זוהר בכלל לא אמור היה להיות כאן. הוא אינו שייך לרבנות הצבאית ומעולם לא נגע בגופה. אבל במוצאי שמחת תורה, כשגייסו את כל מי שיכול לסייע במלאכה הנוראה, הוא נשלף מיחידת המילואים שלו והוזנק בצו 8 אל מחנה המוות שליד רמלה. ובשמו הרשמי, מחנה שורה.
וכעת, כמעט חודש אחרי, במתחם שזכה לשם תר"ח 1 (ראשי התיבות של תחנת ריכוז חללים), ברחבה שבה נפרקו בזו אחר זו המשאיות העמוסות בנרצחים, יושבים תשעה אנשי מילואים של הרבנות הצבאית שכבר ראו הכול, אבל באמת הכול. מולם מפקד יחידת החוסן של הרבנות, רס"ן (מיל') יהודה סבו, ומאחוריו ערימה של אלונקות ושתי מכולות קירור שהמדחסים שלהן משמיעים זמזום מונוטוני. כל החודש הזה ליוו יהודה ואנשיו, קב"נים במקצועם הצבאי ועובדים סוציאליים קליניים בהכשרתם, את החיילים והקצינים שעובדים בשני חלקיו של המתקן: האזרחי והצבאי. ליוו וחיבקו ועטפו והקשיבו, ולא רק בשיחות אחד על אחד או בפגישות קבוצתיות אלא גם בזמן העבודה עצמה, בתוך שבעת מדורי הגיהינום המוארים באורות ניאון.
השיחה שאליה הצטרפנו מוגדרת כשיחת סיכום, שכן זיהוי חללי 7 באוקטובר כבר כמעט והושלם. אך זהו לא הסוף: המלחמה בעיצומה, ובזמן המפגש עושים את דרכם לכאן 13 חללי צה"ל שנפלו באותו ביום בקרבות בלב רצועת עזה. כך שהעבודה, למרבה הכאב, רחוקה מלהסתיים. היא רק מקבלת פנים אחרות.
יהודה שואל את כל אחד מהמשתפים שלוש שאלות: היכן תפסו אותו אירועי 7 באוקטובר, איזה רגע היה עבורו קשה במיוחד במהלך עבודתו במתקן, ומה עוזר לו להתגבר על המראות והריחות והזוועות. זוהר (שמותיהם של כל משתתפי המפגש בדויים) מספר על הרגע שבו נשבר. זה היה באחד מחדרי החקירות שבהן מתנהל הזיהוי הראשוני של החלל. "כשפתחנו את אחד השקים ראיתי גופה קטנה של ילד, אולי בן שבע או שמונה. וביד הקטנה שלו הוא החזיק מין קלף משחק שהיה כתוב עליו איזו מגילה קוראים בסוכות. לא יכולתי להישאר שם אפילו שנייה אחת נוספת".
"ומה עשית?" שואל יהודה, שעוטה וסט כתום ועליו המילה "חוסן".
זוהר: "רצתי החוצה והתחלתי לבכות. ואני בן אדם שלא בוכה בדרך כלל. אבל ילד קטן שאשכרה נרצח עם המשחק שלו ביד זה משהו שאתה לא יכול לעמוד בפניו. כשחזרתי הביתה בלילה הערתי את אשתי והילדים וחיבקתי אותם. זה הדבר שנותן לך את הכוח".
לכל מי שטיפל בגופותיהם של יותר מ־1,400 הנרצחים והנופלים היה רגע כזה, שבו גילה כי אפילו השטן מסוגל להתעלות על עצמו. ומדובר באלפי אנשים: מתנדבי זק"א שעבדו ועדיין עובדים בשטח, חוקרי המשטרה שאמונים על זיהוי הנרצחים האזרחים, אנשי הרבנות הצבאית וחניכי קורסים שמטפלים בגופות - הן בחלקו הצבאי של המתקן, שבאחריות צה"ל, והן בחלקו האזרחי, שמנוהל על ידי אגף החקירות והמודיעין של משטרת ישראל. והפתולוגים. ורופאות השיניים. והנציגים של משרדי הממשלה השונים, כמו משרד הפנים ומשרד הבריאות. ואלה שלא טיפלו בגופות עצמן, אך באו במגע עם המשפחות המרוסקות שהתחננו לדעת מה עלה בגורל יקיריהן.
הנה למשל שמחה גריינימן, בן 47 ממודיעין־עילית, מתנדב בזק"א מאז גיל 14. איפה הוא לא היה בעשרות שנותיו בארגון? בתוך אוטובוסים שהתפוצצו בפיגועים ההתאבדות. בזירות תאונה קשות. בדירות של קשישים ששכבו מתים במשך שבועות מבלי שאיש שם לב. באסון מירון הציע להעמיס את עשרות הנספים על המשאית של זק"א, שבין שלל תפקידיו הוא משמש כנהג שלה. אבל שום דבר, הוא אומר, אינו משתווה למה שראה בחודש האחרון.
אנחנו יושבים בחצר בית בקיבוץ כיסופים שבדרום העוטף, קילומטר אחד מגבול הרצועה. יום שלישי השבוע, וצוותי זק"א נמצאים בעיצומו של השלב האחרון במשימתם: לעבור יישוב־יישוב, בית־בית, ולאסוף את מה שנשאר. בעיקר כתמי דם ושרידי רקמות, אבל לא רק. זמן קצר קודם לכן הצטרפנו אליהם לסריקה של בית. קירות הסלון והתקרה מכוסים בנקודות שחורות. אלה נתזים של דם קרוש וחלקי רקמות, תוצאה של פיצוץ רימון שהושלך פנימה. רימון נוסף התפוצץ בחדר השינה, קרע את המזרן ומילא את רצפת החדר במעטה של נוצות פוך. למרבה המזל, איש מדיירי הבית, שהסתתרו בממ"ד, לא נפגע, והדם שייך למחבלים שחוסלו כעבור שעות על ידי כוחות הביטחון. כך שבבית הזה אין לאנשי זק"א מה לעשות, ולא נותר להם אלא להדביק על הדלק מדבקת "זוכה".
שמחה, שאחראי על מבצע הסריקות, מתפנה לספר לי מה עבר עליו מאז תחילת המלחמה. ברגע הראשון נדמה שהאיש עשוי פלדה, אבל אז פורצות הדמעות. זה קורה כשהוא מספר לי על מה שראה באחד הבתים בקיבוץ בארי, בימים הראשונים שאחרי הטבח. "אנחנו פותחים את הדלת, נכנסים לבית, ורואים על השולחן עוגת יום הולדת. אתה מקבל שוק ושואל: מי מבני המשפחה חוגג יום הולדת? ואתה מביט במקרר וראה תמונות של שני ילדים, וזוג הורים, וסבתא. ואתה אומר לעצמך: היו פה אנשים שחיו ושמחו ונהנו ותיכננו לחגוג יום הולדת. ואז אתה מקבל את המכה של הריח. ואתה נכנס לחדרים לחפש את הגופות. ואז, בתוך הממ"ד, אנחנו רואים את בני המשפחה, חמש נפשות, מחובקים, מתים. הקושי הגדול הוא כשאתה מתחיל לטפל בהן. אתה מוציא גופה אחת, מניח על הרצפה, מסדר בתוך שקית, ואז השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית. ואתה מוציא גופה־גופה מהחדר, ובכל פעם אתה עובר ליד העוגה, ורואה את התמונות של בני המשפחה על המקרר, ואתה שואל: איך זה יכול להיות? איך אנשים יכולים לעשות דברים כאלה לאנשים אחרים? וזה סיפור קטן אחד מתוך אלף".
שמחה גם היה נהג המשאית הראשונה שהגיעה למחנה שורה. "למעלה מ־70 גופות בנגלה הראשונה: אזרחים, חיילים, שוטרים ומחבלים באותה משאית", הוא מספר. "ואתה עושה עוד ועוד נגלות, הלוך־חזור, הלוך־חזור, הלוך־חזור. וזה לא נגמר".
ולצד כל זה, הוא גם אחראי החוסן הנפשי ביחידתו. "קודם כל, אני מקפיד על כך שאנשים שנמצאים כבר שנים בתחום ויש להם יותר ניסיון הם אלה שייכנסו לבתים. אם אני רואה מישהו שלא בפוקוס אני אומר לו: 'בוא, יש לי בשבילך משימה חשובה בלוגיסטיקה'. שלא ירגיש שאני בועט בו החוצה. ותוך כדי אני שואל אותו: איך היה לך אתמול? מה ראית? איך הרגשת? יושב איתו, מסדר לו את הדברים במוח. לכל אחד מאיתנו תישאר צלקת, אבל זו יכולה להיות צלקת שאפשר לחיות איתה".
אתה גם מפנה אנשים לייעוץ מקצועי של פסיכולוג או עובד סוציאלי?
"בוודאי. את כל מי שנמצא אצלי בצוות. אני מסביר להם: זו לא בושה לדבר עם איש מקצוע. יש אנשים שאומרים לי: 'אני חסין'. 'לא. אתה לא חסין!' אם אתה שומר אצלך בכיס את הקליע שמישהו נרצח איתו, זה אומר שאתה עדיין סוחב את הצלקת. שחרר, ספר, דבר, יעזרו לך. תרגיש הרבה יותר טוב אחר כך".
לא אצל כולם זה עובד. "בשבוע שעבר התקשר אליי פסיכולוג של הארגון", מספר ראובן ראובן מביתר־עילית, ראש אגף לוגיסטיקה בזק"א. "הוא שאל אותי מה הזוועה הכי גדולה שראיתי. אמרתי לו: 'אם היית באמת רוצה לדעת, היית בא לראות בעצמך'. בזה הסתיימה השיחה. הוא אמר לי: 'אין לי כרגע מה לדבר איתך. אני מציע שנדבר שוב אחרי שתסיים את האירוע'. נראה לי שאחרי זה הוא היה צריך בעצמו פסיכולוג".
גם ראובן, כמו שמחה, היה בזירות הכי קשות. "בלילה הראשון, באזור של המסיבה ליד רעים, טיפלנו בקרוב ל־300 גופות. אתה עובר בין המכוניות שלצד הכביש ומוציא גופות. הבאתי שתי משאיות שלנו ועוד שלוש של הצבא והתחלתי לסדר אותן. במשאית הזו 73, במשאית ההיא 54 וכן הלאה. כבר קוראים לי 'מסדר המשאיות'. ואז קיבלנו הוראה להיכנס לבתים - בבארי, בכפר עזה, בכל המקומות האלה. וכל הזמן הזה אני לא שומע חדשות, לא קורא, לא כלום. אני ממוקד בעבודה שלי. כבר באותו לילה המחסנים שלי התרוקנו לגמרי, מחסן שאני אוגר בו ציוד לארבע־חמש שנים נשאר ריק. שקיות גופות, שקיות ממצאים, סכינים, שפכטלים, כפפות עבודה, כפפות חד־פעמיות, ערדליים, סרבלים. את כל מה שיש לי הוצאתי. ואנחנו מגיעים לקיבוצים ונכנסים לבתים ורואים זוועות שהעין לא ראתה, כולל ילדים. אני תופס את הראש ואומר לעצמי: 'תעבוד, תעבוד, תעבוד, אל תיכנס לרגש'. כמה מתנדבים כן נפלו, אבל הצלחנו לחזק אותם".
ואחרי שראית כאלה זוועות אתה בא הביתה ופוגש את הילדים שלך. איך זה משפיע?
ראובן: "בשבועות האחרונים אני רואה את הילדים שלי בעיקר בשבת. ואז אני מרמה את עצמי ומתעלם מכל מה שראיתי כדי לא לתת לרגש להשתלט עליי. אני מנסה להיות אבא, להיות רגוע, לחבק אותם כמה שיותר".
אבל לא תמיד הוא מצליח. "בשבוע שעבר הבת שלי ניגשה אליי כשהייתי באמצע שיחת טלפון. היא לא שמה לב ואמרה לי: 'אבא, יש לי היום יומולדת'. אמרתי לה, 'יופי, שימי את זה בצד'. זה לא שלא זכרתי, פשוט לא הקשבתי. אחרי שעתיים היא באה אליי שוב ואמרה: 'אבא, יש לי היום יומולדת'. שאלתי אותה: 'ומה אמרתי לך?' 'אמרת לי לשים את זה בצד'. זו תשובה שאף אבא לא אומר לבתו ביום ההולדת שלה. אחרי זה נפל לי האסימון שזה לא סתם יום הולדת. זו הבת־מצווה שלה. לא עשינו לה בת־מצווה".
בזק"א הבינו שלא רק המתנדבים עצמם זקוקים לחיזוק נפשי, אלא גם משפחותיהם. ביום שני השבוע, בשעת ערב, נערך באולם אירועים המשקיף אל הכותל המערבי ערב חיזוק וגיבוש למתנדבי הארגון ממחוזות ירושלים ויו"ש, שהוקפצו כבר בשמחת תורה לעוטף עזה, ולבנות זוגם. לא היו שם פסיכולוגים ולא קב"נים. את ההפוגה החיונית כל כך העניקו שלומיקו הקוסם והמנטליסט החרדי; ואברימי רוט, שהוגדר על ידי המנחה כ"מלך החזנים בארץ ישראל ובעולם כולו" והקפיץ את הנוכחים בשירים חסידיים; והייתה ארוחה כיד המלך עם סטייקים עסיסיים ושיפודים על האש; והערק נשפך כמים; והמתנדבים, כולם עם אפודי זק"א, רקדו באקסטזה כשהם מחובקים בדבוקה אחת; ובשלב מסוים של הערב הודיע המנחה: "אנשי זק"א היקרים. ביקשו ממני להזמין את סמי גרוסמן. מכירים אותו? אז הוא מתנדב, ככה שמעתי, שראה דברים לא פשוטים, ואנחנו רוצים להזמין אותו לעשות ככל העולה על רוחו". ואז הוא עלה, לקול תשואות הקהל וצעקות "סמי! סמי! סמי!" - ופתח במופע סטנד־אפ מאולתר שכל־כולו בדיחות שחורות שראוי שיישארו בין אנשי זק"א.
וכשנרגעת המוזיקה והמלצרים מתחילים לפנות את הצלחות, והאנשים מתחילים להתפזר, כי מחר יום חדש של איתור שרידים ביישובי העוטף - אתה שואל את עצמך: מה היה כאן עכשיו? מאיפה יש להם את הכוחות? והאם מה שנראה כמו שמחה הוא באמת שמחה? איך אפשר בגלל לשמוח? ואת התשובה נתן לי ראובן למחרת, כשישבנו בחצר הבית השרוף בכיסופים. הוא עצמו ישב בצד במהלך ערב הגיבוש, לא שר ולא רקד, אבל הוא מבין היטב את חבריו שכן רקדו ושרו. "זו לא הייתה שמחה זו הייתה דבקות של האחד בשני. אנחנו חולקים את אותו צער, את אותן חוויות, את אותה עבודה, את אותן זוועות. וגם את הרגש אנחנו מוציאים יחד. הפסיכולוג הכי טוב אלה החברים שלנו".
ומה שנכון לאנשי זק"א, נכון גם למילואימניקים של הרבנות הצבאית, שנצרבו יחד בשדה הקרב שאין בו אש אבל יש בו מוות. הרבה מאוד מוות. "הייתה פה הופעה של אברהם פריד", מספר רס"ן יהודה. "כתבתי על זה לאיזו קרובת משפחה והיא כתבה לי: 'איזה יופי שמפנקים אתכם'. עניתי לה: 'זה לא פינוק, זה צורך. בימי שגרה, ללכת להופעה זה פינוק. אבל כאן הופעה או ערב גיבוש נועדו לחזק את האנשים כדי שיתרעננו וימשיכו את המשימה הכל כל כך חשובה הזאת'. בהתחלה אנשים לא הסכימו לקחת אפילו עשר דקות הפסקה. הם לא רצו ללכת לאכול. הם אמרו: אם אני יוצא לעשר דקות הפסקה, זה עוד עשר דקות שמשפחה תחכה לזיהוי. היינו צריכים להפעיל מפקדים בכירים כדי להכריח אנשים ללכת לנוח".
וגם הומור שחור, אומר קב"ן שורה, הוא חלק מההתמודדות. "כמובן שכולם פה שומרים על קדושת המת, אף אחד פה לא יושב ומריץ דאחקות בסביבה של חללים. אבל אחרי משמרת או בין משמרות זה בהחלט כלי חשוב".
גם בפגישת החוסן שנערכה בתחנת ריכוז החללים היה לא מעט הומור. למשל, כשקובי (שם בדוי) הציג את עצמו, זרק אחד המשתתפים: "אוהבים אותך, קובי!" כאילו מדובר במפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים, וכולם צחקו. אותו קובי סיפר גם על חשיבותו של החיבוק ככלי טיפולי. "כשגויסתי בצו 8 ונקראתי להתייצב כאן, רציתי חיבוק ממישהו כי לא ידעתי איך אכיל את זה. אשתי ואני לא יכולנו להתחבק בגלל טהרה ונידה, אז התקשרתי לאחי ואמרתי לו: 'בוא איתי לפה'. הוא הגיע איתי לפה, התחבקנו בחוץ ונכנסתי. ואז הרגשתי שזה לא מספיק. ניגשתי לרב איתי (סא"ל הרב איתי בר ניצן - ראש ענף זיהוי וקבורה ברבנות הצבאית) ואמרתי לו: 'תן לי חיבוק'. למרות שאז עוד לא הכרתי אותו. התחבקנו, ואז נשאבתי פנימה".
יהושע (שם בדוי): "מאז שאני פה בכיתי ארבע או חמש פעמים. באחת הפעמים התקשרתי לרב שלי ופשוט בכיתי לו את החיים, ונשמע שהוא בכה יחד איתי. וככה טיפלתי בעצמי תוך כדי. אנשים בחוץ לא באמת יכולים להבין מה אתה עובר כאן. זו כמו חוויה של אחים לנשק. בן אדם שהיה איתך תחת אש, זר לא יבין זאת. ואתה לא באמת צריך שיבינו. אתה צריך שיהיה לך על מי לפרוק. וזה כולל גם בדיחות על גבול הטעם הטוב..."
"על גבול הריח", מעיר מישהו.
ולצד החברים, מה שמחזיק אותם זו חשיבות המשימה. "אם מישהו היה אומר לי: 'אני אתן לך מיליון דולר כדי שתוותר על דקת עבודה פה' - אני לא מוכר לו את זה", אומר קובי. "הקדוש ברוך הוא נתן לי הזדמנות שלא הרבה אנשים זכו בה: לעבוד עם חללים שנהרגו על קידוש השם, שזה הדבר הכי קדוש שיש. זו זכות מטורפת שהתגלגלה לידי".
לא מדובר רק באמונה דתית. "בן אדם שטיפל בזיהוי של חלל ופתאום הוא רואה בתקשורת תמונה שלו וקורא על הלוויה שלו, זה משהו שנותן הרבה כוח", אומר רס"ן אריק הורוביץ, אחד ממפקדי תחנת ריכוז החללים הצבאית. "אני כל הזמן אומר לאנשים שצריך לחשוב על שני דברים: על הנרצח ועל המשפחה שלו. הנרצח צריך להיקבר, והמשפחה שלו צריכה מנוחה".
היו לך פה חיילים שלא יכלו לעמוד במשימה הקשה הזאת וביקשו העברה?
"כן. היו".
ומה עשיתם במצבים כאלה?
"חיבקנו אותם ואמרנו להם: 'חבר'ה, זה מובן, זה מקובל, זה אנושי מאוד וזה לא מעיד על חולשה'. אחרי שיחת סגירה עם יהודה הקב"ן העברנו אותם ליחידה אחרת".
אחד העקרונות המנחים, מסביר רס"ן יהודה, הוא שכל תגובה לאירוע לא נורמלי היא נורמלית. "אחד מאנשי המילואים יצא הביתה בפעם הראשונה והלך לסופר לעשות קניות. אשתו ביקשה שהוא יקנה עוף - וזה ישר העלה לו פלאשבק של דברים שראה. או מישהי שסיפרה לי שאחרי שראתה מראות מאוד קשים, היא לא מסוגלת לאכול אורז. אלה תגובות נורמליות לחלוטין. מה שחשוב הוא ששניהם החליטו להתמודד עם זה. אותו אחד שהחזיק את העוף והתלבט אם להחזיר למקרר או לקחת אמר לעצמו: 'אם אני זה לא עוצר את זה עכשיו, זה ילווה אותי לכל החיים. ואותה אחת, באותו ערב אומנם לא אכלה אורז, אבל למחרת, גם כשהיה קשה לה, היא חזרה לאכול".
חשוב לציין כי יהודה ואנשי צוותו נחשפו בעצמם לכל הזוועות של מתקן שורה. "אנחנו משתדלים מאוד להיות נוכחים לצידם גם תוך כדי המשמרת. אם מישהו נתקל בקושי, הוא יכול לתפוס אותנו במהלך העבודה. לכן הוצאנו את הווסטים עם הכיתוב 'חוסן'. למשל, תפס אותי מישהו בזמן משמרת וסיפר לי שנחשף עכשיו למראה קשה מאוד שגרם לו להירתע. או שהחלל שטיפל בו כרגע הזכיר לו מישהו קרוב אליו. אני קורא לזה שיחות מסדרון, אבל היו מקרים שתפסנו פינה בסוף המשמרת וישנו במשך שעה כדי לדבר על מה שקרה באותה משמרת".
ומי מטפל במטפל?
יהודה: "אנחנו צוות שמאוד תומך זה בזה, וכל אחד מאיתנו בא עם משאבי החוסן שלו, אם זה הבית, המשפחה, חברים טובים. כבר מצאתי את עצמי בוכה פעמיים בהזדמנויות שונות. לבכות זה לא להתפרק. זה לפרוק. כמו הארקה. זרם חשמלי שצריך לפרוק אותו ואז אתה מרגיש איזו שלווה. זו שטיפה של הנפש".
את השאלה הזאת הפניתי גם לסגן ניצב ורדית אגסי, פסיכולוגית ארגונית וראש מערך הייעוץ ארגוני במשטרת ישראל, ולסגן ניצב רויטל נבות, עובדת סוציאלית קלינית וראש מערך בריאות הנפש במשטרה. הן אלה שמופקדות על מערך החוסן הנפשי והמנטלי של הארגון שהיה בקו הראשון ב־7 באוקטובר ושאיבד עשרות משוטריו ולוחמיו, ומוביל גם את מלאכת זיהוי הנרצחים האזרחים. גם הן, כמו רס"ן יהודה, אינן יושבות תחת הניאונים אלא מגיעות לשטח.
"אני אתן לך דוגמה של איש מז"פ שהיה שבועיים במחנה שורה ואמר לי באחת השיחות: 'מה שעזר לי כשהיית שם זה שישבת ועישנת איתי סיגריה ולא התעסקת איתי ברגשות'", מספרת סנ"צ נבות. "אנחנו איתם מהרגע שזה קרה אנחנו שם. ורדית ואני אפילו מצאנו את עצמנו 24 שעות שם, המשכנו עד הבוקר. והקב"נים מלווים אותם באופן צמוד".
גם אתן חוויתן מן הסתם דברים מאוד קשים. מי מטפל בכן?
נבות: "את זה נעשה בסוף הלחימה. כרגע אנחנו משתדלות לא לבכות..."
סנ"צ אגסי: "יש פה מעגלים. השוטרים הם אלה שמטפלים באירוע ואנחנו ואנשינו תומכים בהם, ושומרים עליהם כדי להחזיק את קירות הנפש. אז אנחנו בלג אחד מאחור. כדי לשמור על עצמנו אנחנו לא נכנסים לאותן סיטואציות שהשוטרים מעורבים בהן כדי שלא נהיה כמוהם, אבל אנחנו כן רואים ושומעים את הכול, וגם אנחנו סופגים וסופגים וסופגים, ומדי פעם אנחנו מתפרקות אחת על השנייה. לפעמים זה מגיע ממקומות הכי לא צפויים: ביום שישי האחרון מצאתי סוף־סוף קצת זמן לעצמי והלכתי למספרה. פתאום התחיל להתנגן ברדיו השיר הוטל קליפורניה, ואני שומעת את השיר ומתחילה לבכות. התפרקתי שם".
תנ"צ עירן פיינמסר, היועץ האסטרטגי של המפכ"ל ופסיכולוג קליני בהכשרתו, מספר כי נושא החוסן הוא סוגיה מרכזית בהערכות המצב שמתקיימות במטה הארצי, והדבר בא לביטוי גם בשטח. "ורדית ורויטל מגיעות עד לשוטרים בקצה. לפעמים הן נוסעות לגבול עזה עם שכפ"צ, קסדה ונשק ארוך. זה לא קיים בעולם הטיפול".
פגשתי אותן במרכז האקדמי אונו, שם מתקיימות מדי יום סדנאות חוסן לאנשי המשטרה שמעורבים בהיבטים השונים של המלחמה. בתום המפגש שוחחתי עם שלוש מהמשתתפות. ד"ר אסי שרון, ד"ר מילכה צ'סלר וד"ר אילנה אנגל הן רופאות שיניים בכירות ביחידת רופאי השיניים המתנדבים במערך זיהוי החללים של המעבדה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. "אנחנו בעצם האחרונות בשרשרת הזיהוי במחנה שורה", אומרת ראש המערך, ד"ר שרון. "בסדנה שהשתתפנו בה הבוקר כל אחד דיבר על הדברים שמחזקים אותו ועל דברים שהחלישו אותו".
ומה חיזק אותך?
שרון: "כמו רבים סביבי, גם אני דיברתי על תחושת השליחות. העובדה שיש לי יכולת מסוימת, ועברתי הכשרה לעשות משהו, שיכול להחזיר לאנשים - גופות - את השם שלהם, ולהשיב אותם למשפחות שלהם. זו תחושת שליחות עצומה שמאפשרת לי לעמוד מול כל המראות המזעזעים האלה יום אחרי יום, כמה שבועות ברצף, בלי להיחלש. וגם הקשר שיש לי עם חברי היחידה, אנשי הרבנות הצבאית וחוקרי המשטרה - שכולם עוברים את מה שאני עוברת. אתה לא מרגיש לבד לרגע".
ד"ר אנגל: "יש תחושת שליחות. אנשים שמחכים כבר כמעט חודש בחוסר ודאות, ואנחנו נעבוד כמה שצריך כדי לתת להם תשובות. כולנו עזבנו מרפאות פרטיות, אסי מנהלת את השיקום בהדסה, עזבנו הכול באהבה כי אנחנו רוצות שבני המשפחות יקבלו את התשובה הנכונה וכמה שיותר מהר".
ואת תחושת השליחות הזאת מסכם רס"ן יהודה סבו: "מישהו אמר לי שמתקן זיהוי החללים הזה הוא תיקון לשואה. שאלתי למה והוא השיב: 'בשואה הפכו אנשים למספרים, ואנחנו הופכים מספרים לאנשים'".
במשרד הבריאות ובחיל הרפואה פועלים כדי שהטראומה של הנחשפים לזוועות לא תהפוך לפוסט–טראומה ."המסר שלנו הוא שלא נבהלים מהכאב. מדובר בתגובה נורמלית לאירוע שהוא לא נורמלי" / שרית רוזנבלום
אחרי קצת יותר משבועיים של גיהינום בטיפול ופינוי מאות גופות מרוטשות מהטבח בדרום, היה למוטי בוקצ'ין, דובר זק"א, ערב אחד של שקט. זה קרה ביום שני שעבר. "באותו בוקר כבר הייתי שחוק לגמרי. הרגשתי שאני לא מסוגל לנשום", מספר בוקצ'ין. בשתיים וחצי בלילה הלך לישון. שעתיים לאחר מכן מצאה אותו אשתו מפרכס במיטה, כשקצף יוצא מפיו. אחרי בדיקות הודיעו הרופאים לבוקצ'ין שהוא נמצא בעומס רגשי קשה. או במילים אחרות: שהוא התמוטט על רקע נפשי. "אמרו לי: הגוף שלך לא עמד במעמסה".
זו לא הפעם הראשונה שבוקצ'ין, שעובר בזק"א כבר 25 שנה, נחשף לזוועות. אחרי אסון מירון כמעט עזב את העבודה. אבל גם הניסיון העשיר שלו לא הכין אותו למה שציפה לו ב־7 באוקטובר. "אתה מסתכל ימינה ושמאלה ובכל מקום יש מוות. הדבר ששבר אותי היה האכזריות. למרות שאני אדם מאמין, יש לי הרבה שאלות עכשיו. אנשים נגזר דינם למות, את זה אני עוד יכול להבין, אבל למה באכזריות כזו?" בוקצ'ין, שממשיך מאז בטיפול, הוא לא היחיד שנשבר נוכח הזוועות. "החבר'ה שלנו מתפרקים אחד־אחד. אני יודע לפחות על 20 מתנדבים שלא יחזרו לשטח לפני שעברו טיפול רציני".
מאות אנשי צבא, מתנדבים וצוותים רפואיים וסיעודיים שמסייעים בטיפול בנפגעים כבר סובלים מתסמיני טראומה. לפי הספרות הרפואית, בין עשרה ל־30 אחוז מהם לא יתגברו על מה שראו ויוגדרו כסובלים מפוסט־טראומה, מצב כרוני קשה הפוגע בכל תחומי החיים. הזעזוע נוכח הרוע הבלתי נתפס כבר גבה חיים: נהג ההסעות שפינה את הניצולים ומתנדב שעבד בשטח נטלו את חייהם לאחר שליבם נשבר מצער. קצינת נפגעים של צה"ל לקתה בליבה.
"אתה יודע איך אתה נכנס לאירוע הזה, אבל אין לך מושג איך תצא ממנו", אומר אביאל פרנס, איש מילואים של הרבנות הצבאית, שלוקח חלק במלאכת זיהוי הגופות בשורה. "הדברים צפים כשאתה חוזר הביתה. אתה פותח את המקרר ומריח את המקרר של הגופות, רואה את הבן שלך שוכב ונזכר במראות מהעבודה".
במוקדים הטלפוניים של משרד הבריאות ושירותי בריאות כללית טיפלו בשבועות האחרונים באלפי פניות של צוותים במצוקה. ב"כללית", שאלפי עובדים שלה נפגעו במלחמה, נעקרו מבתיהם וגויסו לצה"ל, גיבשו תוכנית מסודרת על מנת להציע להם עזרה נפשית. "חייבים לשמור את המערכת מתפקדת במלוא כוחה כדי שתוכל לטפל באנשים, למרות הפגיעה שספגה", אומרת אורנית בר טל, סמנכ"לית וראש חטיבת משאבי אנוש בקופה.
"יש תשומת לב מרובה למטפלים", אומר גבי פרץ, הפסיכולוג הראשי של משרד הבריאות. "במחנה שורה פועלים כ־150 עובדים של מערכת הבריאות, יצרנו קשר טלפוני עם כל מי שעובד שם, לראות אם הוא זקוק להתערבות ממוקדת שתעזור לו להתמודד. לחלקנו עוזר להיות פעילים, מתפרקים דווקא כשמגיעים הביתה".
"שורה זו משימה שלא הכרנו", מודה סא"ל ד"ר מיכל ליפשיץ, ראש ענף קליני במפקדת קצין רפואה ראשי. "כשהבנו את סדרי הגודל של הפגיעה, מיהרנו להקים צוות טיפולי של קב"נים מאוד ותיקים במילואים, ואנחנו עושים התערבויות לכל החיילים שנמצאים שם ברמה היום־יומית, על מנת ליצור חוויה מחזקת של אחדות".
הטיפול בשטח נועד למזער את הנזקים העתידיים של הטראומה, אבל בחיל הרפואה כבר מתחילים לעבוד על תוכנית לטיפול במי שלא יצליחו להתגבר על העומס הרגשי. עדיין מוקדם להעריך כמה חיילים יזדקקו לטיפול כזה, אבל ברור שמדובר בהיקפים גדולים. "ייקח לפחות עוד חודש עד שנדע אצל מי מנגנוני ההגנה הטבעיים עשים את פעולתם ומי סובל מפגיעה תפקודית", אומרת ליפשיץ. "נצטרך לתפור את המענה ספציפית לאוכלוסייה הזו. בניגוד ללוחמים שסובלים מפוסט־טראומה, ויש להם תסמינים של עוררות ודריכות, אצל מפני גופות למשל אנחנו מצפים לראות חלומות חוזרניים או מחשבות רעות, ולכן המענה הטיפולי שיותאם להם יהיה שונה. יש טיפולים מוכווני טראומה שכבר נעשה בהם בעבר שימוש בצבא, כמו EMDR (טיפול באמצעות תנועות עיניים ‑ ש"ר). נצטרך להבין איך מספקים את הטיפול בהיקפים כאלה".
בבית החולים סורוקה, שטיפל במאות נפגעים בימים הראשונים שלאחר הטבח ושאחדים מעובדיו נרצחו ורבים מהם חוו את הזוועות בעצמם, מבקשים להאיר דווקא את התקווה, לא את הטראומה. "בסיטואציה כאוטית, שבה העולם הופך להיות מקום מסוכן עבור אנשים שחוו כזו טראומה, בית החולים הוא דווקא מקום בטוח", אומרת ד"ר יעל לבאות, מנהלת התוכנית לתמיכה בצוותים. "העובדים שלנו לא רוצים ללכת הביתה, מבקשים להישאר עוד משמרת ועוד משמרת. זה כמובן לא אומר שאין קושי או סבל. המסר שלנו הוא שלא נבהלים. לא עושים פתולוגיה מכאב נפשי, להפך. מדובר בתגובה נורמלית לאירוע שהוא לא נורמלי".
גם חיים אוטמזגין, שמפקד על היחידות המיוחדות של זק"א כבר 20 שנה, מאמין שצבא המתנדבים שלו חזק מספיק לעמוד במשימה הקשה שהוטלה עליו. "אין אדם שהאירוע הזה לא משפיע עליו, לא משנה כמה הוא מנוסה", אומר אוטמזגין. "החוכמה היא לא לתת לזה להצטבר. כל אחד מוציא את זה בדרך שלו. אחד כותב סטטוס, השני פוסט. איש מקצוע מכיר בזה כחלק מהכלים שלו. בדיוק כמו שהוא לובש כפפות, צריך לדבר ולשתף. אין לנו פריבילגיה ליפול".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
