כשהעיתונאי ואיש הימין ארנון סגל הציב תנאי שהכליה שתרם תגיע רק ליהודי, ד"ר עבד אבו-גנים, כירורג בכיר במערך ההשתלות בבית החולים סורוקה, עוד לא ידע שהוא מספיק טוב בשביל להוביל פרויקט תרומות והשתלות שאפתני - אבל לא טוב מספיק בשביל שסגל יראה בו שווה ערך.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הוא נולד בלקייה, למד בגרמניה והפך לכירורג על אפן ועל חמתן של הסטטיסטיקות. כיום הוא גר במיתר, נשוי לעורכת דין ומתחזק משפחה בורגנית למופת, כולל בן שתוהה האם היה לו ג'קוזי בילדותו, ולך תסביר לו שאפילו מים זורמים לא היו ממש בבית. מבחינתו, מבצע ההצלבה שכלל צוותים מסורוקה ומבית החולים בילינסון, ובסופו הושתלו בהצלחה שלוש כליות מתורמים אלטרואיסטים בגופם של שלושה חולים, היה עוד יום במשרד. אבל כאמור, מה שהחל כחגיגה של רפואה מערבית ונדיבות בין אדם לחברו, הפך בעקבות האמירה של סגל למופע גזעני.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שלושה חודשים אחרי, אבו-גנים עדיין בורר מילים. נזהר. "הנושא מאוד מורכב", הוא אומר, אחרי שתיקה ארוכה. "אני מאוד לא אוהב לשמוע שסגל רצה לתרום רק ליהודים. אבל מה לעשות? זכותו לתרום למי שהוא רוצה. זה לא פשוט".
לי זה נראה מאוד פשוט. זכותו להציב תנאי כזה? ואם מחר אני אומרת: אני רוצה לתרום רק לאנשים עם עיניים חומות?
"את תהיי משונה, אבל זאת זכותך. כשמדובר בתורם חי, צריך לכבד את הרצון שלו, עד כמה שזה נשמע לא טוב".
לא מבינה את זה. באמת יפה שאתה תורם, זה לא נותן לך חירות להיות גזען.
"אני לא מגן על ארנון סגל או על הדעות שלו. ממש לא. אבל אנחנו, בבית החולים, לא קובעים למי הוא יתרום. יודעת מה? בסופו של דבר האדם רוצה לתרום רק ליהודי? שיבושם לו. אבל לא צריך לדבר על זה בynet. עצם התרומה הוא מעשה מאוד טוב. אבל כשאתה מכניס לזה פוליטיקה זה לא נכון. בטח לא לייצר שיח סביב זה".
כרופא שהיה מעורב באירוע, לא היה לך איזה קונפליקט? תחושת מועקה על זה שמכניסים פוליטיקה לחדר ניתוח?
(שותק) "הריאיון שלו היה אחרי ההשתלה. לא ידענו את זה לפני הניתוח. אני יכול להגיד שכרופא, אני לא מסתכל על המטופל כחלק ממגזר מסוים. עם כיפה, בלי כיפה, מתפלל או לא. זה לא נמצא בשיקולים בכלל. רפואה היא המקצוע האחרון שכולם עובדים בו יחד, אבל גם הדבר הזה מתחיל להיסדק".
בסדרה אתה מדבר הרבה על גזענות. איפה אתה נתקל בה באופן אישי?
"אני לא רואה שזה נסדק בין כותלי בית החולים. אני מדבר על השיח הציבורי".
וכמה השיח הציבורי, המהפכה המשפטית ועצומות הרופאים שהגיעו בעקבותיה וטוענות שהחקיקה תפגע בשוויון ובזכויות הפרט, מעסיקים אותך?
"להגיד שזה יפגע במערכת הבריאות באופן ישיר? לא בעתיד הנראה לעין. אולי ישפיע בעתיד. בנקודת הזמן הזאת אני לא חושב שביטול עילת הסבירות ישפיע על החולים. זה לא אחד לאחד. אבל אני לא יודע מה החוקים שיבואו בהמשך".
כל קבוצות הוואטסאפ האלה, של הרופאים לרילוקיישן, זה משהו שגורם לך להרהר באפשרות הזו?
"לא, זה לא בא בחשבון".
חד-משמעית?
"אפילו לא חשבתי על זה. אני לא מאמין שלעזוב זה פתרון. הפתרון הוא להישאר פה ולהילחם, לנסות ולשנות את המציאות".
הבנתי.
"ועוד סיבה - למי יש כוח לנתק את עצמו ואת המשפחה מהחיים פה ולעבור? (צוחק), יותר מזה: למי בכלל יש כוח לארוז?".
מי שחשב שמגפת הקורונה הולידה גיבורי תרבות מתחום הרפואה – ד"ר איתמר גרוטו מחופש לאפון ב"הזמר במסכה", לא נשכח ולא נסלח - לא שיער מה צופה לו השנה האחרונה. המהפכה המשפטית האירה את תחום הרפואה בישראל באור אכזרי של חדר ניתוח. כל הליקויים, התקציבים החסרים, העומס הבלתי נתפס במיון ובמחלקות, הפכו לבלתי ניתנים להדחקה. המקצוע, שגם בימים רגילים מרכז בתוכו דילמות על מוסר ואתיקה, הפך בחודשים האחרונים לאזור קרבות: עצומות נגד ביטול עילת הסבירות, "מחאת החלוקים הלבנים", האיומים בהגירה וקבוצות הוואטסאפ המוקדשות לרילוקיישן.
כשעידית אברהמי, יוצרת דוקו מוערכת ("מי ירה בילדי הבר נוער", "סיפורי בדים", "H2: מעבדת השליטה") התחילה לעבוד על הסדרה "מנתחים", היא לא חשבה שהיא עומדת להתיישב על רוח התקופה, בטח לא על סקטור שהפך במפתיע, לצד הייטקיסטים וטייסים, לקול בולט במחאה על ההפיכה המשטרית. גילוי נאות: אנחנו מכירות שנים וחולקות אובססיה ל"האנטומיה של גריי", תעלומות רפואיות ונטייה להיפוכונדריה. אלא ש"מנתחים" שלה, ששודרה בכאן 11 וזמינה בכאן BOX, היא דוקו מזוקק שמציב במרכז את הדרמה הגדולה מכולן: הגוף האנושי שתלוי בין חיים ומוות. ויותר מזה: את האנשים היחידים בעולם שיכולים להציל את הגוף הזה מהבלתי נמנע.
חמשת הפרקים מציגים חמישה מנתחים, כל אחד ותפיסת עולמו, שגם צופה ציני יסיים אותם אחוז פליאה מהדבר המופלא והמבעית שנקרא כירורגיה, ומהאנשים שעוסקים בו. "היה לנו ברור מההתחלה שמצלמים בעיקר בחדרי ניתוח", משחזרת אברהמי. "לא ממש רציתי ללכת לבתים שלהם, כי אלה אנשים שאת כל הדרמה מוציאים בחדר הניתוח. היה לי ברור שאני לא רוצה לביים סצנות או לייצר רגעים באופן מלאכותי שאופייניים לדוקו-ריאליטי, כי פה הדרמה כבר נמצאת מולך. כל מה שאת צריכה זה לא להפריע, שזה לפעמים הכי קשה".
מה שנראה לי הכי קשה, מקצועית ואישית יחד, זה האופציה שכל סיפור של מטופל עלול להפוך בכל רגע לסיפור על מוות.
"הפרק על יובל, למשל, היה אמור להיגנז. תוך כדי הצילומים, העובר של זוג ההורים שעקבנו אחריהם נפטר. אנחנו אמרנו להם מיוזמתנו בואו נוותר, זה קשה מדי בשבילכם. כבר התכוונו לגנוז את הפרק. ואז הם התקשרו לתחקירנית ואמרו שחשוב להם להשתתף בסדרה כדי להעביר את המסר שהם לא מתחרטים שעשו כל מה שהם יכולים למען העובר, ושעוד זוגות יידעו על הסיפור שלהם אם יהיו במצב דומה.
ד"ר אבו-גנים: "אני לא מגן על ארנון סגל או על הדעות שלו. בסופו של דבר, האדם רוצה לתרום כליה רק ליהודי? שיבושם לו. אבל לא צריך לדבר על זה ב–ynet"
"עדיין לא השתכנענו ונסענו אליהם הביתה, הראינו להם את הצילומים. תחשבי איזה קשה זה לאמא, שרואה את עצמה בהיריון שמחה ונרגשת, וכולנו יושבים ובוכים יחד. ועדיין, הם רצו להשתתף. אחרי שסיימנו לצלם אותם כולנו בכינו יחד, שוב".
יובל הוא ד"ר יובל גיאלצ'ינסקי, מנהל המרכז לרפואת העובר בבית החולים בילינסון וכוכב הפרק החמישי והאחרון של הסדרה. כמו הקולגות שלו בסדרה, גם גיאלצ'ינסקי הוא מקצוען שלוקח החלטות קשות כל רגע בחדר הניתוח. בניגוד לכוכבי הפרקים האחרים, הוא גם נותן לרגישות שלו ביטוי חיצוני. למשל כשהוא פוגש ילדים שניתח כשהיו בבטן אמם. בחדר הניתוח שלו, לעומת זאת, הוא קר כאזמל. בתחום החדשני שבחר, שעוסק בניתוח עוברים שנמצאים במצב מסכן חיים ובטיפול במומים שמתגלים בעוברים במהלך ההיריון, אין לו ברירה אחרת. "יש אנשים שמתייחסים לעובר כמו לעציץ או צמח, וזה לא נכון. כשאת רואה עוברים בתוך הרחם, את רואה שהם בני אדם. משבוע 12 יש לו כבר תפיסת גוף. הוא זז, הוא מקפץ ושמח, ואם את דוקרת אותו הוא בורח. כואב לו. בניתוח בתוך הרחם נותנים משהו נגד כאבים, כי אנחנו יודעים שהם מרגישים את זה..."
תיזהר לא להישמע כמו פרסומת לעמותת אפרת.
"מי שאחראים להפסקות היריון בבתי חולים זה גם אנחנו. אני נלחם על זה שכל אישה שרוצה הפסקת היריון, ולא משנה באיזה שלב, תהיה לה הזכות לעשות אותה, ואני נלחם על חיי עוברים בשביל הורים שרוצים את המלחמה הזו. בואי ניקח תינוק שנולד בלידה מוקדמת בשבוע 26 ומתייחסים אליו בפגייה כתינוק לכל דבר. אותו עובר, באותו גיל, שנמצא ברחם הוא אותו בן אדם! ולשניהם צריך לדאוג באותה דרך. כשיש מצב מסכן חיים צריך להגיש להם עזרה רפואית כמו שמגישים לכל אדם. ואני רואה אותם לפעמים מחייכים וחושב שאנחנו רק בתחילת ההבנה שלנו מה הם חווים בתוך הרחם".
יש איזה פרופיל של משפחות שרוצות להמשיך עם ההיריון למרות הפגמים שהתגלו בעובר? לעומת פרופיל של משפחות שלא מוכנות להתערבות כירוגית? או לעומת משפחות שדורשות הפלה?
"קל להגיד שאנשים דתיים וחרדים עושים פחות הפסקות היריון, אבל כיום יש גם להם היתר לעשות הפסקות היריון במצבים שונים של מומים. זה נכון שלאנשים דתיים או מאמינים יש יותר ערך לחיים או קבלה של עובר עם איזו בעיה, ועדיין, את רואה אנשים חילונים לגמרי שאומרים לך, 'אין סיכוי שאני אהרוג את הילד שלי'".
ד"ר יובל גיאלצ'ינסקי: "אני תמיד אומר להורים של העוברים שנשארו בחיים: 'תבואו עם הילדים לבקר', לראות את הילדים האלה שניתחת זה ממש ממלא"
במהלך הפרק הוא עוסק בהליך שנראה כאילו נלקח מסרט עתידני: Fetoscopic Endoluminal Tracheal Occlusion - FETO, ניתוח להכנסת בלון לקנה הנשימה של עובר, לטיפול בעוברים עם בקע סרעפתי. בבילינסון, אחד מבתי החולים היחידים בעולם שעוסקים בניתוחים מתקדמים בעוברים, הוא ביצע אותו כבר 30 פעמים. אחוזי השרידה של העוברים: 60. זה גם הניתוח ממנו העובר האמור בפרק לא שרד. "אני זוכר שפעם הראשונה שראיתי את זה בלונדון אמרתי וואו, זה כמו נחיתה על הירח", הוא מתאר את המסלול שלו מכירורגיה למיילדות ואז לתת-ההתמחות היוקרתית. "היה לי ברור שזה זה. שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
ומה המחיר הנפשי שאתה משלם על העבודה הזו, שכרוכה לא מעט באובדן?
"זה מאוד מורכב. זה נחקק בך. כשעובר לא שורד אז יש עצב נורא גדול שקשה להסביר. ותוך כדי העצב הזה את צריכה גם לתפקד ולעשות קלוז'ר נכון למשפחה. לכל מוות כזה יש משקעים. אני רואה את זה על עצמי".
מה הכוונה במשקעים? אחד הקולגות שלך דיבר על אובדן של ילד במונחים של פוסט-טראומה.
"לא הייתי אומר פוסט-טראומה, אבל את בוכה בשקט, בתוך עצמך. לא פעם עם דמעות. את נקשרת למשפחה ולתהליך ולא פעם את משתתפת באבל שלהם".
זה מזכיר לי מושג בפסיכולוגיה שנקרא, בתרגום חופשי: "אובדן לא לגיטימי". כלומר, בעוד שההורים זוכים לתמיכה מהסביבה, אתה לא מקבל אותה ונשאר בודד עם הכאב.
"נשמע מאוד נכון".
מה עושים כדי להתמודד עם זה?
"כשעובדים בצוות יש לך איפה לדבר על הדברים עם אנשים שעוברים חוויה דומה. עצם הוונטילציה של החוויה חשובה. ואני חושב שהדבר העיקרי שעוזר זו הידיעה שעשית כל מה שאפשר. ועל השאר אין לך שליטה".
ומה ההשלכות של זה לטווח הארוך?
"אני מניח שנדע עוד כמה שנים".
עם הזמן שחולף, יש לך יותר כלים להתמודדות?
"לא בטוח, אבל אני תמיד אומר להורים של העוברים שנשארו בחיים: 'תבואו עם הילדים לבקר', לראות את הילדים האלה שניתחת זה ממש ממלא. רק עכשיו מתחילים להגיע אליי הילדים האלה, כי הניתוחים הראשונים שעשיתי היו ב-2010. זה כיף מאוד".
אגב, יש לך ילדים משלך?
"עוד לא, אני בזוגיות".
אתה חושב שזה קשור למקרים שאתה רואה בעבודה, שלפעמים גם עודף ידע זו בעיה?
"ברור, אבל כשהזמן יגיע זה לא יהיה השיקול".
רילוקיישן זה משהו שאתה מהרהר בו?
"יש פה מורכבות ואני רואה אנשים אחרים עושים את זה, אבל מרגיש שלעזוב עכשיו יהיה כאילו לא מהסיבות הנכונות. צבוע בצבעים הלא-נכונים. אין לי אפילו הסבר לזה. פשוט תחושה פנימית חברתית שאני כאן ממש, וזהו. אני גם מאמין שיהיה בסדר בסוף, אבל אני אופטימי מטבעי".
הילדים של פרופ' רחל גרוסמן לגמרי גאים בעבודה של אמא. גם בן הזוג (שהוא גם הבעלים של המסעדות קפה נואר בתל אביב וסבסטיאן בהרצליה) תומך. אבל בדרך, היו כאלה שציקצקו מול הקריירה התובענית שלה. "זו תחושה כזאת", היא משחזרת. "את רואה אמהות שמגיעות לאסיפות הורים ומקפיצות לחוגים ומכינות צהריים. ברור שכל הדבר הזה לא היה מנת חלקי. נעזרתי במטפלות. היום בדיעבד אני מבינה שאולי הייתה ביקורת מצד החברה. היא לא נאמרה בצורה ברורה, אבל הייתה באוויר".
והיו רגעים שליבך נצבט בגלל זה?
"ממש לא. לא בא לי ולא מעניין אותי. לזכותי אגיד שלא התייחסתי ובטח שלא הקשבתי לכל הלרלורים".
גרוסמן, כיום מנהלת המרכז לגידולי מוח וסגנית מנהלת המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם, ובעבר סגנית מנהל המחלקה הנוירוכירורגית באיכילוב, היא טיפוס עם כריזמה שמזנקת עלייך מהמסך. אחת הבכירות היחידות בתחום שעדיין מאופיין בשליטה גברית כמעט אבסולוטית. לא מפתיע שהתחביב שלה הוא הטסת מטוס קל, עוד זירה כמעט נעדרת אסטרוגן. "אני נמשכת לדברים שאני רוצה לעשות, לא שואלת אם זה גברי או נשי".
אבל מעניינת הבחירה שלך להצטיין במקומות כאלה.
"אני לא חושבת שאני צריכה לשים לעצמי גבולות. למה לצמצם את עצמנו? להגיד שאני אישה ולכן לא יכולה לטוס, או לנתח? העולם הוא גדול ורחב, ויש לו דברים להציע".
ואיפה ההבדל בין נוירוכירורג גבר ואישה?
"אני לא יודעת, כי אני לא הייתי אף פעם גבר. ברור שאני עובדת, ועבדתי הרבה שנים, יותר קשה מהקולגות הגברים שלי כדי להגיע למעמד הנוכחי והדרך הייתה יותר מאתגרת. בכל שלב הייתי צריכה להוכיח את עצמי יותר".
נתקלת גם בסטריאוטיפים הקלאסיים, שלפיהם גבר הוא אסרטיבי אבל אישה היא או היסטרית או ביץ'?
"זה בסיסי. הגברים הם אסרטיביים, אבל נשים הן קשות. אני אדם שמציב לעצמו ולסביבה סטנדרטים גבוהים, אני מקפידה לעמוד בהם ומצפה להם גם מהסביבה. אבל בסופו של דבר, כשמכירים אותך ונחשפים ליכולות ולכלים של הישות שנקראת רחלי גרוסמן ‑ מבינים, בסופו של דבר, שאני מתכוונת לתת למטופל את הטיפול הטוב ביותר".
דיברת על תחרות גברית. אני חושבת שיש טאבו על כך שהקושי מגיע הרבה פעמים לא מגברים, אלא דווקא מנשים בכירות שמתקשות לקדם נשים אחרות.
"בזה בהחלט נתקלתי. יש נשים בעמדות כוח שלא עושות לך חיים קלים. בשלב מסוים כבר אמרתי לעצמי שזאת כנראה מחמאה".
בגלל זה עזבת את איכילוב?
"לא".
כי לא קיבלת את ניהול המחלקה?
"לא. עזבתי כשהבנתי שזה לא המקום שבו אני יכולה ליצור את את מרכז המצוינות שאליו אני מכוונת. ברגע שאני מרגישה שאני לא במקום הטוב ביותר עבורי, אני לא מהססת וחותכת".
פעילה במחאה? בקבוצת "החלוקים הלבנים"? חתמת על עצומה?
"כן. כן".
אגב, אני מניחה שאם תרצי לעשות רילוקיישן יהיו לך אופציות.
"אני לא רוצה. אני תוצר של הרבה דורות של אנשים שנלחמו כדי להקים את המדינה הזאת, וכל התרכובת הזאת הפכה אותי לציונית שמתכוונת לא לוותר ולהילחם על הדנ"א הליברלי בישראל בכל מחיר. ואני בטח לא מתכוונת לרדת מהארץ. כאילו, חוץ מלשטוף את האוטו לחולים, אנחנו עושים הכול. את יודעת, אנחנו באמת נותנים להם את כל הנשמה. אז מה, עכשיו לוותר על כל זה ולעבור מכאן?".
רגשות, נהוג לחשוב, הם ברכה וקללה למנתח. לד"ר חגי דקל, מנהל מחלקת ניתוחי לב בבית חולים וולפסון ("היחיד בארץ, אין לי מושג אפילו למה, שמנתח גם מבוגרים וגם ילדים"), שפיתח אינטליגנציה רגשית לא אופיינית לכירורג ‑ אין בכלל דילמה. "רוב הכירורגים יגידו, על מה אתה מקשקש? יש חור בלב, צריך לסגור אותו", הוא אומר. "אותנו חינכו איך לפתור בעיה טכנית. אבל די מהר הבנתי שאנחנו לא מכונות. צריך גם לדעת מה לעשות עם הנפש".
וזה לא נחשב כירורגי?
"יש כירורגים שירימו גבה, אבל מאוד חשוב לי לגייס את החולה גם נפשית, גם אנרגטית וגם מנטלית. יכול להיות חולה שאומר לי: אני לא רוצה לעבור ניתוח. הקולגות שלי יאמרו, מה זאת אומרת? מי שואל אותו? יש לו שלושה עורקים חסומים והוא יכול למות מחר! אני אומר להם, אבל תראו את הבן אדם! הוא לא שם. יש הבדל בין לקחת חולה שיש לו עבודה מסודרת ומשפחה תומכת ואוהבת, לבין מישהו שרק אתמול פיטרו אותו, אשתו התגרשה ממנו ולבן שלו יש איזושהי מחלה. ברור לך שכל אחד יעבור את הניתוח אחרת וכל אחד יגיב אחרת לסיבוך הכי קטן".
אז מה עושים?
"משתפים אותו בתהליך. אני אומר לו שלגיטימי גם להגיד: שמעתי, תודה רבה. אני רוצה להמשיך לחיות ככה".
אז AI לא יכול עדיין להחליף אינטליגנציה רגשית?
"יותר מזה: אין תחליף להכרה שאתה יכול לעשות את אותו ניתוח בדיוק, בשני אנשים עם אותן מחלות בדיוק, האחד ילך הביתה עם חיוך ענק על הפנים ואחר יוצא שבר כלי, בדיכאון ולא יכול לישון בלילה. אין לזה שום הסבר הגיוני, אלא אם כן אתה יושב לפני זה ומדבר עם הבן אדם ומקשיב לו. מקשיב לו באמת".
זה עובד ככה גם כשאתה מנתח ילדים?
"הם עוד לא שם מבחינה אינטליגנטית-נפשית, אז לי זה נורא קשה. בכלל, קשה לי יותר עם ילדים. מספיק שפעם אחת אתה מאבד ילד בניתוח. לא חשוב אם זה באשמתך שלא באשמתך, גם אם עשית ניתוח מושלם וזה בכלל לא קשור אליך, זו צלקת נוראית".
סיפרת בסדרה שאבא שלך נפטר לפני ארבע שנים מסרטן ועל התחושה האיומה הזו שאתה, למרות כל מה שאתה יודע, לא מסוגל להציל אותו. מה זה עשה לתפיסה שלך ככירורג?
"המון, הוא היה האיש הכי בריא שאת יכולה לחשוב עליו. בגיל 69, בלי כדורים, הולך 14 ק"מ כל שבת. מדהים. וביום שכאב לו והוא הלך לבדיקה וחזר עם התשובה שיש לו שם ממצא חריג מאוד, הוא שם אותה על השולחן מול אמא שלי, שהייתה להם זוגיות נהדרת, ואמר לה ככה: הכול נגמר".
וואו.
"והוא הלך למיטה, נשכב בתנוחה עוברית והלך לישון. אז ברור לך שהפסדנו את הקרב".
עכשיו, במסגרת מה שנקרא ביטול עילת הסבירות והמהפכה המשפטית בכלל, נשמעו הרבה טענות של רופאים שזה יפגע במערכת הבריאות, בזכויות הפרט ובשוויון.
"מעולם, עד היום, לא התערבו לי שיקולים פוליטיים בשיקולים הרפואיים, וגם לא יתערבו בעתיד. קחי לדוגמה את פרויקט 'הצל ליבו של ילד', שרץ כבר 20 שנה, ובמסגרתו ניתחנו מעל 7,000 ילדים מ-69 מדינות מכל רחבי העולם, חלקם ממדינות אויב שלא ניתן להחתים את הדרכון שלהם כדי שלא יידעו שהיו בישראל ומגיעים לכאן בדרך-לא-דרך. יש לי עכשיו ילד ממדינה שאני לא יכול לציין את שמה שמחר הולך לניתוח.
"אנחנו עושים את זה כי זה ילד. הוא לא אשם שהוא נולד במקום שאין בו שירותי רפואה שיכולים לעזור לו. לנו יש את ההזדמנות ואת היכולת לטפל בו, ואנחנו עושים את זה. יש בזה גם, איפה שהוא, אלמנט ציוני. זה כאילו לפזר בעולם זרעים של שלום. זאת אומרת שכל ילד כזה שיגדל יספר שבישראל, שאתם שומעים עליה רק דברים רעים, גם לקחו אותי וטיפלו בי ועכשיו אני ילד בריא, ואף אחד לא עניין אותו מה ההורים שלי חושבים ומה הם מאמינים ומאיפה באתי. כל דבר קטן כזה אולי יגרום לתחילתו של שינוי".
מבין השורות אני מבינה שלא חתמת על כל עצומות הרופאים למיניהן.
"לא. אמרתי, אני לא מתעסק, אני לא מתקרב, אני לא מערבב".
למה? אנחנו בעידן שהכול פוליטי.
"אל תמשכי ואל תגררי אותי למחוזות שאני לא רוצה להיות בהם. אני ממש לא מערב בין שני הגורמים, ואני חושב שאסור גם".
כלומר? תשאירו את הרעש הלבן הזה מחוץ לחדר ניתוח?
"מבחינתי אין בכלל רעש. אני רופא שמטפל בבני אדם. זהו".
גם כירורגים, מתברר, הם בני אדם. "נתחיל מזה שבישראל נורא אוהבים לשים אותך בתבנית", יורה ד"ר מיקי גידון, מנהל היחידה לנוירוכירורגיית ילדים בבית החולים סורוקה. "אנשים נורא אוהבים את השבלונה שיש להם בראש, כירורג מנותק שבא לחדר הניתוח וחותך בלי רגשות".
כי אנחנו רואים יותר מדי טלוויזיה אמריקאית על רופאים.
"גם. וזה גם בסדר בעיניי להתנתק רגשית בזמן הניתוח, כדי להתמקד. אבל לפני ואחרי? אם אתה מנותק רגשית, בעיניי אתה עושה רפואה פחות טובה, פחות אנושית. אני אומר שאנשים באים אלינו, הילדים שלהם נמצאים במקום הכי נמוך שיכול להיות בחיים. אז איך אתה יכול לטפל אם אתה לא באמת נמצא איתם ומשתתף איתם? בעיניי זו לא רפואה טובה".
אבל מה המחיר הרגשי שאתה משלם, ברגע שאתה לא מפעיל שום מנגנון הדחקה?
"בגלל הקטעים האלה, אימצתי לעצמי שני חברים פסיכיאטרים ואנחנו נפגשים, מעבדים את הדברים והם נותנים לי פרופורציות. בלי כדורים, ולא בגלל שהם פסיכיאטרים, בגלל שהם חברים טובים שלי, ואם יש לך את התמיכה הסוציאלית הנכונה, יש לך משפחה, ובית שהוא המפלט שלך וחברים שמבינים אותך רגשית אתה בסדר".
ד"ר מיקי גידון: "זה בסדר בעיניי להתנתק רגשית בזמן הניתוח, כדי להתמקד. אבל לפני ואחרי? אם אתה מנותק רגשית, בעיניי אתה עושה רפואה פחות טובה"
ועדיין, שנה לפני שעשה את הניתוח הראשון בישראל להפרדת תאומות סיאמיות, גידון לא ישן מי יודע מה. בטח לא במיטתו. "עבדתי שנה לפני הניתוח הזה", הוא מודה. "כשיש לך 50 אנשי צוות זה קונצרט. באיזשהו שלב כבר לא חזרתי הביתה וישנתי בבית החולים, כי גם אני וגם שגית, אשתי, הבנו שאין למה, גם ככה אני לא מתקשר. (צוחק) אני יוסלס. החיים האלה זה לא דברים רגילים, באמת, זה ברכה וקללה, אבל אני מקבל את המעט קללה הזאת בהבנה".
לא הבנתי.
"אם אתה יודע לסדר לעצמך את הסביבה הנכונה ומקבל את הקללה בשתי הידיים, אתה מבין כמה ברכה יש בעבודה הזאת. אם אנשים נתנו לי לגעת להם בחיים אז אני שותף גם למוות. זה משהו שמוציא ממך את הכי הרבה אנושיות".
אתה מציין בפרק שסורוקה הוא בית החולים עם הכי הרבה פניות למיון בשנה, ועדיין, עם כלום משאבים אתם מגיעים להישגים בזכות ההון האנושי.
"זה נכון. כל מערכת הבריאות הציבורית בישראל עמוסה ובתת-תקצוב. זה כמו שישאלו כמה מרגישים את המלחמה ביישובי עוטף עזה לעומת תל אביב. אנחנו ה'עוטף עזה' של מערכת הבריאות. אם רופא במרכז עובד פי שניים וחצי מרופא בחו"ל, אז בדרום זה פי שלושה. וההון האנושי הזה, שהוא לא רק הרופאים, כל הצוות, כולם עושים עבודה שהיא פי כמה וכמה מהיכולות שלהם, וזה בעיקר מתוך אהבה לאדם. אגב, בפריפריה רמת הכוחות הרפואיים, ולא רק הרופאים, לא שונה מזו שבאזור המרכז. בכירורגיה יש איזשהו כלל; אנחנו אומרים, 'תיתן לטיפש את הכלי הכי טוב. הוא עדיין נשאר טיפש'".
הבנתי.
"המאמצים שלנו זה שהאנשים שלנו יהיו הכי טובים, גם אם לא יהיו להם את הכלים הכי טובים".
במרכז גם בטח מרוויחים יותר.
"מבחינת שכר, כמו שאמרנו, לכל דבר יש מחיר. אני אף פעם לא חלמתי על מרתף יינות. אבל ברמה הלאומית - חינוך, בריאות ורווחה אף פעם לא עמדו בראש סדר העדיפויות הכלכלי של הממשלות לדורותיהן, ותמיד יש התחממות בגזרה הדרומית, או הצפונית, או המזרחית. לנו אין את הלוקסוס הזה".
ולהשקעה הלא-מספקת ברפואה הציבורית הצטרפה המהפכה המשפטית, אחרי ביטול עילת הסבירות. יכול להיות שאנחנו שוחקים פה את המשאב הכי חשוב שלנו, שזה ההון האנושי?
"כן, ולא רק ברפואה. אנשים צריכים לדעת שלמדינת ישראל אין עתיד ללא המשאב האנושי. אם המנהיגות לא תבין שזה מה שמחזיק את המדינה זה עלול להכניס אותנו לצרה רצינית. הבן שלי אמר לי לאחרונה: לא בטוח שאחיה בישראל. אמרתי אוקיי, ומה עם הצבא? הוא אמר לי, תשמע, אולי אני לא אעשה. זה נורא צרם לי. אבל הם רואים את מה שעובר עלינו, הם רואים מה שקורה במדינה. הם רואים את התנודות הטקטוניות בחברה, והדבר הזה יכול באמת לגרום להרבה הון אנושי לעזוב".
אתה מרגיש את זה ברמת המחלקה?
"בטח. עוד לא הגענו למסה קריטית, אבל אנחנו כן רואים שהדברים הולכים ומצטברים והרופאים הצעירים מדברים על זה. סטאז'רים וסטודנטים לרפואה מדברים על זה, וזה יכול להפוך באמת להיות איזה צונאמי שאנחנו לא רוצים לראות פה. ובאמת, עקרונית, כמדינה, כעם, אנחנו לא כאלה נוראים".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.23
