובייקט מיני. לא יעזור שום דבר - כמה שימציאו ויכתבו על זה. זה שקרו דברים, זה בגלל שבכל מקצוע יש חריגים. חל שינוי במעמדה של האישה ואני שמח".
מה לגבי הפסיכולוגיה של המטופלת? ומה קרה לשפה? לתפיסה של המטופלת? פעם התפיסה הייתה שמטופל הוא איזה אוסף איברים ורקמות.
"ביום־יום בתוך העבודה המנהלים מדברים אחרת. גם בגלל מי־טו, וגם בגלל המציאות שהשתנתה. ועדיין, זה משהו שהוא בתוך השפה המקצועית. עד היום כשעושים ביקור רופאים אומרים, 'החולה עשתה ספסיס', 'החולה העלתה חום'. זה לא מתוך מחשבה רעה אבל זה ביטוי, כאילו היא עשתה את זה. מה זה ‘העלתה חום’? עלה לה החום! התפתח אצלה זיהום.
"מצד שני, העובדה שיש הרבה נשים במקום העבודה משנה את כל האווירה. יש דברים שפעם אמרו והיום לא מעיזים להגיד. אבא שלי, שהיה נוירוכירורג, אמר לאחותי שרפואה זה לא מקצוע לאישה. והוא היה ליברל גדול, אבל זו הייתה הגישה. כשאני התחלתי התמחות היו שלוש רופאות במחלקה".
בוא נדבר רגע על הפציינט הישראלי.
"קודם כל כולם מחזרים אחריהם. חוויית המטופל, מה שנקרא, היא כביכול מה שנמצא במרכז. שייצאו מבסוטים. שיבואו שוב לבית החולים. שלא ילכו לקופה אחרת. אז המטופל מרגיש שהוא על הסוס, ובצדק, מבחינתו. הוא משלם כל חודש, אז הוא רוצה לקבל טיפול נאות.
"אחד התחומים שהכי התפתח ומאוד עניין אותי זה נשים עם סרטן ואיך לאפשר לשמר להן את הפוריות. כי בישראל הפוריות היא ערך עליון. זה לא נכון רק לאוכלוסייה הדתית, בכל המגזרים. כל הנושא של אל־הורות, שמאוד חזק באירופה, למשל, לא תופס פה. יש לי שתי מטופלות שמה שהן עברו ועוברות, זה לא ייאמן. אני לא מבין מאיפה הכוחות. הן לא מוותרות על הרצון ללדת".
זה משהו שיש לך לפעמים ביקורת עליו? האובססיה היהודית לילודה?
"יש לזה מחיר. יש בזה סיכון עצום. כשאני מרגיש שיש פה סיכון - אני אומר להן לא לעשות את זה".
אתה עובד הרבה עם המגזר החרדי. איך המטופלת החרדית ב־2023?
"תראי, קודם כל שואלים הרבה יותר שאלות, רוצים לקבל הרבה יותר תשובות. זה כבר לא הדוקטור אמר - אז ככה עושים.
"אבל האוכלוסייה החרדית עדיין לא עושה סקירות בזמן ההיריון, אז זאת האוכלוסייה היחידה שבה יש מומים קשים שמתגלים לפעמים בחודש התשיעי. זו בעיה רצינית שאתה לא רואה באף מגזר אחר בעולם".
אתה רואה גם שינוי לטובה?
"אני רואה בהחלט יותר פתיחות. יש מגמה כזו. יותר יכולת לקלוט אינפורמציה חדשה. להבין. בתחום שלי מתעסקים בסוגי סרטן תורשתי. באוכלוסייה יהודית, בעיקר אשכנזית, אבל גם עיראקית, יש מוטציות גנטיות בעיקר בסרטן שד ובסרטן שחלה. אז יש ניתוחי מניעה של הוצאת שחלות ושדיים, וההלכה לא מונעת את זה. אפשר להגיע עם המטופלות לזה, אבל זה עדיין תהליך קשה".
כיום יש יותר מודעות לטראומה של המיניות שנפגעת אחרי ניתוחים כאלה?
"אנשים מייחסים לרחם יכולות ותכונות שאין לו. כריתת רחם אצל אישה חרדית זה מעשה קשה מאוד. גם בגיל מבוגר. אפילו נשים מבוגרות עם צניחת רחם לא רוצות להוציא אותו! זה קשור למשהו מאגי. מה עושים? מסבירים, או שמנתחים בלי להוציא את הרחם. היום יש כל מיני אופציות. כמו שאצל המוסלמים אסור לעשות פונדקאות. אז עושים השתלת רחם".
מה דעתך על הוועדות הרפואיות המשפילות להפסקת היריון, שלא השתנו עם השנים? אתה רואה סיכוי שמשהו ישתנה?
"לא רק שההליך לא השתנה הרבה, אני פוחד שהוא ישתנה לרעה. תסתכלי על הקואליציה הנוכחית; אנשים לא מבינים לאן זה הולך, וכשהם יבינו זה יהיה מאוחר מדי".
הוא הולך כל שבוע להפגין בקפלן, וחתום גם על עצומת הרופאים. אבל קבוצת הווטסאפ של רופאים שמחפשים רילוקיישן בעיקר מדכדכת אותו. "אני חושב שזה מיועד לרופאים בגיל מאוד צעיר. מי שרואה הכול שחור. יש לי בת רופאה. את חושבת שהיא לא חושבת על דברים כאלה? זה לא זר לי. זה כואב מאוד, לראות ולשמוע את זה. אבל האחריות לא נופלת על הרופאים, אלא את יודעת על מי. וזה המסר הכי חשוב".
אדם שיבחן את אירועי 2023 בישראל יוכל לסכם את הלימבו התודעתי בציטוט של צ'רלס דיקנס: "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי".
בסדרה המכונה "מדינת ישראל - החגיגה נמשכת" הדמויות מתחלפות בקצב מסחרר. אפילו אירוע חסר תקדים כמשפטו של ראש הממשלה, שבמציאות תקינה היה נמצא בראש סדר היום הלאומי, נדחק לשוליים בגלל המהפכה המשפטית. גם היא, אגב, קשורה - או לא קשורה, תלוי מי הדובר - למשפטו של נתניהו. התודעה הלאומית הישראלית מפולגת, משוסעת ותשושת נפש. כל הפרות הקדושות - מהשואה, דרך הטייסים ועד לכיבוד זקנים - הושלכו מהחלון. אבל יש ערך אחד ששומר על קונצנזוס: החברות הגברית ההטרוסקסואלית. אותו אתוס פלמ"חניקי שפעם כונה "הרעות", ואחר כך "קרבי זה הכי, אחי".
במשפט נתניהו מי שהעלה את הנושא לסדר היום היה ארנון מילצ'ן, שהצהיר שלנתניהו אין חברים. זו לא הפעם הראשונה שטענה כזו נשמעת. אבל אם יש מישהו שראוי להיחשב כחבר של נתניהו - זה בלר. הרבה לפני האינטרסים והשמפניות, היו ביבי ועוזי. חברים הכי טובים מהילדות בשכונת רחביה. אחרי שהוריו עזבו (שוב) לאמריקה, כשנתניהו המתבגר הגיע לחופשות בישראל הוא ישן אצל חברו הטוב.
"בחופשות הוא גר אצלי. כשהוא בא לבקר הביא לי תקליט מתנה של פיט סיגר, מלך מלכי השמאל של אמריקה", בלר צוחק, "אני מניח שהיום הוא שומע מוזיקה אחרת". לימים, בלר הוא גם מי שהכיר לנתניהו את אשתו הראשונה ואם בתו הבכורה נועה, מיקי הרן.
"בג'וליס אני רואה את ביבי, והוא אמר לי, 'תצטרף אלינו. אנחנו עולים לרמת הגולן. אהוד ברק בונה גדוד. הוא יותר חכם מכולם. הוא לא יעשה שטויות'. אני על ברק שמעתי אז רק מביבי, שהעריץ אותו הערצה עיוורת. שנים אחר כך שאלתי אותו מה עם אהוד, אז הוא אמר, 'הוא איבד את זה'"
ובהתאם לאתוס הישראלי, זו גם חברות שחושלה באש. "כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי בירח דבש באיטליה", בלר מספר. "הגעתי לארץ בלילה של 7 באוקטובר, ואני זוכר שאספו את כולנו, לקחו לנו את הפספורטים והסיעו אותנו לג'וליס. שם כבר התארגנו כוחות. היה שם בלגן לא נורמלי. פגשתי חבר ששירת איתי והוא הזמין אותי להצטרף אליו. אבל פתאום אני רואה את ביבי, והוא אמר לי, 'תצטרף אלינו. אנחנו עולים לרמת הגולן. אהוד ברק בונה גדוד. הוא יותר חכם מכולם. הוא לא יעשה שטויות'. אני על אהוד ברק שמעתי אז רק מביבי, שהעריץ אותו הערצה עיוורת. גם יוני העריץ אותו. שנים אחר כך שאלתי את ביבי מה עם אהוד, אז הוא אמר 'אהוד איבד את זה'. אבל אז הוא אמר, 'על אהוד אפשר לסמוך'.
"בקיצור, הצטרפתי אליהם במקום ליחידה שהייתי אמור להילחם איתה. הנגמ"ש הזה, שהייתי אמור להיות עליו, אם לא הייתי הולך עם ביבי? כולם שם הלכו".
אז בעצם נתניהו הציל את חייך.
"הוא גם עשה בשבילי כמה דברים יפים, אחד מהם זה לסדר לי ויזה לארצות־הברית".
מילצ'ן לא לבד.
"הרבה לפני מילצ'ן. השנה היא 85’, אני רופא בכיר בהדסה שנוסע להתמחות בניו־יורק. השכרתי את הדירה שלי, שכרתי דירה בניו־יורק, אשתי ואני עזבנו את העבודה - ואין ויזה. זה היה קטסטרופה. אשתי אומרת לי, 'דבר עם ביבי, הוא יעזור לך'. צילצלתי אליו, הוא היה אז שגריר ישראל באו"ם, ואחרי 48 שעות הייתה לנו ויזה. בצ'יק!"
אשריך.
"את מבינה? אני גם לא רוצה עכשיו להתחיל להעלות מהאוב דברים לגביו. אבל אין דרך אחרת".
7 צפייה בגלריה
''ביבי עבר מטמורפוזה. אני נורא כועס עליו''. פרופ' עוזי בלר ובנימין נתניהו
(צילום: אלבום פרטי)
דרכם המשותפת של נתניהו ובלר הסתיימה ב־2019, כש"מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" הפך מבדיון למציאות של כולנו. "ביבי צילצל אליי בשבת בצהריים. אמרתי לו, 'ביבי, מה הולך? מה יהיה עם המשפט? אני לא רוצה לראות אותך עם בגדים כתומים. אני מודאג'. והוא עונה לי שבשום מדינה דמוקרטית אין דברים כאלה. עכשיו אין עם מי לדבר. אין דו־שיח. והוא כל הזמן חוזר על המשפט, 'לא מפילים ראש ממשלה מכהן'. אז את מי כן מפילים? אם לא ראש ממשלה מכהן, מה אכפת לנו?"
שם נפל לך האסימון שחברך הטוב השתנה?
"לא, עם ביבי אין דו־שיח מזמן, בלי קשר. איתו זה רק להקשיב וללכת. הוא נואם מגיל רך. יש לי תמונה בראש מגיל 12 או 13, כשהוא גר אצלנו בבית בחופש הגדול, והוא מסביר לאבא שלי, שהיה סוציאל־דמוקרט, על כלכלה חופשית. כי הוא למד באמריקה. ואני הולך לצופים והוא נשאר עם אבא שלי, מרצה לו. היינו צוציקים. אבל כבר אז היה לו את זה".
מה היה בשיחת הטלפון ההיא ב־2019 שהפך אותה לשיחה האחרונה?
"מאז אני לא יצרתי קשר. וגם הוא לא. אני גם לא חושב שהוא סופר אותי".
בספטמבר 2020 בלר הוזמן על ידי ראשי מחאת בלפור דאז לנאום מול המפגינים. בדיעבד, אפשר לומר שהוא היה הראשון לזהות תהליכים שהפכו לממשיים ב־2023. "לא קל לי לעמוד מולכם ולשאת דברי מחאה נוקבים כנגד ממשלה בישראל, המונהגת על ידי אדם שהוא חבר ילדות שלי, שהיה בן בית בבית הוריי ושותף להרבה מחוויות חיי, ראש הממשלה בנימין נתניהו", אמר אז בלר, "עם זאת צו השעה, חומרת המציאות ואהבת ישראל מחייבים אותי לתת מעצמי במאבק החשוב על הדמוקרטיה… לצערי, חלק מאזרחי ישראל עדיין לא מודעים לגודל הסכנה שמובילה אותנו מדמוקרטיה לדיקטטורה, והדרך מדמוקרטיה לשלטון של יחיד מתקדמת בשקט".
גם אז וגם היום, הכעס על פעולותיו של מי שהיה חברו והגעגוע אליו משמשים בערבובייה. "ההחלטה לדבר בפורום כמו בלפור הייתה קשה. כי זה נגדו. אבל מאז קרו עוד הרבה דברים".
אגב, חשבת שתשמע ממנו? אחרי זה הגיע איזה מסר?
"יש כאלה שאומרים לי שהוא קולט הכול. אבל אם הוא יודע מה אמרתי אז הוא בטוח לא רוצה לראות אותי. אני כבר מזמן לא מצפה ממנו לשום דבר".
יש מי שמספר שהוא שבר את ליבך.
"זו תיאוריה שרצה, כאילו הוא ניפנף אותי. זה לא נכון. וחוץ מזה, אני לא גיי".
בדיוק. זאת אמירה חזקה מאוד כשהיא נוגעת לשני גברים סטרייטים, ה"ברומאנס" הזה.
"אם הייתי מרגיש איזה אובדן הייתי אומר. זה לא פוגע באגו שלי. יש את השיר 'הוא לא כבד, הוא אחי’, אז אפרופו הכעס הגדול, הוא כבר לא אחי. הוא רק כבד".
