אבי מדבר בלחש, קולו כמעט אינו נשמע. גופו הצנום נראה שברירי בכיסא הגלגלים וצלקת מפלחת את ראשו. אבל עיניו מספרות את הסיפור. אלה עיניים של לוחם שחותר לעבר היעד. בדיוק כמו שלימדו אותו בגדוד 51 של גולני. בדיוק כמו שעשה בבוקר 7 באוקטובר, כשחברו נפגע מאש המחבלים והוא התרומם לעזור לו וחטף בעצמו כדור בראש. בדיוק כמו שהוא עושה מאז שהחל את השיקום בבית לוינשטיין, אחרי שעבר ניתוח מוח והיה מורדם ומונשם במשך שבועיים.
והיעד, מצהיר אבי בקול מדוד, הוא ברור: "אני רוצה לחזור לשחק כדורגל". ואתה אומר לעצמך: איך? הבן אדם עוד לא חזר ללכת. אבל אז אתה מביט בעיניים שלו ומבין שזה יקרה. שהגולנצ'יק הזה יחזור לרוץ ולשחק כדורגל ולעשות כל מה שירצה. "בהתחלה בכלל לא ידעו אם אני אצא מזה בחיים", הוא אומר, "אבל לאט לאט אתה שובר עוד ועוד תקרות".
עוד בנושא זה:
גם סא"ל עוז עסוק בשבירת תקרות. הוא יושב על מיטתו במחלקת שיקום "חוזרים לחיים" שנפתחה בבית החולים שיבא עבור פצועי המלחמה. מולו, על קולב, המדים שלו, ועל הרצפה מונחים שכפ"ץ קרמי וקסדה. אין לדעת מתי ישוב ללבוש את המדים, וקשה לדמיין אותו עוטה שכפ"ץ קרמי אחרי שספג שלושה כדורים בגב ועוד אחד בכתף, ועבר ניתוח שבו הוציאו חלק מהמעיים שלו וחיברו לבטנו שקית ניקוז (סטומה). אבל עוז, קצין הלוגיסטיקה של אוגדת עזה, מאמין שזה עוד יקרה, והציוד הצבאי - שנראה מיותר לחלוטין במקום הזה - הוא בשבילו תזכורת יומיומית.
"אני חייב לחזור לצבא", הוא אומר. "אין אופציה אחרת. כבר סיכמתי עם הקצין שהחליף אותי בתפקיד שהוא עושה את המלחמה ואני עושה את ההחזרה לכשירות של האוגדה אחרי המלחמה. מקווה שאני אספוג קצת מריח הסולר והדי-9".
וזה נכון גם לשאר פצועי המלחמה שפגשנו שם ובבית החולים לוינשטיין ברעננה. תמר, מש"קית ת"ש בגולני שנפצעה מירי ומרסיסי רימונים ומטען שהושלכו למיגונית שבה הייתה נצורה במשך שעות עם חבריה, לא מתכוונת לוותר על הטיול שאחרי צבא לדרום אמריקה. נועם, לוחם בגדוד 13 שאיבד את רגלו, כבר חולם להגיע לאליפות העולם הפראלימפית בפיתוח גוף. ונהוראי, קשר מ"פ בגדוד 51 שחטף כדור בצוואר כאשר הסתער על מחבלים בקיבוץ כיסופים, מבהיר: "המטרה שלי היא להשתקם כמה שיותר מהר ולעבוד קשה כך שאם המלחמה תימשך, אני אוכל לתרום את חלקי בצורה מלאה".
אתה רואה את עצמך חוזר להיות לוחם?
"מה זאת אומרת? אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר. זה מה שלימדו אותי בגדוד ובפלוגה. נפצעתי, אבל אני פה כדי לחזור".
האופטימיות שמשדרים המרואיינים בכתבה עלולה להטעות: השיקום הוא לא קייטנה או אתר נופש. מגיעים אליו אנשים שעברו טראומה גופנית קשה. כמעט כולם ייצאו ממנו מצולקים פיזית, חלקם גם נפשית. יש כאן רגעי שבירה ורגעי ייאוש ורגעים של בכי, ויש חוסר ודאות לגבי העתיד וכאב על החברים שנפלו ועל החיים שהתהפכו. אבל במציאות הזאת, כל צעד קטן הוא ניצחון גדול.
מרינה בוסלוביץ', האחות האחראית של השיקום נוירולוגי בשיבא, אומרת שהניצחון האמיתי הוא לחזור לשגרת חיים נורמלית. "אם בן אדם נשאר בכיסא גלגלים אבל הלך ללמוד והקים משפחה והביא ילדים ומצא עבודה שמתאימה לו, זה מבחינתי השיקום הכי מוצלח". אפילו נהוראי, שלהוט לחזור ולהילחם לצד חבריו, מבין זאת. "זה נשמע הכי קיטשי והכי קטן שיש, אבל המטרה שלי היא למצוא מישהי מדהימה, לעבור איתה לאיזה בית במושב, שלושה ילדים, לעבוד כטבח או לעסוק במשחק, שזה שני הדברים שאני הכי אוהב, להתנדב בעמותות, לעזור לאחרים. פשוט לחיות את החיים".
החלמה קבוצתית
התחלנו במחלקת שיקום נפגעי ראש בשיבא, שם נמצאת תמר בת ה-20 מאשקלון. שנה ותשע בצבא, משק"ית ת"ש בגדוד 51, שסגרה שבת בבסיס כיסופים שבדרום. "כבר הייתי עם הגדוד בקו בחברון ובטול כרם, מקומות שאתה שומע מהם את המואזין חמש פעמים ביום. גם פה אתה שומע את המואזין מעזה, אבל יודע שיש לך את ההגנה הכי טובה. מבחינת ההרגשה, זה היה הקו הכי בטוח שהייתי בו".
עד שנפתחו שערי הגיהינום. "היה מטח מטורף ורצנו למיגונית. היינו שם 20 חיילים, רובם אנשי מפקדה. ואז התחילו דיווחים על מחבלים שחצו את הגדר בגזרה שלנו. קצת אחרי 07:00 אני מתחילה לשמוע ירי. אני שומעת את הקליעים פוגעים מבחוץ במיגונית, ומהר מאוד אני מתחילה לשמוע קולות בערבית צועקים 'אללה אכבר' ו'איטבח אל יהוד'".
בזמן שלוחמי הגדוד יצאו להגן על הקיבוץ הסמוך, תמר וחבריה ישבו מצונפים בתוך המיגונית. "רק לשישה מאיתנו היה נשק. המ"פ מפקדה שלי, רס"ן רז פרץ מעפולה, יצא החוצה כדי להסתער על המחבלים – ונהרג מיד".
המחבלים החלו להשליך רימונים לתוך המיגונית. עשרה רימונים במשך כשלוש שעות. ואחרי כל פיצוץ, המחבלים ירו פנימה. "מהרימון הראשון נהרגו ארבעה חברים שלי שהיו איתי במיגונית, ואני נפצעתי. בהמשך גם נפצעתי מירי", מספרת תמר. "אז הם זרקו פנימה מטען חבלה. אחד מנהגי הקו זרק את המטען לצד השני של המיגונית, שלא היו בו אנשים. רוב הפציעות שלי הן מהמטען, אבל בזכות החייל שבעט אותו הצידה, אני עדיין בחיים".
תמר נפצעה במיגונית בבסיס כיסופים: "הם זרקו פנימה מטען חבלה. אחד מנהגי הקו זרק את המטען לצד השני של המיגונית, שלא היו בו אנשים. רוב הפציעות שלי הן מהמטען, אבל בזכות החייל שבעט אותו הצידה, אני עדיין בחיים"
מיד אחרי המטען זרקו המחבלים רימון נוסף, שנחת בין רגליה של תמר. "העפתי את הרימון עם היד לכיוון הרגל, בעטתי אותו לפתח של המיגונית והוא התפוצץ על המחבל שזרק אותו, שזו בשורה משמחת". זה נשמע כאילו היא מתארת גול מוצלח במשחק כדורגל, אלא שמדובר במעשה גבורה של חיילת שבקושי החזיקה נשק מאז הטירונות.
מתוך 20 החיילים שישבו במיגונית, שבעה נהרגו. כל היתר נפצעו. "בשלב מסוים התחלתי להגיד שמע ישראל, ואני לא בן אדם מאמין. ואני אומרת לאלוהים: 'אני מבטיחה לך שאשמור את השבת הבאה אם אני והחברים שלי ששרדו נצא מפה בחיים".
רק שבת אחת?
"אמרתי, אני אהיה אמיתית. ידעתי שאני לא אתחיל לשמור שבת באופן קבוע".
אחרי כשלוש שעות של לחימה בתוך הבסיס הגיעו קצין המודיעין וקצין האג"ם של הגדוד עם עוד שני לוחמים לחלץ את הנצורים מהמיגונית. הקמ"ן העביר את תמר בסחיבת פצוע לחמ"ל, שם רוכזו הפצועים. חלפו עוד כמה שעות עד שהגיעה לבית החולים. "לא היה לי טלפון, כי הוא נשאר בחדר כשהיה צבע אדום. התקשרתי להורים שלי מטלפון של ידיד ואמרתי שאני פצועה ונמצאת בדרך לסורוקה. אבא שלי, שהוא איש מעשי, ענה: 'אנחנו באים. ביי'. אגב, בסוף מצאו את הטלפון שלי במחנה שורה, שאליו הביאו את כל הגופות".
איך הוא הגיע לשם?
"מצאו גופה של מחבל על המיטה שלי. כנראה אספו אותו עם המצעים והטלפון שלי היה מתחת לכרית".
רק כשהגיעה לסורוקה, איבדה את הכרתה. "עוד באותו לילה העבירו אותי לאסף הרופא. קיבלתי שם את הטיפול הכי טוב בעולם. עברתי שישה ניתוחים, אחד אורתופדי וכל השאר פלסטיים. יכול להיות שאצטרך בעתיד השתלת עור, אבל מנסים כרגע למנוע את זה בעזרת טיפול חדשני".
בחמישי שעבר הועברה לשיקום בשיבא. רגל שמאל שלה חבושה וכל צידה השמאלי זרוע ברסיסים. "אומרים לי שאני אוכל לחיות עם זה, אז הכל טוב", אומרת תמר. כיוון ששני רסיסים פגעו בראשה, וקיים עדיין חשש לדימום פנימי, היא נמצאת במחלקת נפגעי ראש. שותפתה לחדר היא אישה שמתאוששת מאירוע מוחי. בניגוד למחלקות אחרות, כאן כמעט ואין חיילים.
אנחנו שומעים הרבה את המילה "שיקום", אבל רוב האנשים, למזלם, לא יודעים מה זה אומר. "עד הפציעה שלי לא ידעתי ששיקום זה מקום שנמצאים בו 24/7. כמובן שיש השגחה צמודה, אבל מעודדים אותך להיות כמה שיותר עצמאית ולעשות לבד כמה שיותר דברים. יש כאן לו"ז מסודר: קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, פסיכולוג למי שצריך".
את צריכה?
"אני לא מרגישה שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי, אבל אני יודעת שהמקרה שלי הוא ייחודי ואני צריכה לדבר עליו ולהוציא אותו מהמערכת. הפחד הוא שהטראומה תחזור בטווח הארוך ואני רוצה למנוע את זה מלכתחילה. אז מחר אני נפגשת עם פסיכולוגית".
השיקום הפיזי כבר מניב תוצאות. "אני מרגישה קפיצת מדרגה מטורפת. לפני שבוע כמעט ולא הצלחתי ללכת עם קביים ועכשיו אני מצליחה לרדת לקומה למטה ואפילו לצאת מהבניין. אני עוד לא יכולה לדרוך על רגל שמאל, אבל אנחנו עובדים על זה בפיזיותרפיה, על ההליכון. וגם נותנים לי תרגילים לעשות לבד, בחדר".
את מצליחה לישון?
"מאז שהגעתי לכאן אני מצליחה לישון יותר טוב. באשפוז היה קשה לי להירדם גם כי זה היה קרוב יותר לפציעה, וגם כי חשבתי הרבה על חברים שלי שנהרגו. היה קשה לי לשחרר. אני יצאתי בחיים, אבל הם לא. הייתה להם הזדמנות לבנות חיים, להכיר בת זוג, להקים משפחה, וזה לא יקרה. וזה עצוב".
המפגש עם החברים ששרדו הוא חלק בלתי נפרד מהשיקום. "אני נפגשת הרבה עם חבר'ה שהיו איתי במיגונית ועם אנשים מהגדוד שחוו סיטואציות לא פחות קשות ממני. הם מבינים אותי ואני מבינה אותם מבלי לדבר אפילו. זו כמו החלמה קבוצתית".
כבר התחלת לבדוק את הנושא של אחוזי נכות מול משרד הביטחון?
"יש כאן נציגים מאגף השיקום שמלווים אותי. אבל כשההורים שלי הגיעו לסורוקה, דבר ראשון שאמא שלי עשתה זה לצלם בטלפון את כל הפצעים שלי. תוך כדי בכי היא צילמה. שיהיו הוכחות. כמו שאני, שחורה כולי מפיח. ואבא שלי, בעצמו נכה צה"ל, כבר התחיל לחשב את אחוזי הנכות שמגיעים לי. אני נותנת להם להתעסק בזה".
כשמגיע יובל הצלם, מישהי מהנוכחים בחדר מציעה לה להתאפר. מתברר שהיא נגעה בנקודה כאובה. "כשפינו את הציוד שלנו מהחדרים, כל התיק איפור שלי הלך. זה תיק איפור של 3,000 שקל". ואולי גם זה חלק מהחזרה לנורמליות. "אני רוצה להאמין שבעוד כמה חודשים אני חוזרת להיות תמר שהייתה לפני", היא מסכמת. "אני מלאה בתקווה, זה הכי חשוב".
מהיר ועצבני
בבניין סמוך, בחדר שקירותיו מכוסים דגלי יחידות צבאיות שבהן שירת, מאושפז סא"ל עוז. בן 38, מתגורר עם אשתו טוהר ובנם הפעוט בזיקים, אבל כבר כמה חודשים הם אצל המשפחה באשדוד, עד שיקבלו דירה גדולה יותר בקיבוץ. בליל שמחת תורה נרדם על הספה מול הסרט "מהיר ועצבני" בנטפליקס, ולא תיאר לעצמו שיתעורר לגרסת אקסטרים שלו.
כשהחלו האזעקות והנפילות, עלה על מדים והחל לנסוע לכיוון מפקדת האוגדה ברעים. "חשבתי שזה עוד סבב. הם מפציצים אותנו, אנחנו אותם, נהרוג פה, נהרוג שם, יאללה".
סא"ל עוז משחזר: "ליד אנדרטת חץ שחור מתקשר אליי סגן מפקד האוגדה, ואיך שאני עונה לו אני מקבל מטח מטורף. כמו שקית פופקורן במיקרוגל. פק-פק-פק-פק. רואה את המנורות נדלקות באוטו ואז הרגשתי כאילו משהו תופס לי את הריאה. הבנתי שנפגעתי בגב"
הכבישים היו ריקים, אבל הוא לא חשד בכלום. שם בספוטפיי מוזיקה יוונית ונסע בכביש שבו נסע כבר אלפי פעמים עד שהגיע לצומת שער הנגב, סמוך לשדרות. "אני פונה ימינה לכיוון כפר עזה וצומת סעד, פתאום אני קולט טנדר לבן, שני אנשים למעלה ושניים למטה. בהתחלה חשבתי שזה צה"ל, אבל אז אני רואה שהם לובשים שחור עם סרטים על המצח. עוד לא הבנתי מה קורה ואני חוטף צרור של קלצ'ניקוב. הייתי בשוק. נכנסתי בשני המחבלים שעמדו למטה והדבקתי אותם לטנדר. אחד מהם עוד הספיק לירות בי כדור בכתף. היד שלי שרפה אבל המשכתי לנסוע.
"ליד אנדרטת חץ שחור מתקשר אליי סגן מפקד האוגדה, ואיך שאני עונה לו אני מקבל מטח מטורף. כמו שקית פופקורן במיקרוגל. פק-פק-פק-פק. רואה את המנורות נדלקות באוטו ואז הרגשתי כאילו משהו תופס לי את הריאה. הבנתי שנפגעתי בגב. אני אומר לסמאו"ג: 'יורים עליי!' והוא צועק: 'מה קורה? מה קורה?' ואני לא מצליח לענות. רק איי, איי. הוא אומר לי, 'עוז, תגיע ליישוב הכי קרוב'".
הוא הגיע לקיבוץ סעד ופגש בשער את הרבש"ץ, שעדיין לא ידע שהאזור שורץ מחבלים. "רצו לשים אותי במיגונית, אמרתי, אני לא יושב במיגונית. מישהו יבוא וירסס אותי. השכיבו אותי בחוץ ואני רואה ים של חבר'ה צעירים. אמרו לי שהם מהמסיבה. לא הבנתי על מה הם מדברים.
"באה מישהי עם בגדי אופניים, אומרת לי, שלום, אני גילה ואני וטרינרית. אמרתי לה, וואלה, אני אחלה חיה. בדקה אותי ועשתה פרצוף של 'אכלת אותה'. אמרה לי, תשמע, יש לך פציעה בכתף וגב, אין מה לעשות, רק נקודות לחיצה. קראה לאיזו בחורה מהניצולים של המסיבה, לירז, מקועקעת כולה, אמרה לה איפה ללחוץ, ומאותו רגע היא לחצה לי על הפצעים כדי לעצור את הדם. כשפינו אותי היא עלתה איתי לג'יפ ונסעה איתי ככה 20 דקות בנסיעת שטח מטורפת כשהיא שוכבת עליי ולא מפסיקה ללחוץ עד שהגענו לנתיבות".
אחרי טלטלות רבות הגיע לסורוקה. הוא קיבל ארבע זריקות מורפיום, ואחרי ששמע לחרדתו את אחד הרופאים מוציא מפיו את המספר 500 – מספר הפצועים שהגיעו עד אותו רגע - הועבר לבדיקת CT. "היה תור מטורף. מיטות מיטות, כמו פקק באיילון. אחרי הבדיקה העלו אותי לחדר ניתוח. ארבע-חמש שעות ניתוח. פתחו לי את כל הבטן והוציאו לי חצי מעי".
רק אחרי כמה ימים, כשנכנס בכוחות עצמו לשירותים, גילה שהוא עם סטומה. "בעוד שלושה שבועות אמורים להוריד לי אותה. אני מקווה שזה יעבוד. זה מלחיץ אותי מאוד".
לשיקום הגיע לפני שבועיים. "השיקום מחזיר אותך ללו"ז. אתה קם בבוקר, מקבל תרופות, מחליפים לך תחבושות ואז אתה הולך לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ואתה נח ואנשים באים לבקר אותך. האווירה יותר ידידותית מאשר בבית החולים. יש פלייסטיישן וסנוקר וריפוי בעיסוק טכנולוגי: שמים אותך מול מסך של מרוץ מכוניות וככה אתה מאמן את טווח התנועה בידיים. ואני בן אדם תחרותי בטירוף וחייב לנצח. ותוך כדי השיקום אתה מגלה עוד בעיות שלא ידעת עליהן".
למשל?
"לפני שבוע יצא לי קליע נוסף שהתחבא בין הצלעות. אתה מוזמן להרגיש", הוא נותן לי למשש את הקליע שנמצא ממש מתחת לעור. "זה היה כאבי תופת".
יוציאו אותו?
"צריכים. אנחנו עדיין בדין ודברים איתו".
טוהר אשתו נכנסת לחדר עם בנם ארי בן השנה וחצי, שממרר בבכי. היא עצמה גויסה למילואים כקצינת משאבי אנוש, ומוצבת בשלישות הראשית ברמת גן, לא רחוק מכאן. "ארי מנסה לישון ולא מצליח", אומרת טוהר. "אולי אתה רוצה לשים ראש במיטה של אבא?'", היא מניחה אותו על המיטה, ועוז מראה לו את מכשיר אימון הלחיצות שקיבל במסגרת הריפוי בעיסוק. "תראה מה יש לאבא!" הוא מדגים לפעוט, כאילו זה צעצוע חדש. "בדרך כלל הוא לא כזה. הוא ילד חייכן. זה חלק מהעניין. ואני אפילו לא יכול להרים אותו. שמע, אכלתי אותה חזק. אבל יש פה מעטפת של תמיכה. באמת, הם עושים עבודה מדהימה".
יש פה פצועים שהיית מתחלף איתם?
"קלעת בול, שתדע. יום שישי בערב אני יושב פה, אני לא יכול לאכול הרבה, שני ביסים. ואני מתעצבן. בא לי מטבוחה, בא לי רוטב עגבניות של הקציצות. אסור זה ואסור זה. ואז אתה יושב בחי"ת של הקצינים ואתה מתחיל לעשות עם עצמך משא ומתן. אולי אני אחליף עם עדן? תראה איך היא אוכלת. היא טוחנת חבל על הזמן. אבל היא על כיסא גלגלים. יש לה 12 קליעים. לא, לא. אולי אני אקח מעומר? אין לו יד. בסדר, סבבה, אבל תראה איך זה נראה. לא, עזוב. אולי אני אקח מאלון? יש לו כולה פציעה ביד. אבל שואבים לו דם ויש לו פה חור. ואז אני אומר: 'יאללה, אני אשאר עם החרא שלי'".
כפרה על הרגל
בשיקום האורתופדי של שיבא, מוקף דגלי גולני, יושב נועם מנהריה, לוחם בגדוד 12. הוא נפצע בקרב בקיבוץ עלומים, שם לחמו חמישה חיילי צה"ל מול 40 מחבלים. "הורדתי שני מחבלים וכשאחד מהם נפל, נפלט לו צרור מהקלצ'ניקוב וחטפתי שלושה כדורים. אחד ברגל שמאל מתחת לברך, עוד אחד סנטימטר מהעורק הראשי בצוואר ועוד כדור בבטן שנעצר על ידי השכפ"ץ הקרמי, אבל שבר לי צלע. אחרי כמה דקות, כשאני כבר פצוע, אני מקבל כדור בתחת בשביל שיהיה מצחיק".
חלפו שמונה שעות עד שחולץ על ידי סיירת מטכ"ל והגיע לבית החולים, כשכל הזמן הזה הוא עם חוסם עורקים שעוצר את הדימום ברגל. "בסורוקה הייתי מורדם ומונשם שלושה ימים. ניסו בהתחלה להציל את הרגל כי היו אופטימיים לגביה. מבחוץ היה נראתה בסדר, אבל כשפתחו בפנים, ראו שהכל פשוט מת. בגלל החוסם עורקים נוצר נמק. כך שהח"ע הציל לי את החיים, אבל במחיר של הרגל".
מחיר לא פשוט.
"כן, אבל מה זה רגל? עדיף לחיות בלי רגל מאשר לא לחיות בכלל. אני 20 שנה עם שתי רגליים ועכשיו יש לי עוד 100 שנה עם רגל אחת ועוד רגל תותבת".
רק אחרי שהתעורר מהניתוח גילה שרגלו נקטעה. "הסתכלתי על השמיכה ואני רואה שאיפה שאמורה להיות הרגל, אין כלום. השמיכה נפולה. ואז אתה מרים את השמיכה וקולט שאין לך רגל. זה רגע קשה. בהתחלה אתה אומר: 'איך אני אחיה בלי רגל?' אבל כשאתה מעכל את זה אתה אומר: מה, אני אפול למשבצת של הנכה? כפרה על הרגל. יביאו לי רגל ביונית. אני ארוץ איתה יותר טוב ממה שרצתי לפני".
נועם, לוחם בגדוד 12: "הסתכלתי על השמיכה ואני רואה שאיפה שאמורה להיות הרגל, אין כלום. השמיכה נפולה. ואז אתה מרים את השמיכה וקולט שאין לך רגל. זה רגע קשה. אבל מה זה רגל? עדיף לחיות בלי רגל מאשר לא לחיות בכלל"
ההתמודדות הקשה ביותר היא עם כאבי הפנטום – תופעה ידועה אצל קטועי גפיים, שחשים כאבים עזים ברגל או ביד שאיננה. "זה יותר גרוע מהכאב של הפציעה. וזה גם מתסכל מבחינה פסיכולוגית, כי אתה יודע שהרגל לא נמצאת, אבל המוח לא מבין את זה. אתה מרגיש זרמים, חשמולים, דקירות. לפעמים אתה ממש מרגיש את הנקודה של הפציעה".
חלק מהשיקום נעשה בעזרת קטועי רגליים ממלחמות עבר, שמועסקים על ידי בית החולים השיקומי ונותנים לפצועים החדשים טיפים כיצד להתמודד עם כאבי הפנטום. "יש כל מיני שיטות: אתה יכול לפנות בראש לכאב ולהגיד: 'שומע, תעזוב אותי לאיזה שעתיים, תן לי לנוח'. או שאתה נוגע בגדם ומזכיר למוח שפה נגמרת הרגל. לומדים לחיות עם זה לאט לאט. בכלל, אתה מגלה כאן דברים שלא ידעת על עצמך. למשל, אם פעם היית מתעצל לקום מהמיטה בשביל לשתות, היום אתה מת לקום מהמיטה, לעשות כמה צעדים, להרגיש מה זה ללכת".
ואתה מרגיש את השיפור מאז שהגעת לכאן?
"לגמרי. היום אני עצמאי לגמרי. מתקלח לבד, אוכל לבד, מתלבש לבד, עולה ויורד מהמיטה לבד, עושה פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק לבד. אפילו השמיים הם לא הגבול. אתה יכול להגיע אפילו לירח אם רק תרצה".
"התחלתי לבכות"
בחדר הפיזיותרפיה של בית לוינשטיין אנחנו פוגשים שלושה חברים מגדוד 51 של גולני: נהוראי, שנפצע מכדור בצוואר, אבי, שקיבל כדור בראש, ואיתמר, שנפצע בידו ובא לבקר את חבריו בשיקום.
נהוראי היה בכוח הראשון שהגיע לקיבוץ כיסופים וניהל שם קרב גבורה מול המחבלים עם חברו הטוב אימרי, רב־הסמל הפלוגתי. עשרה לוחמים שהתמודדו מול עשרות מחבלים והרגו לא מעט מהם. "אני אומר לאימרי: 'זה מה יש ועם זה ננצח'. אנחנו עשרה אנשים, אבל נחושים. מהיום הראשון במסלול לימדו אותנו שגדוד 51 זה גדוד שלא מוותר. כמה שהוא סופג מכות, הוא עומד על הרגליים האחוריות ונושך את האויב בצוואר. אמרנו, אנחנו קו ההגנה הראשון. לא ניתן למחבלים לפגוע באזרחים. לא במשמרת שלנו".
רום, סמל מחלקה שהיה בכוח, מחליט לקחת שני לוחמים ולהסתער שורת בתים קדימה. הוא נתקל בקבוצת מחבלים גדולה. "הוא צועק לי: 'נהוראי, אימרי, אני חייב שיבואו עוד אנשים, יורים עליי'. וזה חבר שהוא כמו אימרי, איתי מתחילת המסלול. במאית שנייה הזאת עברה לי בראש המחשבה: אם רום חס וחלילה ייפול חלל ואני אצטרך לבוא להורים שלו, אני בחיים לא אוכל לספר להם שהוא צעק לעזרה ואני לא רצתי לעזור. איך אני אסתכל להם בעיניים? ויש שם כמויות של מחבלים, עשרות.
נהוראי משחזר: "אימרי לוקח לוחם בשם איבן ואומר לו: 'אתה מכניס לו שתי אצבעות לפצע בצוואר. יצעק, יצרח, לא משנה מה יקרה, אתה עוצר לו את הדימום'. שש שעות שבהן איבן, שאני חייב לו את החיים שלי, יושב מעליי ולוחץ לעצור את הדימום"
"איך שאני מתחיל לדלג לכיוון שלו יוצא מחבל של חמאס ונותן בי צרור. הכדור הראשון פוגע לי בלחי ויוצא מהצוואר. אני נופל על הרצפה ומתחיל דימום צווארי פורץ, פציעה קשה מאוד. אימרי לוקח לוחם בשם איבן ואומר לו: 'אתה מכניס לו שתי אצבעות לפצע בצוואר. יצעק, יצרח, לא משנה מה יקרה, אתה עוצר לו את הדימום'. זה מה שבעצם מחזיק אותי חי. המזל שלנו הוא שהמ"פ הגיע עם הנמ"ר שלוש דקות אחרי שנפצעתי. הוא לחץ לי את היד ואמר: 'נהוראי, אני מוציא אותך מפה חי'".
אבל כמו במקרה של נועם, גם כאן יחלפו שעות עד שיגיע לבית החולים. "שש שעות שבהן איבן, שאני חייב לו את החיים שלי, יושב מעליי ולוחץ לעצור את הדימום".
הוא פונה לסורוקה, אך מכיוון שלא היו חדרי ניתוח פנויים, הוטס עוד באותו לילה לבילינסון. לבית לוינשטיין הגיע לפני כשבועיים. "נגרם לי הרבה נזק לעצבים בפנים. הלסתות היו נעולות ועיקר העבודה כאן היא לשקם את הלסת שלי". על השולחן מונחים כמה מקלות של רופאי אף־אוזן־גרון, מאוגדים בגומיות. "זה מִפתח פה. אני שם אותו בפה לחמש דקות ובכל פעם מוסף עוד מקל כדי להרחיב אותו. ככה אני מאמן את הלסת להיפתח".
במהלך שהותו בשיקום פגש את יצחקוב, חברו לפלוגה, נהג הרכב שחילץ אותו תחת אש. "כשראיתי אותו היו לי דמעות בעיניים. לא יכולתי לדבר, אבל התחלתי לבכות. לקחתי לו את היד, נישקתי אותו ועשיתי לו סימן של תודה. תודה שהצלת אותי".
את איבן, שלחץ לו על הפצע במשך שש שעות, עוד לא פגש. הוא נמצא עם חבריו לגדוד בעזה.
ומה תגיד לו כשתיפגשו?
"איך אתה מודה לאדם שעד לפני חודשיים-שלושה לא הכרת אותו, ופתאום הוא מציל לך את החיים? גם אם אני אקנה לו וילה בכפר שמריהו, זה לא יבטא את ההערכה שלי כלפיו. אני אלחץ לו את היד, אגיד לו תודה, אשים את המספר שלי בחיוג מהיר אצלו ואגיד לו, 'כל דבר שאתה צריך, בכל מקום ובכל זמן, אני כאן בשבילך. אנחנו אחים לכל החיים'".
הוא כבר הספיק לבקר אצל משפחתו של עדי צור ז"ל, אחד מחבריו שנהרג בקרב בכיסופים. "אמרתי להורים שלו: מעכשיו אני הילד שלכם ואתם ההורים שלי, למרות שאני לא רשום אצלכם בתעודת הזהות".
כשנהוראי וחבריו חשו לעזרת קיבוץ כיסופים, אבי ואיתמר היו בסיור בוקר שגרתי. "קיבלנו דיווח על ערימות המחבלים שחוצים את הגדר ועל ארבע חוליות שמתקדמות לכיוון הקיבוץ. קפצנו לשם, ופתאום אנחנו חוטפים מכת אש. מיכאל בן חמו ועדי צור פרקו מההאמר כדי להסתער – ונהרגו. אני באתי לפרוק אחריהם, ואיך שקמתי חטפתי כדור ביד ונפלתי. ואז אבי קם כדי לעזור לי, חטף כדור בראש ונפל לידי".
אבי: "איתמר צעק שהוא נפגע והדבר האחרון שאני זוכר זה שקמתי להגן עליו. קיבלתי כדור ואיבדתי את ההכרה".
ומה הדבר הבא שאתה זוכר?
"התעוררתי בבילינסון אחרי שבועיים ואני רואה מעליי את אבא ואמא שלי. לא ידעתי מה קורה איתי ואיפה אני".
אמו של אבי עומדת לצד כיסא הגלגלים שלו. "איך שהוא ראה אותי הוא התחיל לבכות וישר הוא שאל מה קורה עם החיילים שלו. זה הדבר הראשון שהוא שאל כשהתעורר. מה שלום החיילים שלו".
אבי: "בהתחלה בכלל לא סיפרו לי שאנחנו במלחמה. החליטו לחשוף אותי בהדרגה ולא במכה אחת. סיפרו לי שנתקלנו ושנפצעתי. בהמשך סיפרו לי על מיכאל ועל איתמר ועל עדי. אמרו לי שמיכאל ועדי נהרגו. לאט־לאט הבנתי את סדר הגודל של האירוע".
אמו של אבי חיכתה שבועיים שיתעורר: "איך שהוא ראה אותי הוא התחיל לבכות וישר הוא שאל מה קורה עם החיילים שלו. זה הדבר הראשון שהוא שאל כשהתעורר. מה שלום החיילים שלו"
הקליע עצמו לא חדר למוחו, אך נגרם לו נזק כתוצאה מרסיסי עצם. "הפגיעה היא באזור המוחי בצד ימין, לכן הצד השמאלי שלי נפגע. כשהגעתי לפה חשבו שאשאר משותק בצד שמאל, גם מבחינה מוטורית וגם מבחינת תחושות, אבל היום זה חוזר אליי לאט־לאט, היד זזה, הרגל זזה, גם התחושה בצד ימין מתחילה לחזור".
אז מה המטרה שלך כשתצא מכאן, ללכת רגיל?
"לא רק ללכת. לרוץ".
"הוא היה עושה ריצת 3,000 בעשר דקות. זו תוצאה מטורפת", מעיר אחד מחבריו.
כשהגעת לכאן לא היה בטוח שתחזור ללכת ועכשיו אתה כבר מדבר על לרוץ.
"נכון. אבל אם תחשוב שלא תצא מזה, אתה לא תצא מזה".
הלב שלו עם החברים שנלחמים בעזה. "אני גאה בהם והאמת שהייתי רוצה להיות איתם עכשיו. אמא שלי קצת פחות".
אמו של אבי צוחקת. חודש אחרי שכמעט איבדה את בנה, סוף-סוף היא יכולה להרשות לעצמה לצחוק.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.23