בבוקר חיכה לי ווטסאפ מהעורכת: "סמדר שיר, יוצאת לחפש תקווה".
אחרי עוד לילה של נדודי שינה אפילו לא היה לי כוח לכתוב לה שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. הסתפקתי בשלושה סימני שאלה.
"טור אישי על המחשבות של כולנו, על עתיד הילדים והנכדים", היא התחילה לפרט בשטף, "אבל עם אנשי מקצוע שיודעים למלא את המוח במחשבות חיוביות שיוצרות מציאות יותר טובה. יאללה, צאי לדרך".
בקושי הוצאתי את עצמי מהמיטה. או שאני איבדתי בורג, או שהעורכת ירדה מהפסים. מה הקשר בין מחשבות חיוביות לבין הענן השחור שרובץ עלינו עכשיו? ומה אני אמורה לעשות? לצאת לרחוב ולחפש את תקווה? לצעוק בקולי קולות, "תיקי, תיקי, איפה את מסתתרת יא בת אלף?"
כתבות נוספות:
אני בטוחה שרובכם מכירים את ההרגשה. מאז 7 באוקטובר אני מתפקדת כמו רובוט משוכלל, שחי רק את ההווה. לא חיה לי מיום ליום, אלא מרגע לרגע. כאילו אין מחר. מישהו יכול בכלל להבטיח לי שיש מחר? להתחייב שיהיה?
כבר שבועיים וחצי אני על אוטומט ברכבת שדים. גם חורשת את בתי המלון של ארצנו היפה והמדממת כדי להביא עדויות של ניצולים (בינינו? אני שמחה כשמקפיצים אותי למקומות רחוקים מפני שעבורי זה סוג של בריחה) וגם מארחת את ילדי הסביבה שאבותיהם מגויסים ובמקביל מספקת תעסוקה שוטפת לנכדים שלי, נטולי הגן.
ויש לי כוח לכל. כמעט. כששואלים אותי איך אני עושה את זה, עולה בראשי בובת נחום-תקום שנעמדת ומתמודדת ושורדת ושוב מועדת. זו השגרה של אמא לשישה.
חשבתי שאני כבר מתורגלת. אבל באחד מלילות הטירוף האחרונים מעדתי חזק. זה קרה כשאזעקת אמת הידהדה בין הכוכבים לצמרות חמש דקות אחרי שבתי ובן זוגה יצאו לחדר לידה. היא בשבוע 38, ובשלב הזה ממש נורמלי לחוש מיחושים שעתידים להתברר כאזעקת שווא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ברור שמיד קפצתי וטסתי לעבר נכדתי סהר (שכבר משתוקקת להיות ביג סיסטר) במטרה לרוץ איתה לממ"ד, אבל כשהגעתי למיטתה הרגשתי שאין לי כוח לקטוע את שנתה השלווה. כוח נפשי אני מתכוונת. למה שאניח למציאות להסתנן לתוך החלומות המתוקים שהיא רוקמת? היא רק בת רבע לשלוש. אז נשכבתי לצד הפעוטה. בבום החזק, אני מודה ומתוודה, שכבתי מעליה, על המרפקים (כדי שהרעידות של גופי לא יעירו אותה) ולחשתי לעצמי: זה לא "רשימת שינדלר". זה אמיתי. את בשואה!
בשואה הייתה תקווה?
"בוודאי", אומר ד"ר אייל דורון, חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, אשר מכוון אותי לספר "השאיפה למשמעות" שבו תיעד ויקטור פרנקל את קורותיו במחנה ריכוז נאצי. "הבטנו זה בזה, מי שרד את מחנות ההשמדה", כתב פרנקל, "וראינו שמעבר למזל היה לכולנו עוד מכנה משותף. לכולנו היה משהו ששווה לשרוד בשבילו ומישהו שחיכה לנו". אז מכאן נובע שאם ארצה לשרוד כדי לראות את נכדיי מגיעים לגיל 18 ולא מתגייסים, מפני שכבר אין מלחמות במזרח התיכון, תיוולד בי תקווה? עוד לא השתכנעתי. זאת אומרת, עוד לא הרגשתי את התקווה מבעבעת בעורקיי.
"האדם נולד עם תקווה, היא יצר הקיום שלו", אומר ד"ר אייל דורון, "כל חייך הם רצף של תרגול לקראת המשבר הבא. יש לנו מאגרים של חוסן, המון כוחות וגם לא מעט ניסיון במשברים"
"האדם נולד עם תקווה, היא יצר הקיום שלו", אומר דורון, מחבר רב-המכר "יש ממי ללמוד", "מרגע שנזרקת לעולם שאין לך שליטה עליו, את שואבת תקווה במצב אבסורדי של קיום ללא שליטה, וכל חייך הם בעצם רצף של תרגול לקראת המשבר הבא".
יש לך את זה בגרסה יותר מעודדת?
"כן. יש לנו המון מאגרים של חוסן, המון כוחות וגם לא מעט ניסיון במשברים. נכון שכבר עברת דבר או שניים בחייך? יותר מזה, ייתכן שהפילוסוף נאסים טאלב טבע את המונח 'אנטי-שביר' על העם הישראלי. בניגוד לחומר חסין, שעומד בזעזוע וחוזר לקדמותו, חומר אנטי-שביר מתחזק למרות ובזכות הזעזוע והמשבר".
זה יפה בתיאוריה. אבל הביטוי "יהיה בסדר" לא יוצא לי מהפה מפני שהוא לא פועם לי בלב. מה אני יכולה לעשות?
"הזרמים השונים של הפסיכולוגיה, פלוס קומן-סנס טבעי אגב, מצביעים על שלוש רמות. בשלב הראשון, את חייבת להכניס את עצמך למצב של דואינג. כולם סביבך אומרים לך ש'מי שנמצא בעשייה מחזיק את הראש מעל המים ומי שעוצר שוקע'. אז תסכימי לתת לזה צ'אנס ותקבעי לו"ז. 9 עד 11 בישול לחיילים, 12 עד 14 איסוף בגדים לניצולים. המשימות האלה תחומות בזמן, מעניקות לך סיפוק ואת נסחפת לעשייה. הבעיה היא שמהר מאוד נשחקת. למה? מפני שהבשורות הקשות מופנמות, המגננות יורדות ואת שוב שוקעת".
4 צפייה בגלריה
ד''ר אייל דורון. ''כל אדם חייב לשאת עיניים לעבר מישהו על מנת לשרוד''
(צילום: דנה קופל)
אתה מספר לי? אני סבתא במשרה מלאה ויש לי עוד משרה מלאה. העשייה לבדה לא מספיקה. אז מה עושים?
"זה הזמן לעבור לרמה השנייה, שבה את עוברת מעשייה לתפקיד. את זאת שבוחרת מישהו או קבוצת אנשים שצריכים ממך משהו, ואם לא תקומי ממיטה הם לא יקבלו אותו. לדוגמה, בבית דיור מוגן מישהי זיהתה דיירים שמתקשים בעברית, ואם היא לא תתרגם להם את החדשות הם יחטפו התקף חרדה. או בת עשר שמתנדבת לטייל עם הכלב של השכן הקשיש כי הוא פוחד להוציא את האף מהבית. אם היא תשכח לבוא אליו, הכלב ישתין בממ"ד. את בחרת בתפקיד הספציפי, יש לך אחריות על ביצועו ואת חייבת להתאפס - לא בשביל עצמך, אלא בשביל מישהו אחר. את הולכת במסלול הזה, תקופה קצרה או ממושכת, עד שאת שוב נשחקת, וזה הזמן לעבור לרמה השלישית".
שהיא?
"השראה. המורה הטוב ביותר, אותו ויקטור פרנקל, כתב: 'יותר חשוב מלשרוד, חשוב בשם מה ובשם מי'. אנחנו חייבים להיזכר בסיפור הגדול של העם היהודי בארץ ישראל כדי לחדד בתוכנו את ההכרה בשם מי, בשם מה ועבור מה אנחנו נלחמים. אף גוף של אנשים לא יכול לפעול כשאין מטרה אחת גדולה שהוא מסכים עליה. בשנה האחרונה, מסיבות ידועות, העזנו להזניח את הסיפור הזה, לא תיחזקנו ולא ריעננו אותו, והגישה הזאת לא עובדת בשום מקום - לא בזוגיות, לא במשפחה, לא בארגון, ודאי שלא במדינה".
השראה זה לא אביסעלע קלישאה?
"לא. תראי את ביידן, שהפך לראש ממשלת ישראל בפועל. כל אדם חייב לשאת עיניים לעבר מישהו על מנת לשרוד. מה זה השראה בתכלס? תבחרי שניים-שלושה אנשים שמבינים אותך או שאת רוצה לעקוב אחריהם, מישהו שנותן לך עוגן, ותזרמי איתו".
התחלתי לזרום ומצאתי את עצמי שוחה בין גלי הפסיכולוגיה החיובית עד ד"ר טל בן שחר, פסיכולוג ('לא קליני') שהתמקם לפני שנים רבות מעבר לים. לפני חמש שנים הוא פתח בניו-ג'רזי את האקדמיה הבינלאומית ללימודי האושר, שבה לומדים סטודנטים ממאה מדינות. "ברור שאני מצטער להיות עכשיו רחוק מישראל", הוא מספר, "הבן שלי נמצא עכשיו בארץ, הוא מתנדב בכל מיני מקומות עד שיחזור לקולג', ואני מקווה שהוא יחזור בשלום מפני שהתקווה היא זו שעושה את ההבדל בין עצב לבין דיכאון".
לא הבנתי.
"עצב הוא רגש רגיל. כולנו עצובים לפעמים, גם בימים כתיקונם. אולם העצב הופך לדיכאון כשאין לנו תקווה. אם הגעת למצב הזה, הדבר הראשון שאת חייבת לעשות זה לקבל ולאמץ כל רגש שעולה בך, מפני שאין רגש טוב ורגש רע, יש רגש. אם את מרגישה כאב, כעס, שנאה או חרדה, אל תנסי להילחם ברגשות האלה מפני שלא תצליחי להכניע אותם ואולי אף תחריפי אותם. קרל יונג אמר שהניסיון להדחיק את הרגשות - למשל כמו אצל מי שאומרת, 'כאמא אני חייבת להיות חזקה, אסור לי לפחד' - הפחד יחזור אליה כמו בומרנג, בעוצמה כפולה".
"התקווה היא נר אחד בתוך חדר חשוך", אומר ד"ר טל בן שחר, "אני ממליץ לך לשאול את עצמך בסוף היום: 'על מה אני יכולה להגיד תודה?' או 'איזה מעשה טוב עשיתי היום?' שם תמצאי את הנר להתמודדות עם החושך"
אני רושמת ביומני היקר את ההמלצה "לקבל כל רגש ויהי מה". אבל מה זה אומר בפועל?
"כשעולות דמעות, לא להחניק אותן אלא לבכות. מותר. זה טבעי. כשאת מרגישה צורך לפרוק, לדבר. וגם לכתוב - לא מדע בדיוני, אלא יומן או מה שנקרא 'אופנינג אפ', כתיבה ספונטנית ללא מחשבה על איך שזה נראה. פשוט לכתוב ולהוציא. מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, טבע את המושג 'חוסר אונים נרכש' והראה שהדנ"א של הדיכאון הוא התחושה שאין לי מה לעשות, שאני לא מסוגל. לכן, הדרך הכי טובה להתמודד איתו היא במציאת דרכי פעולה. באנגלית זה נשמע יותר טוב: לעבור מה-helpless ל-helpful. מחקרים שנערכו על ילדים ומבוגרים בשכונות מצוקה הוכיחו שהדרך הטובה ביותר לעזור להם היא לעזור להם לעזור לאחרים. זה לא חייב להיות פרויקט ענק. גם ילדה בת חמש יכולה לצלצל לבן דוד שלה ולומר לו מילה טובה".
אופנינג אפ, שהוא שמי השני, עוזר לי לפענח את החידות של עצמי, אבל לא מחמש אותי בתקווה.
"אז צאי לרוץ. אולי זה יישמע לך קצת פשטני, אבל הרבה מאוד מחקרים מצביעים על הקשר שבין חוסן פיזי לחוסן נפשי. אם אין לך חצי שעה לריצה יומית עשי שכיבות סמיכה, או תתאמני בעלייה וירידה במדרגות במשך דקה. פעילות גופנית שנעשית באופן קבוע מצטברת ומחזקת. אם תהיי כל הזמן דואבת וכואבת ועצובה סביר להניח שלא תרגישי תקווה".
ואם אלבש פרצוף של האפי-האפי? אני אצליח לשכנע את עצמי?
"המטרה היא לא להרגיש תקווה כל הזמן או להיות חיובי כל הזמן. איך אומרים? עת לכל רגש. התחושות שלנו לא בהכרח יציבות. יש בהן עליות וירידות, שאף הן חשובות. יכול להיות שרוב הזמן את מרגישה כאב ופחד, ושרק פעמיים ביום יש לך יציאות קצרות לתחושות תקווה, מסוגלות או רוגע. ההפוגות הקצרות האלה מאפשרות לך להתמודד לאורך זמן. תחשבי על שריר פיזיולוגי. אם הוא כל הזמן יהיה בסטרס - הוא יקרוס. אבל אם מדי פעם תיתני לשריר הזה מנוחה הוא יוכל לחזור לסטרס ולהתמודד איתו. ומשריר בואי נעבור לשיר. רמי קלינשטיין שר 'מתנות קטנות'. אחד המחקרים הידועים ביותר בתחום הפסיכולוגיה החיובית עוסק בהכרת תודה בתקופות טובות, וטובות פחות".
על מה בדיוק אני אמורה להודות בימים אלה? על זה שבלילה מסוים היו רק שתי אזעקות?
"התקווה היא נר אחד בתוך חדר חשוך. אני ממליץ לך לשאול את עצמך בסוף היום: 'על מה אני יכולה להגיד תודה?' או 'איזה מעשה טוב עשיתי היום?' השאלות האלה יספקו לך את ההפוגה, את הנר שאת צריכה כדי להתמודד עם החושך".
בעודי מארגנת רשימות טו-דו מסודרות, לפי ימים ושעות, העיניים שלי קלטו פוסט טרי של הסטנדאפיסטית אופיר סגרסקי, ג'ינג'ית פמיניסטית ועסיסית. ברור שלא התאפקתי. שאלתי אותה אם מחשבות הומוריסטיות יכולות לשנות את המציאות שמסביב.
"אני לא בטוחה", היא היססה, "אנחנו מוקפים בהרבה גורמים מדכאים שאין לנו שליטה עליהם. אבל חוש ההומור יכול לשפר את ההתמודדות שלנו מולם גם במצבים מאוד קיצוניים - כמו שכתבה חיה אוסטרובר, חוקרת הומור בשואה. דווקא במצבי מצוקה לא נורמליים ההומור יכול לתת לנו תחושה קצת נורמלית, להזכיר לנו את האנושיות שלנו ולפרוק מתחים. יש לא מעט מחקרים שמראים איך הצחוק תורם לנו לבריאות, הנפשית והפיזית. כשאנחנו צוחקים אנחנו יותר חזקים".
אבל איך אפשר למצוא הומור בתוך מציאות קודרת ומאיימת שלא מעוררת שום חשק לצחוק?
סגרסקי סיפרה לי שמאז פרוץ המלחמה היא מעבירה, כמעט כל יום, שיעורי זום וסדנאות שבהם היא מלמדת טכניקות לבניית בדיחות. "זה טכני", הסבירה, "אבל מרגע שיצרת באופן טכני משהו שמצחיק אותך - הצחוק שלך הוא אמיתי".
אל תדברי באוויר. תני דוגמה.
"בבקשה. דימוי-אנלוגיה. אני מסתכלת על משהו, כמו הטיל שפגע בבית החולים בעזה וההאשמות של חמאס. אין מה להגיד, מצחיק זה לא. אבל זה יכול להיות מצחיק אם אדמה את זה למשהו אחר מעולם שונה לגמרי. 'הפשוטע' אלופה בזה. היא תמצא איך לדמות כל סיטואציה לריב בין מיה ומריצה מ'המורדים'. כל עולם המימז מושתת על הדבר הזה - לקחת תבנית מעולם תוכן אחר לגמרי ולהלביש עליה סיטואציה אקטואלית. טכניקה נוספת היא התמקדות בטפל. הרבה פעמים ניתקל בסיטואציות שאין בהן שום דבר מצחיק, אבל אם נתמקד דווקא בגבה של האיש שהתראיין בטלוויזיה ונקשור את זה לאירוע הנוכחי, זה ייצא מצחיק. משהו כמו 'הבנתי שתפסו עכשיו כמה מחבלים, אז קודם כל זה מעולה וכל הכבוד, ודבר שני חייבים לוודא שאין להם פיתות'. זה האלמנט הקומי. כתבתי משהו על הפחד שלי מכמות הקעקועים המכוערים שתהיה כאן אחרי המלחמה והפרט הטפל עד הזוי הזה הצחיק מאוד".
בערב, קצת לפני החושך, הגיע עוד מסרון מהעורכת. "נו, כבר יצאת לדרך?" כתבתי לה: "יצאתי? אני תכף חוזרת". אני לא אוהבת שמפריעים לי בכתיבה.
"אז מצאת את התקווה? מה הדרך הכי טובה ליצור אותה?" היא הקשתה.
"מה עדיף?" כתבתי לה בלי להזיז את המבט מהמסך, "אזעקת שווא בממ"ד או אזעקת אמת בחדר לידה?".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.23
