ישראלים רבים מאוד עדיין לא מצליחים להירדם בלילות. מראות הטבח, הפוגרום והחורבן שנחשפנו אליהם, בעיקר באמצעות סרטונים ברשתות החברתיות, רצים לנו בראש בלופ, ועליהם נבנתה מיד קומה נוספת ש"סוגרת" עלינו – של פחד אישי ולאומי, גם בגלל אובדן האמון ביכולתם של הצבא, המשטרה ושאר מוסדות המדינה להגן עלינו, וגם – אם זה קרה לאחיות ולאחים שלנו ביישובי העוטף, יש תחושה שזה יכול לקרות לכולנו.
כתבות נוספות:
ד"ר אלונה גד מעניקה תוקף לדברים. "אנשים פוחדים מאוד", היא אומרת. "מדינת ישראל נמצאת עכשיו במצב של טראומה מתמשכת. מאז 7 באוקטובר אנחנו במציאות לא נורמלית, שלנפש קשה לשאת", היא מסבירה.
אז מה צריך לעשות כדי להתמודד עם המצב?
"הכי חשוב לתת עוגנים בתוך המציאות הלא נורמלית והאיומה שנקלענו אליה. להגיד לאנשים: הפחד שאת מרגישה הוא הגיוני, את לא משוגעת, זה טבעי להרגיש כל כך הרבה חרדה במצב שכזה", אומרת ד"ר גד.
חרדה היא מנגנון אבולוציוני הישרדותי חיוני, שמטרתו להגן עלינו. במצב שמתפרש אצלנו כסכנה הגוף נדרך, האישונים מתרחבים כדי לזהות טוב יותר את מקור האיום, השרירים מתכווצים כדי לצאת למלחמה, הנשימה והדופק מואצים, ההזעה מוגברת והמוח מכין שלוש תגובות אפשריות: פייט – להילחם; פלייט – לברוח; פריז – לקפוא. "הדריכות הזו היא אבולוציונית", היא מסבירה, "זו הסיבה שאנשים נלחצים מנחשים, מחושך – אלה דוגמאות למצבי סכנה שמקובעים בנו, שבהם הגוף אוטומטית, אבולוציונית, קצת יותר דרוך. זו קומה ראשונה של המנגנון".
והקומה השנייה?
"הקומה השנייה היא חרדה. ובתוך עולמות החרדה יש אפשרויות רבות: יש כאלה שחווים חרדה שלא מעוגנת במציאות, למשל אנשים שפוחדים מבדיקות דם, אנשים שפוחדים ממקומות סגורים, מקומות פתוחים, מקומות גבוהים, מקומות הומים, הורים שאומרים לילדים שהכל מסוכן וכדומה. וכאן, תחת עולם החרדה, נמצאת הפוסט־טראומה".
כלומר פוסט־טראומה היא חרדה שעלתה על גדותיה?
"פוסט־טראומה זה כאשר מבינים שאני או מישהו שיקר לי נחשף לאירוע מסכן חיים. זו יכולה להיות התמודדות עם אירוע בודד – הייתי מעורבת בתאונה למשל, אבל יש לזה התחלה, אמצע וסוף. או שמדובר במה שאנחנו חווים עכשיו כאירוע טראומה מתמשך וארוך: חדירת מחבלים ומעשי זוועה, מלחמה, נפילה בשבי ועוד".
לדבריה, ישראל נמצאת כעת במצב של טראומה מתמשכת שנובעת מקריסה של כל מערכות החשיבה והאמונה שאחזנו בהם. "בא אויב וחילל את המקום הכי בטוח שלנו, את הבית. את קודש הקודשים של הביטחון האישי", היא אומרת, "הרי אנשים לא פוחדים כעת מעוד טיל או פחות טיל, אלא חווים באופן עמוק סכנה מיידית לבית. מטופלים שואלים מה יקרה אם אלפי מחבלים יגיעו ויחדרו גם לבית 'שלי' ויחוללו בו מה שהם חוללו בעוטף? אני גרה בהרצליה, ויש לי פה חברות שמאז השבת ההיא ישנות בממ"ד עם כל המשפחה, עם סכין צמודה. זה המקום שבו החרדה משתלטת עלינו", אומרת ד"ר גד.
אני מבינה את החברה שלך. גם אני לא מצליחה מאז ללכת לישון כי יש לי מרפסת פתוחה בבית. אני יודעת שזה פחד לא סביר, אבל ההיגיון לא ממש עוזר.
"את צודקת בתחושות שלך, ולכן אני מדברת על לתקף, לנרמל, את מה שאנחנו מרגישים. תחושת הביטחון שלנו נעלמה כי ראינו שאין לנו מקום בטוח וגם אין תועלת בהזעקת עזרה כי אף אחד לא בא. אם פעם היינו אומרים 'הצבא והמשטרה ישמרו עלינו', כי זה מה שלימדו אותנו, ראינו איך על תושבי העוטף אף אחד לא שמר, ועכשיו אנחנו מרגישים שכל אחד צריך לדאוג לעצמו".
אני באמת מכירה עשרות בסביבתי שפתאום מדברים על הוצאת רישיון נשק.
"וזה בדיוק מה שקורה בחרדה. היא גורמת לנו להתעלם מאחוזי ההסתברות והסטטיסטיקה. הרי הסיכוי שמישהו בבית בהרצליה ייפגע מהאקדח יותר גבוה מההסתברות שיגיעו עכשיו מחבלים ליישוב במרכז הארץ, ייכנסו אלייך הביתה ויטבחו במשפחה שלך. אבל חרדה מנפחת את הסיכוי ל־200 אחוז. המוח עושה את המשחק של 'מה אם', ובמשחק הזה את תמיד מפסידה. צריך להבין: הפחדים הגיוניים. אנחנו לא פוחדים ממשהו דמיוני כמו פלישת חייזרים לכדור הארץ. אנחנו פוחדים ממה שקרה מול העיניים שלנו, אבל מייחסים להסתברות שהוא יקרה שוב אחוזים הרבה־הרבה יותר גבוהים. וזו החרדה".
אז מה עושים?
"הדרך היחידה להתמודד היא לעשות רציונליזציה של הדברים. קודם כל לתקף את המחשבות שלנו. לומר 'כן, זה מפחיד, זו חוויה שהיא ריאלית ואפשרית', אבל להבין שההסתברות שזה יקרה שוב ככה אצלנו בבית היא נמוכה".
אבל היא אפשרית.
"את צודקת. ההסתברות היא לא אפס. אבל כדי להתמודד עם החרדה צריך לזכור גם את חצי הכוס המלאה".
זה אפשרי בכלל במצב שלנו כיום?
"צריך להזכיר לעצמנו, למשל, את אנשי העוטף, שפעלו בצורה מעוררת השתאות, בגבורה, ידעו להילחם והצליחו להציל את עצמם ואחרים. הם הגיבו והיו אקטיביים. ולכן למרות שרבים מאיתנו פוחדים שכאשר ייקלעו למצב מסכן חיים הם יקפאו – שזו בהחלט אופציה – הרי שאין ספק שיש גם אופציות אחרות".
טוב, כולנו רוצים להיות רחל עוגיות.
"היא נלחמה. איזו אישה ענקית. הרי אם מישהו היה בא לפני שבועיים לרחל אדרי ושואל אותה מה יקרה אם חמישה מחבלים ייכנסו אליה הביתה, אני לא חושבת שהיא הייתה אומרת 'אני אשב איתם, אתן להם עוגיות, אצעק שאין לי קולה זירו ואשיר איתם ליאור נרקיס", אומרת ד"ר גד. לדבריה, המקרה המופלא של רחל אדרי שהפכה לגיבורה לאומית, ובצדק, מוכיח שיש לנו כוחות שלא חשבנו עליהם ושאנחנו מסוגלים במצב מסכן חיים להיות יצירתיים בצורה יוצאת דופן.
"התגובה המופלאה של רחל אדרי היא אנטיתזה של החייל המסוקס עם הנשק. הרי אם הייתי שואלת אותך מי את מעדיפה שיהיה איתך בבית בעת פלישת מחבלים – קצין צנחנים או רחל עוגיות, ברור שהיית אומרת לי קצין צנחנים. אבל רחל עוגיות לא קפאה. היא הייתה אקטיבית. וזה נרטיב שצריך לזכור. הרי בראש, כשאומרים לנו שחמישה מחבלים יפלשו אלינו הביתה – הסוף הוא תמיד רע. מי בכלל היה יכול להמציא את רחל עוגיות? אבל הנה, המציאות עולה על כל דמיון".
הגבורה של אדרי אכן מופלאה, אבל אני מחזירה את ד"ר גד אל חברתה שישנה עם סכין בממ"ד ולכל גורמי החרדה: הטבח, קריסת קונספציית 'הצבא והמשטרה והמדינה שומרים עלינו' וגם העובדה שמוסדות רשמיים אינם מתפקדים מאז אותה שבת. "הכול נכון", היא עונה, "ועדיין, אני מציעה שכדרך להירגע נסתכל על הדברים החיוביים והמדהימים שגילינו על עצמנו. בעת השחורה הזו גילינו שוב את הלכידות והאומץ שלנו כחברה. היינו בשיא הקרע החברתי, וברגע האמת כל מי שהוגדרו כ'בוגדים' ו'אנרכיסטים', בלי להתבלבל עלו על מדים, לקחו את הנשק והלכו להגן על המדינה. אחרים הקימו מרכזי איסוף של ציוד לחיילים, אנשים נוסעים ומביאים. זה עוד חלק מההתמודדות עם מצב של חרדה: אנחנו צריכים להיות עסוקים. להיות בתנועה. אי־אפשר לשבת כל היום מול הטלוויזיה ולבדוק מתי נכנסים קרקעית או מה מתפתח בצפון".
אז מה את מציעה?
"לצמצם את זמן המסך ולעשות דברים אחרים שיחזקו אותנו. החיבוק האנושי המרגיע מאוד חשוב, אז להתקשר, לבוא, לחבק, לעזור לאחרים, לא לתת לאנשים להיות לבד. הביחד הוא כוח. לדעת להישען על אחרים, כי אף אחד מאיתנו הוא לא סופרמן. אנחנו אנשים רגילים, נקלענו לסיטואציה מחרידה, ואנחנו צריכים תמיכה, וכל אחד יעזור במה שהוא יודע".
4 צפייה בגלריה
איסוף תרומות לתושבי הדרום ולחיילים. ''כדרך להירגע נסתכל על הדברים החיוביים והמדהימים שגילינו על עצמנו''
(צילום: מוטי קמחי)
לטווח הארוך, זו טראומה לדורות?
"כן. ולכן חייבים לדבר על זה כאן ועכשיו, כי כדי להתמודד עם טראומה צריך להסתכל לפחד בעיניים ולדבר על הקטסטרופות שקרו. אסור לברוח, אלא צריך לנרמל, לתת תוקף, להבין שמה שאני מרגיש גם האחר מרגיש, ולחשוב איך מתמודדים. לכן כל הצוותים הרפואיים והפסיכיאטרים עובדים מסביב לשעון – גם עבור מי שנפגעו ישירות, וגם עבור המעגלים הרחוקים, כי גם לשמוע את תיאורי הזוועות זה נורא לנפש".
ומה עם אנשי הצבא, הפוליטיקאים, הם לא בטראומה?
"שאלה טובה. הרמטכ"ל היה הראשון שיצא לציבור ואמר 'כן, טעינו. כן, אנחנו אחראים. כן, קרה אסון וזה נכון מה שאתם מרגישים. אבל עכשיו אנחנו מבקשים מחדש את האמון שלכם ושתסמכו עלינו'. כאשר גורם מוסמך כמו הרמטכ"ל אומר 'טעינו', זה מקרקע את התחושות הקשות שלנו, גורם לוודאות במציאות ואולי מתחיל לשקם במשהו את התחושה שיש על מי לסמוך".
לסמוך? להזכיר לך את החברה שלך בממ"ד עם הסכין ואת הבהלה לרישיון נשק?
"כי לשבור אמון לוקח שנייה, ולבנות לוקח שנים. אבל הצעד הראשון הוא להגיד שהייתה פה טעות ולקחת אחריות".
וזה מוריד חרדה?
"חלקית. זה בעיקר נותן למי שחרד להבין שהתחושות שלו תקפות. כי כשמישהו מפחד ואת אומרת 'אוי, שטויות, אין לך ממה לפחד', זה מקטין את האדם. אבל כשאת אומרת 'אתה צודק, הייתה פה פאשלה, טעינו, ועושים הכל כדי לבנות אמון מחדש', זה צעד ראשון שיחזק את הכוחות הפנימיים שלנו. וגם לא לשכוח לראות את האיים היפים שקיימים בתוך ים הזוועות".
יש גבול לאלסטיות של הנפש?
"אני לא יודעת. התשובה מורכבת. קודם שאלת אותי אם כל ישראלי יחווה פוסט־טראומה בעקבות הזוועות שנחשפנו אליהן. והתשובה היא שזה תלוי בבסיס הנפשי הגנטי", אומרת ד"ר גד, שמתמחה בתחום הגנטיקה של הטראומה, "הבסיס הגנטי הנפשי שנולדת איתו, בשילוב של חוויות חיים שאספת, בעצם יוצרים את מי שאת, ועם זה את מגיעה לאירוע. ככל שהחוסן ויכולת ההתמודדות שלך מפותחים יותר, הסיכוי לפתח פוסט־טראומה יותר נמוך".
