אם תשאלו את פרופ' אריה שלו, אחד המומחים המובילים בעולם בתחום הפוסט־טראומה ומי שמטפל בחיילים ובאזרחים מוכי טראומה מאז מלחמת יום כיפור ועד היום – כל מה שאנחנו מרגישים וחווים מאז 7 באוקטובר כנראה נורמלי. מה זה נורמלי? אפילו טבעי ומתבקש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אתם כרגע סובלים מחרדות, מתקשים לישון בלילה, להתרכז ולעבוד? רוב הסיכויים שזו לא פוסט־טראומה. הסיוטים שלכם, הפתיל הקצר, הלילות הלבנים – הם, לדבריו, ככל הנראה רק חלק בריא מעיבוד החוויה האיומה שכולנו עברנו כאן. "מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות", מסביר שלו בראיון. "יש כאן את המרכיבים הגרועים ביותר באירוע טראומטי: חשיפה למוות, אכזריות, תמונות איומות, סכנת חיים. כל הדברים הכי קשים קרו שם בבת אחת, ביום אחד, למי שהיה שם, ואחר כך חילחלו לכלל הציבור.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"דבר שני שמאפיין את אירועי החודשיים האחרונים הוא שעד היום לא חזרנו למצב שבו אנחנו לא תחת לחץ. הספרות הרפואית על פוסט־טראומה מדברת על אנשים שהיו בווייטנאם וכשחזרו לארה"ב לא יכלו ליהנות מהשקט, לא הפנימו שהסכנה חלפה. אז אנחנו עדיין לא בפוסט־טראומה. אחרי אירועי 11/9, טובי האפידמיולוגים קבעו ששבעה אחוזים מכל מי שגר דרומה לרחוב קנאל בניו־יורק יפַתחו פוסט־טראומה. בסוף זה אפס פסיק משהו".
בכל זאת, הרי אי־אפשר להכחיש שחווינו טראומה קולקטיבית מזעזעת.
"השימוש במונח טראומה עבר כל גבול הגיוני. למה שנגיד על מישהו היום שהוא פוסט־טראומטי במקום לומר 'הוא מבוהל', או 'נמצא בחרדה'? יש שימוש יתר במילים מפחידות, שאחר כך קובעות איך אנשים יתפסו את עצמם ומה יחשבו על עצמם".
ועדיין, אין מי שלא סובל היום ממצוקה נפשית בדרגה כזו או אחרת. אנשים בוכים הרבה, חלקם איבדו את הסבלנות לילדים ואת החשק לעבוד. גם השימוש בנוגדי חרדה ודיכאון זינק.
"מי שהיה באירוע טראומטי קשה לא יכול לצאת ממנו שלם. הוא יוצא עם צלקות. צלקת זה משהו שאתה נזכר בו כשאתה עושה תנועה לא נכונה, אבל בשגרה הוא לא מורגש. לאנשים יכולים להיות סימפטומים בלי שהם יהיו חולים, אם הסימפטומים האלה לא הופכים אצלם למוקד החיים. יש לנו דור שלם של יוצאי שואה, שכולם היו פוסט־טראומטיים, וההסתגלות שלהם לחיים הייתה טובה. כך זה קורה בטראומה לאומית: אנשים נשארים עם טראומה בפְנים, והם שורדים".
ומתי זו כן הופכת למחלה?
"מחלה פוסט־טראומטית היא פצע פתוח. היא מוקד חייך, היא בולעת אותך. יש אנשים שיש להם חלומות רעים, כל רעש מקפיץ אותם ומיד חושבים שהם פוסט־טראומטיים, אבל זה לא אותו דבר".
אז רובנו נהיה, כנראה, בסדר מתישהו, בעתיד הקרוב או הרחוק. אבל לא כולם. "צונאמי של נפגעים", כך מגדירים בכירים במשרד הבריאות את גל נפגעי הנפש שעתיד להתנפץ עלינו בעקבות אירועי השבת השחורה והמלחמה שפרצה בעקבותיה. על פי תחשיב שערך המשרד, מאות אלפי אנשים, בהם משפחות הנפגעים והחטופים, פליטי הצפון והדרום ואלפי מטפלים שנחשפו לזוועות כשהתגייסו לסייע, נמצאים בסיכון להתפתחות של פוסט־טראומה (PTSD), מצב כרוני גורם נכות, שמתקבע בעקבות חשיפה לאירוע מסכן חיים או מפחיד וכולל פלאשבקים, סיוטים, חרדה קשה ומחשבות בלתי נשלטות על האירוע. כמה בדיוק נפגעים יהיו? פרופ' שלו, שב־50 ומשהו שנות קריירה כתב בעצמו חלק ניכר מהספרות הרפואית בנושא פוסט־טראומה, סבור שמוקדם מדי לקבוע. "אי־אפשר לדעת בכמה אנשים מדובר מתוך כלל האוכלוסייה שלא נחשפה לאירועים מקרוב. הדבר היחיד שאפשר לנסות להעריך הוא כמה אנשים שיש להם תסמינים פוסט־טראומטיים חודש אחרי האירוע, גם יישארו כאלה. משם אפשר לחשב את העתיד".
אבל יש אסונות המוניים קודמים, שמהם אפשר לקבל אינדיקציה לקראת מה אנחנו הולכים?
"האירוע ההמוני הנחקר ביותר בתחום הזה הוא מלחמת וייטנאם. אחרי 15 שנה, מצאו ש־15 אחוז מהאנשים שנלחמו שם סובלים מפוסט־טראומה. במחקר נוסף, המספר הזה כבר ירד לתשעה אחוזים. השיעור הגבוה ביותר של אנשים עם הפרעה פוסט־טראומטית נמצא בקרב יוצאי שואה שהיו במחנות עצמם. אצלם מדובר על 30 עד 50 אחוז שסובלים מתסמונת כזו. כלומר יש איזה רף עליון, שממנו אי־אפשר לעלות. אם אנחנו מדברים פה על 30 אחוז מאלה שיש להם הפרעה פוסט־טראומטית היום, חודש אחרי האירוע, אז ההנחה הכי מחמירה תהיה 30 אחוז, וההנחה המקילה יכולה להיות עשרה אחוזים".
כלומר עשרה אחוזים מהאנשים שיש להם היום תסמיני פוסט־טראומה עלולים לסבול מההפרעה הזו בצורה כרונית?
"נכון. אנחנו יודעים מהעבודות שלנו שאנשים שיש להם תסמונת חלקית, כלומר הם לא עוברים את הסף של האבחנה, הסיכוי שלהם להחלמה ספונטנית גדול. אם נטפל או לא נטפל בהם - הם יגיעו לאותו מקום".
אז איך מבדילים בין מי שעונה להגדרה של פוסט־טראומה למי שסובל "רק" מחלק מהתסמינים?
"זה תלוי עד כמה הסימפטומים האלה נשלטים. לכל אחד יש חלומות רעים, אבל מישהו שלא ישן שלושה לילות רצופים נמצא בבעיה. זה בסדר שאנשים מסוימים עדיין מרגישים שהם לא כאן במאה אחוז, אבל אם הם יכולים לחייך ולחבק את הנכד שלהם ולהרגיש את זה ממש־ממש חזק, הסימפטומים לא שולטים בהם. השאלה היא האם הסימפטום הוא דומיננטי עד כדי כך שהוא מכתיב את החיים שלך, מונע ממך לצאת מהבית מחשש שתחווה את האירוע מחדש, או גורם סבל".
אז למי תגיד "אתה פוסט־טראומטי" ולמי "אתה לא שם"?
"הגרעין של ההפרעה הפוסט־טראומטית הוא, כאמור, הסימפטומים. היית באירוע, אתה לא יכול לשכוח אותו. האירוע חוזר אליך שוב ושוב. זה החלק הבסיסי. מעליו יש מעטפת הסתגלות. אם אני ממשיך לעבוד, מכין סנדוויצ'ים לילדים שלי, כשבאים חברים אני צוחק איתם וכו', סימן שאני יוצא מהאירוע הטראומטי. מי שנמצאים עכשיו בסיכון גבוה הם לא אלה שסובלים מהסימפטומים הכי קשים – אלא אנשים שהמעטפת שלהם לא טובה. אם אתה משאיר חולה פוסט־טראומטי לבד, זה מגדיל את הסיכויים לכל סיבוך שאתה רק יכול לחשוב עליו, עד התאבדות".
6 צפייה בגלריה
''אנשים שהיו בתוך התופת נמצאים בסיכון הרבה יותר גבוה''. חיילי צה''ל בעזה
(צילום: דובר צה"ל)
מי נמצא עכשיו בסיכון הגבוה ביותר? המשפחות שנפגעו, המטפלים?
"כולם. האנשים שהיו בתוך התופת כמובן בסיכון הרבה יותר גבוה. מצד שני, יש גורמי סיכון אחרים, לא פחות חשובים מהטראומה עצמה: למשל, אם אדם נחשף לטראומות בעבר, או שאין לו מסגרת חברתית. אנחנו יודעים ממחקרים שאם העוצמה של האירוע הטראומטי תורמת 40 אחוז להסתברות שתהיה פוסט־טראומה, מה שקורה אחר כך תורם לא פחות. בראש ובראשונה, סביבת ההחלמה. איזו סביבה אתה נותן לאדם כדי להחלים. לכן, הטיפול העיקרי עכשיו זה להיטיב את המעטפת".
את המעטפת החברתית?
"כל מעטפת. קשרי אנוש, קשרי חברה. עבודה. יש מעטפת של אמונה ומשמעות שמספקת מטרה לחיות למענה. שימור הערכים הקודמים, תחושה שהזהות שלך לא נפגעה לעומק. אלו דברים שלא קשורים לזה שיש לך חלומות רעים".
זה רק מחזק את החשש שכמאה אלף עקורים, שאין להם כרגע לאן לחזור ומתגוררים במלונות, יתקשו מאוד להחלים בתנאים כאלה.
"לא יהיה להם קל, אבל אם יש להם בית כנסת שהם הולכים אליו, אם הם יושבים יחד, אם כשהמשפחה נפגשת מחבקים את הנכד ושמחים בחדשות טובות, הרוב יתגברו על הקושי. בתנאים של מלחמה, אנשים עושים התאמת ציפיות. אחרי מלחמת יום כיפור אנשים בירכו על זה שהם חזרו הביתה בשלום. מישהו שהכרתי סיפר לי אז שבן אחותו איבד עין, ואמר: במצב הדברים הנוכחי, גם זו לטובה. אם אתה עושה תיאום ציפיות למשהו ריאלי, חיי היומיום יכולים להפוך לסדרה של ניצחונות קטנים: חזרתי הביתה. הילד בבית. שיחקנו יחד. היכולת להתגמש ולהתאים את עצמך היא כמעט אינסופית".
"94 אחוזים מההחלמה מהפרעות פוסט–טראומטיות קורים בתוך השנה הראשונה לטראומה. לכן, כשמדברים על חלון זמנים להתערבות, חצי שנה זה בסדר, ואולי עוד חצי שנה. אם אתה נותן למערכת העצבים לחיות בחוסר איזון הרבה זמן, בסוף היא מתרגלת"
יש יוזמות מקומיות כאלה ואחרות, אבל המדינה לא דואגת כרגע לטפל בנפגעים באופן מסודר. מה יקרה למי שזקוק לטיפול כזה ולא מקבל אותו?
"זה מזכיר לי את הבדיחה על הבחור שגר אצל מישהי שלא רצתה לתת לו ארוחת ערב, ואמר לה: אם לא תיתני לי לאכול, אני אעשה מה שאבא שלי היה עושה. בסוף היא האכילה אותו, ושאלה: 'תגיד, מה אבא שלך היה עושה?' הוא ענה: 'הולך לישון רעב'".
כלומר הם יצטרכו להסתדר לבד?
"נכון. זה קרה בכל המלחמות. אבל צריך להגיד גם דבר נוסף: לאנשים יש משאבים לטפל בעצמם ולהחלים בעצמם. אם נחשוב שכל מי שצריך פסיכולוג קליני ולא קיבל אותו יפַתח פוסט־טראומה, נתעלם מהעובדה הפשוטה שאת רוב תהליך ההחלמה אדם עושה בסופו של דבר בעצמו. אני חושש שהאמירות הנוכחיות עושות הערכת חסר. אף אחד לא אומר לנפגעים, 'תעשו משהו גם אם קשה לכם לצאת מהבית'. לא עוזרים לאנשים לבנות את ההתמודדות שלהם מבפנים החוצה".
תסביר.
"נתתי הרצאה בבית החולים הפסיכיאטרי גהה, שאנשיו טיפלו במפונים בכמה בתי מלון. אחת מהעובדות הסוציאליות אמרה לי: 'הצענו להפעיל אותם, אבל הם סירבו'. כשאני יושב עם מי שעבר טראומה, אני שואל אותו מה הוא היה רוצה לעשות מחר בבוקר. אם הוא רוצה לעשות משהו אקטיבי, אני עוזר לו. אני לא בא ואומר לו, 'כדאי שתעשה משהו. לך לריפוי בעיסוק'. בסוף, את רוב הדרך אדם עושה בעצמו, גם כשהוא בטיפול".
אם אומרים לך היום: יש מאות אלפי נפגעים, מה אתה עושה איתם? מה הדבר הכי חשוב, הכי מיידי, הכי נכון והכי משפיע, שאפשר לעשות כדי למנוע מהם החמרה?
"לטפל באותם חלקים של החיים שלהם שהם קשים עד בלי שליטה. אם אלה חלומות איומים, יש טיפולים בחלומות. אם אנשים באבל בלתי נשלט, כך שהם לא יכולים להתאושש, יש טכניקות של טיפול באבל. צריך להקטין את המצוקה העכשווית שלהם. לא לטפל בטראומה שקרתה לפני חודש. עוד יהיה זמן לעשות את זה. כרגע צריך להקטין מצוקה, כי עכשיו הטראומה מתהווה".
איך למשל?
"עם כל מה שמקטין מצוקה עכשווית, מתרגילי הרפיה עד מדיטציה. לא מזמן פירסמנו הנחיות לרופאי המשפחה, לא לרשום למשל לאנשים כדורי שינה לפני שנותנים להם כמה עצות בסיסיות לגבי היגיינת שינה".
אבל איך אפשר לעשות את זה במצב שבו מערך בריאות הנפש הציבורי למעשה ריק ממטפלים?
"במשאבים שקיימים היום בארץ, צריך לקחת בחשבון שיהיו אנשים שלא יקבלו את מה שהם צריכים לקבל. צריך לשחק עם הקלפים שיש לנו".
המונח "תסמונת פוסט־טראומטית" הוטבע בסך הכול לפני קצת יותר מ־40 שנה. זה לא שהמחלה לא הייתה שם קודם, פשוט לא ידעו איך להגדיר אותה. למרבה הצער, כבר אז הובילה ישראל בתחום, אחרי שבמלחמת יום כיפור היו מאות רבות של הלומי קרב שהמערכת טיפלה בהם באופן כושל. "ארבעה חודשים לפני המלחמה סיימתי קורס קציני רפואה", מספר שלו. "נושא תגובות הקרב לא נלמד או תורגל שם".
כרופא צבאי, הוא נזכר, המטופל הראשון שלו שסבל מטראומה הגיע בלילה, על רקע שמועות על פלישה קרובה של קומנדו סורי. חברים מפלוגת סיור הביא אליו חייל רועד, משותק, עם סיפור על התמכרות לסמים וקריז. שלו לא מצא אצלו שום עדות לסימני הזרקה, אבל שלח אותו לטיפול רפואי קונבנציונלי. זה פשוט מה שהכירו אז.
השני שראה היה כבר בסוף המלחמה. "בעלייה לחרמון, בין גוויות מרוטשות של לוחמים סורים, הגיע חובש שלי, עם קיבוצניק שסבל מזרוע משותקת ונימול בלתי נסבל". גם הוא הוגדר, בסופו של דבר, כסובל מפוסט־טראומה קשה והמשיך לסבול ממנה במשך עשורים רבים.
"לפני המלחמה היו בצה"ל שלושה או חמישה פסיכיאטרים, רובם ביחידות סדירות, כך שמערכת בריאות הנפש נפלה למלחמה ללא כל הכנות לחירום, ללא תורת לחימה, ללא חומר הדרכה או מרכזי טיפול, וללא ארגון", אומר שלו. "בתחילת המלחמה, פסיכיאטרים במילואים דחפו את המערכת לפעולה. חלקם ירדו מיוזמתם למתקנים קדמיים, שהיו בהם מאות נפגעי נפש. בהיעדר תורה סדורה, כל אחד טיפל בנפגעים כמיטב הבנתו. במקום אחד טיפלו בהם בהיפנוזה ובוואליום תוך־ורידי, באחרים בשיחות קבוצתיות".
6 צפייה בגלריה
החיילים חזרו מהקרבות עם שלל תופעות נפשיות שחייבים לטפל בהן. המלחמה בווייטנאם
(צילום: Shutterstock)
אחרי המלחמה דברים התחילו להשתנות, ובמקביל, גם בארה"ב הבינו שחלק מהחיילים שחוזרים מהג'ונגלים של וייטנאם, סובלים משלל תופעות נפשיות שחייבים לטפל בהן. ב־1980 נכנסה לראשונה הפוסט־טראומה ל־DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות והנפשיות, וסוף־סוף התופעה קיבלה שם והכרה. "ההגדרה הכי פשוטה של הפרעה פוסט־טראומטית היא שהאירוע לא נפסק", מסביר שלו. "כלומר, המלחמה לא נפסקת גם כשהיא נגמרת. כעבור חודש, חודשיים, שנה, אתה מרגיש בדיוק כמו שהרגשת ביום הראשון או השני לאירוע. כשאתה עוצם את העיניים אתה נמצא שם, לא יצאת".
הזמן עוצר מלכת.
"בדיוק. ולמרות שסביבך הכול שקט ובטוח, כשאתה הולך לקניון ומישהו טורק לידך את הדלת, אתה חוזר לפיצוץ. אתה נמצא בתוך האירוע, באותן עוצמות, וזה נעשה יותר ויותר חריג, משום שזה לא תואם לחיים כאן ועכשיו".
איך זה מתבטא במוח?
"בכך שאתה מפעיל בלי חשבון ולא בזמן את מרכזי ההרתעה שלך. כל דבר יכול לזרוק אותך לאחור. זה כמו אזעקה שמתחילה לצפצף בבית מכל זבוב. האזעקות שלך פועלות בלי הפסקה. אתה מנסה כל הזמן להתרחק מדברים שיכולים להפעיל אותה, אז אתה לא יוצא, לא פותח טלוויזיה, לא מרשה לילדים שלך לשחק לידך כדורגל. דבר נוסף; אתה עיוור למה שמתרחש מסביבך ולא יכול להפנים סימנים של רגיעה. משום מה, המוח לא מסוגל להכניס לתוך תפיסת המציאות שלו, שהמציאות היא כרגע בטוחה".
פיזית, קורה משהו למוח בפוסט־טראומה?
"לא מצאנו משהו מאוד חד־משמעי. בעבר חשבו שפוסט־טראומה גורמת לשינויים מבניים במוח, שאזור מסוים, ההיפוקמפוס, מצטמצם עם הזמן, אבל הוכחנו שזה לא נכון. צריך לחשוב על זה יותר כמו מחלה של ה־Software. אתה מתוּכנת אחרת. זאת כנראה הסיבה שהמחקרים המוחיים זיהו סימנים כאלה ואחרים לזה, אבל לא מצאו את הסיבה המרכזית".
פרופ' שלו מבין היטב מדוע ניצולות של 7 באוקטובר שעברו גם תקיפה מינית, לא ממהרות בינתיים לספר. "גם ביום כיפור היו שבויים שעברו התעללות מינית, אבל איש מהם לא הזכיר את זה. אנשים עוטים כל מיני שריונות. אין טעם להחזיר בן אדם לזיכרונות של טראומה שהוא לא רוצה להעלות בעצמו"
מה בעצם גורם לפוסט־טראומה?
"אתן לך דוגמה אישית. במלחמת יום כיפור הייתי ברמת הגולן, כל הזמן תחת מטרייה ארטילרית, כשהפגזים מזמזמים לנו ליד הראש. במבצע ליטני נכנסתי ללבנון שוב, כרופא, עם היחידה שלי, ופתאום אני מרגיש אי־שקט טוטאלי, כי הבאזז של המטרייה הארטילרית חזר, למרות שידעתי שפגז שאתה שומע את הזמזום שלו לא יפגע בך. כלומר, רכשתי במלחמה התניה כזו, כמו עכבר שלמד לפחד ממשהו, והמתח הזה לא עזב אותי עד שיצאנו משם והדבר הזה נפסק.
"יש טענה שזיכרונות אמוציונליים נשמרים באמיגדלה (חלק במוח שמעורב בפעילות רגשית ובוויסות עצבי – ש"ר) ולא נמחקים אף פעם. המוח שומר אותם, כי הוא רוצה שניזהר מהאירועים האלו. אז אצל רוב האנשים המוח אומר: זה לא קורה עכשיו, זה היה בעבר. הכול בסדר. אבל אם לא התגברת על החוויה הרעה, ונתנו לך לחיות ככה שנה שלמה, אתה בבעיה".
אחרי שנה אתה "מקולקל"?
"אתה אף פעם לא מקולקל, תמיד אפשר לשנות את זה, אבל 94 אחוזים מההחלמה מהפרעות פוסט־טראומטיות קורים תוך השנה הראשונה לטראומה. לכן כשמדברים על חלון זמנים להתערבות, חצי שנה זה בסדר, ואולי עוד חצי שנה. אם אתה נותן למערכת העצבים לחיות בחוסר איזון הרבה זמן, בסוף היא מתרגלת".
לאורך השנים טיפל שלו לא אחת במקרים קיצוניים של התסמונת. "נתקלתי לפחות באדם אחד שלא הייתה לו שום שליטה בהתפרצויות שלו. היו מפוצצים לידו קפצון, הוא היה מתפוצץ כמו פצצת אטום, כלומר הוא איבד לחלוטין את היכולת לעשות רגולציה של אמוציות. במקרה אחר, אב פוסט־טראומטי שהבן שלו נעלם במהלך השירות הצבאי פיתח מצב קיצוני של אי־שקט: במהלך אשפוז, תוך כדי הערכה פסיכיאטרית, הוא רץ ורקד, התרוצץ בלי הפסקה".
למה כששני חיילים שנמצאים באותו טנק תחת הפגזה קשה, אחד יכול לפתח פוסט־טראומה והשני לא? הרי שניהם היו באותו אירוע.
"ייתכן שיש אנשים שהם יותר פגיעים, משום שקרו להם כבר הרבה אסונות כאלה בעבר, ואז צריך רק טריגר קטן. ויכול גם להיות שהדרך שבה הם חוו את אותו אירוע הייתה שונה. יש הרבה גורמים שלוקחים חלק בהתפתחות ההפרעה הזו: טראומות עבר, היסטוריה של מחלות נפש ודיכאונות, אפילו גדילה בתנאים שליליים. כל אירוע כזה תורם קצת לסיכון".
גורם אחד, אומר שלו, שידוע כמכפיל את הסיכון לפוסט־טראומה הוא חשיפה לאלימות בין־אישית, כמו אונס והתעללות. באירועי 7 באוקטובר היו הרבה פגיעות בעלות אופי מיני, אבל בבתי החולים שטיפלו בפצועים מספרים שעד כה, אם הגיעו אליהם נפגעות כאלה, הן לא מדברות על זה.
זה לא נושא שצריך להציף אותו?
"גם ביום כיפור היו שבויים שעברו התעללות מינית, אבל איש מהם לא הזכיר את זה. אנשים עוטים כל מיני שריונות. אתה לא יכול לקחת את זה מהם, להגיד להם 'דבר!' אנחנו גם לא מעודדים את הנפגעים לספר על הטראומה, אלא אם הם מדברים מרצונם".
למה?
"אין טעם להחזיר בן אדם לזיכרונות של טראומה שהוא לא רוצה להעלות בעצמו, אלא אם זה בקונטקסט של טיפול. סתם להגיד לאנשים 'ספרו לנו'. אתה לא יכול לקחת בן אדם ולגרד בפצעים שלו. זה לא זהיר וזה לא נכון".
מה לגבי החטופים שחוזרים עכשיו מעזה, ואלה שיישארו מאחור? שבויי יום כיפור סבלו מפוסט־טראומה עשרות שנים אחרי המלחמה, בשיעורים גבוהים מאוד.
"אני לא מכיר הרבה נפגעי פוסט־טראומה שחזרו למשל מאנטבה, וגם שם הייתה סיטואציה לא פשוטה. זה לא אומר שאין שד בבקבוק, אבל לא תמיד הוא נורא כמו שנדמה לנו. צריך להקדיש תשומת לב מיוחדת לחטופים תוך הבנה שלשבי יש פוטנציאל טראומטי מאוד ניכר. יש כאן מצבים מורכבים, הרבה פעמים תוך עירוב של שכול ושל אובדן. לפעמים יש גם רגשות אשם, 'למה לא הצלחתי להציל את הבן שלי', או 'למה אני יצאתי ואחרים לא'.
"צריך להבין מה הדבר שבאותו רגע אפשר לעזור בו. לבנות את המטרות או לעזור למי שהשתחרר לבנות את המטרות שלו כדי לצאת מזה. מצד שני, צריך כמובן לזכור שיש כאן גם שמחה ותחושה נהדרת לחזור, כמו גם העובדה שמדובר באירוע שיש לגביו הבנה ותמיכה ציבורית גדולה. לא להסתכל רק על החצי הריק של הכוס. זה כוח אדיר".
מה לגבי ילדים שחזרו מהשבי? האם הם נמצאים בסיכון שונה ממבוגרים?
"במקרה של ילדים שנשבו או נחטפו, תלוי מאוד אם היה בחברתם מבוגר תומך. יש ספרות ענפה על פרידות פתולוגיות מבתי היתומים של צ'אושסקו ברומניה, שילדים יצאו מהם עם פגיעות קשות מאוד אחרי שהיו לגמרי לבד. אבל מבוגר חם ותומך, גם אם לא מדובר בהורה, אלא באדם אחר שמטפל בילד החטוף ומשכיב אותו לישון, יכול למתן בהרבה את המצוקה שלו. קשר כזה הוא משמעותי ביותר גם למטפל עצמו, שיכול להעניק ולתת מעצמו. כל עוד אתה עוזר למישהו, ברומטר הטראומה יירד באחוזים ניכרים".
האם צריך לטפל בהם מיד בחזרתם?
"כרגע אין מה לטפל בהם בנוגע לפוסט־טראומה, הם עוד לא יודעים בעצמם מה קורה איתם. בשלב החזרה צריך לתמוך בהם, למנוע מהם בדידות מצד אחד, ומצד שני לא להעמיס עליהם מבקרים. לתת להם להתאושש מהאירוע הקשה שעברו. כמובן מי שמגיע בשוק איום, במצב מצוקה בלתי נשלטת, כמו ניצולי המסיבה ברעים - צריך לטפל בו מיד. כל השאר זקוקים לתמיכה בתהליך ההחלמה וההתאוששות שלהם. בעוד שבועיים־שלושה אפשר יהיה להעריך לא את הכאב שלהם, אלא גם את הפצע עצמו".
אז זהו, שפוסט־טראומה היא גם מחלה קצת טריקית מבחינת הזמן. נסו לאבחן מוקדם מדי, אתם עלולים לפספס אם היא מתפתחת. תאבחנו מאוחר מדי, יכול להיות שתחמיצו את חלון הזמן הטוב ביותר לטיפול. מה עושים? לדברי שלו, הזמן האופטימלי לזהות אנשים בסיכון גבוה לפתח פוסט־טראומה הוא בין חודש לשלושה מהאירוע. כלומר, מבחינת הלו"ז של המלחמה הנוכחית אנחנו כבר שם, וצריך לנסות לזהות את הפוסט־טראומטיים שבינינו. "בשלב הזה צריך להעריך מה קורה להם, להעריך את עוצמת הסימנים. מי שהיו לו, למשל, חלומות רעים וישן כמה שעות בלילה, מצבו סביר. אבל מי שלא ישן שלושה לילות חשוד מיד, כי שלושה ימים בלי שינה משנים את הפיזיולוגיה שלך".
מהם סימני האזהרה הנוספים? למה עוד צריך לשים לב?
"אם השבוע אתה מרגיש יותר טוב מאשר לפני שבועיים, סימן שאתה משתפר. אם מצבך יותר גרוע - שים לב. גם אם אתה מרגיש מנותק ולא יכול, למשל, לשמוח כשהילדים שלך באים, היו לי חולים כאלה, שאמרו: ‘אני רואה אותם מרחוק, כמו בסרט’ - תעשה עם זה משהו".
איך מטפלים בפוסט־טראומה?
"הטיפול היעיל ביותר הוא טיפול קוגניטיבי־התנהגותי. הוא פועל בשני ממדים: ממד אחד הוא ההימנעות. אם אתה בורח מכל דבר שמזכיר לך את הטראומה, הטיפול הזה מאמן אותך להפסיק להימנע, ואז אתה יכול להתחיל לעבד את זה ולעכל את הדברים".
והממד השני?
"הממד השני הוא טיפול במחשבות שמלוות את התסמינים. היה לוחם אחד, איש דתי מישיבת הסדר, שישב בטנק, וחבר שלו, החברותא שלו בלימודים שהיה בטנק הסמוך, נשרף. היה לו בראש שהוא שמע את הצעקות של החבר שלו ולא רץ להציל אותו, והמחשבה הזו עינתה אותו. חלק מהטיפול היה להביא את המפקד שלו, שאמר לו שני דברים: היית תחת פקודה ולא יכולת לעשות כלום בלי רשות; ואין סיכוי ששמעת את הצעקות מהטנק השני. טיפול קוגניטיבי־התנהגותי בוחן איתך את המחשבות שמענות אותך, ועוזר לך לפרק את המוקשים".
דיברתי עם כמה שרים. אמרתי להם, קחו מדגם של 500 איש: מפונים, קרובי משפחה של חטופים, אנשים שחוו את הזוועות על בשרם. תעשו הערכה ראשונית, כמה מהם נמצאים היום בסיכון גבוה למחלה. כך נדע מה הממדים של הבעיה שתהיה כאן בעוד שנתיים–שלוש. לצערי, זה לא נעשה"
מה לגבי תרופות כמו נוגדי דיכאון?
"נוגדי דיכאון עוזרים קצת. היום כולם מקבלים קנאביס. פוסט־טראומה מתמשכת היא, בין היתר, נכות. זו לא מחלה פעילה, זו מחלה שכבר הגיעה לאיזון מסוים. מי שאיבד רגל, כבר לא יכול להצמיח אותה מחדש. התרופות לא מרפאות, אבל הן מייצבות, נותנות לך אפשרות ללכת לעבודה, להתרכז, לישון קצת".
אז אפשר להחלים לגמרי מפוסט־טראומה?
"יש איזון בין הכוחות היותר ביולוגיים, שהם ההטמעה של הזיכרון הטראומטי, ובין הכוחות ההסתגלותיים. יש לנו, למשל, היסטוריה של ניצולי שואה שהיו מפקדי טייסות ושופטים בבית המשפט העליון, אנשים שהמשיכו הלאה. אם שאלת אותם על מה שקרה אז, הם היו דומעים ולא יכולת לדבר איתם. הגרעין הזה נמצא, אבל אתה לא יכול לטפל בו כל הזמן. אתה צריך לטפל בהסתגלות, בכל המעטפת שלו. האם החיים משמעותיים בשבילך? כן. אז זה לא דומיננטי".
מה שנקרא, "לחיות עם המחלה".
"נכון. בעיניי זה שווה ערך לריפוי. אם בן אדם יכול ללכת למשחק כדורגל ולצרוח את נשמתו וליהנות, אז הוא לא היה כל היום שלו בתוך הפוסט־טראומה, חלק היה עם מכבי תל־אביב. זה לא שהוא נרפא, אבל זה מנע את הטוטאליות של ההפרעה. יש אנשים פוסט־טראומטיים שיש להם חיים מלאים וטובים. פרופ' זהבה סולומון עשתה מחקר על שבויי מלחמה מיום כיפור. ל־28 אחוז מהם הייתה פוסט־טראומה, אבל מתוכם, ל־90 אחוז הייתה הסתגלות נפלאה, חלקם אפילו חזרו להטיס מטוסים. אז נכון, יש להם פוסט־טראומה, אבל הפוסט־טראומה הזו לא מגדירה אותם".
6 צפייה בגלריה
''יש אנשים פוסט־טראומטיים שיש להם חיים מלאים וטובים''. פרופ' שלו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
וכאן מגיעה הבשורה החשובה: אם מטפלים בה בזמן, אפשר למנוע חלק ניכר מהמקרים הכרוניים. אבל כדי שזה יקרה, צריך כאמור כבר עכשיו להגדיר כמה אנשים נמצאים בסיכון גבוה, ומי הם. "דיברתי עם כמה שרים", מגלה שלו. "אמרתי להם, 'תעשו סקר'. לא צריך לראיין את כולם. קחו מדגם של 500 איש מכמה סוגים: מפונים, קרובי משפחה של חטופים, אנשים שחוו את הזוועות על בשרם. תעשו הערכה ראשונית, כמה מהם נמצאים היום במצב שמוגדר כסיכון גבוה למחלה. אפשר לעשות דבר כזה תוך ארבעה ימים. כך נדע מה הממדים של הבעיה שתהיה כאן בעוד שנתיים־שלוש".
זה לא נעשה בינתיים.
"לצערי לא".
ואם לא יטפלו בהם?
"הם יחיו, אבל בסבל. הם יהיו רגזנים, יתפרצו בבית. השינה שלהם לא תהיה שינה, והם יתקשו להתרכז ולעבוד. היה לי חולה פוסט־טראומטי מתאונת דרכים שהרגיש אשם בה. הוא לא יכול היה לסבול רעש בכלל. הוא שם מזרנים על הדלת למרפסת וחי שם".
למה במרפסת?
"כדי שהילדים שלו יוכלו להמשיך לשחק בכדור בבית בלי שהוא ירביץ להם".
פרופ' שלו, בן 78, נולד בישראל. הוא סיים את בית הספר לרפואה בצרפת, ושנה לאחר מכן חתם קבע בצה"ל. במלחמת יום כיפור שירת כרופא בחטיבת הצנחנים, ואחריה עשה התמחות בפסיכיאטריה. בסוף המסלול הצבאי שלו שימש כראש ענף קליני בענף בריאות הנפש במפקדת קצין רפואה ראשי. משם עבר להדסה, שם התקדם עד ניהול המחלקה הפסיכיאטרית.
כבר בתחילת דרכו כפסיכיאטר, מרכז עיסוקו היה הפרעה פוסט־טראומטית. "באותה תקופה היה ידוע על זה מעט מאוד באזרחות", הוא מספר. "בהמשך, נגררנו להתעסקות קבועה בנושא, עם האינתיפאדה הראשונה והפיגועים שהגיעו". לפני כעשור עבר לנהל את המחלקה הפסיכיאטרית ב־NYU, שם חקר, בין היתר, אמצעים לזיהוי מוקדם של פוסט־טראומה. על סמך מחקר על אלפי אנשים בשש ארצות, הצליח להגדיר נוסחת ניבוי שתקבע מי נמצא בסיכון גבוה לפתח פוסט־טראומה. "הכי ישים זה לפי סימפטומים", הוא אומר. "סימפטומים שנוכחים אחרי חודש יכולים לנבא יפה מאוד מה הסיכוי שלך באחוזים לפתח הפרעה פוסט־טראומטית כרונית תשעה חודשים אחר כך".
בתחילת הקורונה שב לישראל בתחושת מיצוי. מאז הוא שותף בסטארטאפים שונים. לאורך השנים המשיך תמיד לטפל במתמודדי פוסט־טראומה, הקים מרכז לפוסט־טראומה בהדסה, הדריך ולימד מטפלים. מאז אירועי השבת השחורה הוא מייעץ למועצה הלאומית לפוסט־טראומה במשרד הבריאות.
בשנה האחרונה שימש חלק מקבוצת פסיכיאטרים עולמית שביקשה לסייע לציבור באוקראינה להתמודד עם המתח שקשור במלחמה, תופעה שונה מפוסט־טראומה. הוא פירסם מדריך הישרדות עבור אזרחים בזמן מלחמה, שקורא לציבור לנקוט שורת צעדים על מנת לשפר את ההישרדות המעשית ואת החוסן שלו.
מה ייעצת, למשל, להם?
"עבור רוב האנשים, המשימה שעומדת על הפרק היא לשרוד את האסונות והזוועות שנחשפו אליהם, להגן בהצלחה על עצמם ועל אחרים ובסופו של דבר לנצח, תוך מזעור הפגיעה למינימלית. פאניקה היא לא התגובה הראשונה לאסון. בני אדם לא מגיבים למצוקה באופן פסיבי – הם מתחילים מיד להילחם חזרה, להסתגל ולהגביר עד כמה שאפשר את שליטתם באירועים. אמהות מעודדות ומרגיעות ילדים, אנשים רוכשים מידע חיוני. בואו תראו איך אתם יכולים להתמודד וכמה אתם מתמודדים טוב. בתוך אירוע של אסון לא סתם נסחפים למטה, אלא מתמודדים. אתם עושים משהו. וצריך לעודד את העשייה הזאת כמשהו שאדם יכול להישען עליו, לסמוך עליו, לדעת שהוא קיים. השגתם לחם לילדים? השגתם אוכל? מישהו הראה לכם את הדרך? נהדר".
היום פרופ' שלו מפתח כלי אבחוני אינטרנטי, שיהיה מוכן תוך מספר שבועות, ויאפשר לכל אחד להיכנס אליו על מנת להעריך את מצבו הנפשי על סמך סדרה של 23 שאלות, "בלי להירשם ובלי לגלות את הזהות שלו, כי לא כל אחד רוצה להזדהות. אחת הבעיות הגדולות שמונעות טיפול מוקדם בפוסט־טראומה היא שאנשים לא פונים. אנחנו רוצים להנגיש את זה כך, שרוב הנבדקים יוכלו להירגע, ואלה שבסיכון יוכלו לעקוב אחר מצבם. בסוף, כל אחד יקבל דף סיכום על מצבו. מי שירצה ללכת לטיפול יוכל להראות למטפל מה מצב הסימפטומים שלו".
במקביל, הוא אומר, המדינה צריכה להכשיר מטפלים. הרבה מטפלים. "אין מספיק מטפלים קוגניטיביים שיודעים איך לעשות את העבודה. צריך להכשיר מטפלים וללוות אותם בתחילת דרכם".
היית בכל כך הרבה מלחמות, ראית אלפי פצועים, טיפלת במאות הלומי קרב. בהרצאה שנתת לא מזמן סיפרת שאחרי מלחמת יום כיפור הייתה תקופה מסוימת שאיבדת את הרצון לחיות. ייתכן שגם אתה סובל מסוג כזה או אחר של פוסט־טראומה?
"אין ספק. יצאתי מזה דיכאוני כמו אני לא יודע מה".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.12.23
