כשבוע לאחר שבעה באוקטובר התחיל משה אלון, פסיכולוג חינוכי ומטפל משפחתי, להתנדב במלונות המפונים. "פנתה אליי עובדת סוציאלית מאחד הקיבוצים שפונו ואמרה שהם חייבים לקבל מיד עזרה של אנשי טיפול", הוא מספר. "היא אמרה שהבירוקרטיה משתלטת עליהם, ולא מגיעים אליהם מטפלים כמו שצריך. זו הייתה זעקה נוראית. אני ובת הזוג שלי שגם היא פסיכולוגית החלטנו מיד שאנחנו נוסעים".
"ישבתי שלוש שעות עם כיתת הכוננות של הקיבוץ שעשתה עבודה מדהימה", הוא משחזר. "אחר כך ישבתי עם אנשים שנפצעו או שבני משפחתם נפגעו. היינו במלון הזה שלושה ימים, ואז שמענו על מלון אחר עם שני קיבוצים שאין בו שום שירות פסיכולוגי. מהר לקחנו את הדברים, נסענו לשם והקמנו שם את המערך הטיפולי. ככל שעושים התערבות מוקדם יותר לאירוע הטראומה, יש סיכוי גדול למנוע את פוסט־הטראומה - וזו המלחמה שלנו".
אלון עובד כפסיכולוג כבר 40 שנה, והוא מטפל בשירות הציבורי בלוד ובקליניקה פרטית. "בזמן שהתנדבתי, הקליניקה שבתה ולא עבדתי בשירות הציבורי. יש לזה השלכות כלכליות", הוא אומר, "אבל במצבים האלה קשה לחשוב על הכסף. כמו בשדה הקרב, אתה לא חושב, אתה עושה את העבודה ואחר כך מתחיל להבין את ההשלכות והמחירים של הדבר הזה".
"אין מספיק כוח אדם בשירות הציבורי וצריך לגייס אותו מיידית", הוא מוסיף. "אם היו מספיק אנשי מקצוע שיכלו במיידית לתת מענה, אני חושב שהיינו מונעים הרבה דברים. אנחנו כבר למודי ניסיון שהתגובות הראשוניות אחרי אירועים טראומטיים יכולות להיות קשיים בשינה, באכילה, אי־שקט, פחד של ילדים להיות לבד ועוד. אנשים שחווים אותם מרגישים לא טוב, אומרים 'משהו לא בסדר איתי'. הם חייבים לפגוש אנשי מקצוע שיגידו להם שאלו תגובות נורמליות".
בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית מעריכים ש־50 אחוז מהפסיכולוגים בישראל התנדבו ומתנדבים מאז החלה מלחמת חרבות ברזל. "מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל יש דיווחים תדירים של חרדה, לחצים, וטראומה בין הניצולים והאזרחים הישראלים בכלל", אומרים בפורום. "משרדי הממשלה שלא היו ערוכים למצב וכשלו בסיפוק מענה ראוי קראו להתנדבות של פסיכולוגים, אשר כידוע רבים מהם נפלטו ממערך הפסיכולוגיה הציבורית בגלל השכר המביש שמוצע בה".
לדבריהם, עוד טרם המלחמה מצב תורי ההמתנה לטיפול פסיכולוגי עמד על שנה עד שנה וחצי, והמלחמה הביאה עימה עוד סדר גודל של מאות אלפי אזרחים שנחשפו לאירועי 7.10 ולאירועים הביטחוניים המתמשכים במהלך המלחמה ונדרשים טיפול: "במשך שנים החלישה הממשלה את מערך בריאות הנפש, וכעת נחשפות ההשלכות ההרסניות על כלל הציבור הישראלי שנותר ללא טיפול פסיכולוגי הלכה למעשה".
אחת מהפסיכולוגיות הנוספות שהתנדבו למערך עם תחילת המלחמה, היא ד"ר קרני גיגי. "מאז שהיא החלה נפח הפניות הכפיל את עצמו, זה כמו צונאמי. אני עובדת בבית ספר שקלט מפונים, ויש הרבה עבודה גם עם המפונים וגם עם האוכלוסיות הקולטות".
"רבים מאיתנו עסקו בהתנדבות והלכו למלונות המפונים ולמוקדים של נפגעים בלי קשר לעבודה הציבורית והפרטית שאנחנו עושים", מספרת ד"ר נעמה לויצקי, פסיכולוגית קלינית בכירה, מנהלת מרכז טיפולי לבני נוער. "עבור חלק מאיתנו זה על חשבון הקליניקה הפרטית, ובכל מקרה זה מגביר את העומס. כולנו עבדנו במהלך התקופה הזו אקסטרה".
לדבריה, הפסיכולוגים הציבוריים עובדים גם ככה בתת־תקינה. "כבר בעקבות הקורונה ראינו עלייה של 30 אחוז בפניות אלינו והקצנה של מצוקות. מפרוץ המלחמה כל הצוות התייצב לעבודה מההבנה שיש פה משבר שכולם צריכים להירתם אליו. אנחנו לא יודעים איך נתמודד עם מה שיגיע. יש לי רשימת המתנה ומתדפקים על דלתי נערים וילדים שצריכים טיפול עכשיו, שחייבים טיפול".
תגובת משרד הבריאות: "מתחילת המלחמה פעל משרד הבריאות בשני צירים מרכזיים - מתן מענה נפשי מיידי למפונים ולעקורים וגיבוש תכנית לאומית לכלל האוכלוסייה. במסגרת המענים המיידיים ניתן מענה על ידי בתי החולים לבריאות הנפש, מרכזי החוסן וקופות החולים שנועדו להבטיח מתן מענה ושמירה על איכות הטיפול. במקביל - פורסם נוהל קליטת מתנדבים בשכר על מנת להסדיר את המענה הטיפולי הניתן.
"במקביל, גיבש המשרד תוכנית לאומית רחבה ומקיפה בתחום בריאות הנפש, שתיתן מענה לצורך האקוטי שהתגבר משמעותית בעקבות המלחמה, בעלות של 2 מליארדי שקלים שכוללת שורת מענים מקיפה - מהעלאת שכר הפסיכולוגים, הגדלת מספר הפסיכיאטרים, שיפור תנאי האשפוז ועוד - במטרה להבטיח מענה נפשי ציבורי איכותי וזמין לכל מי שיזדקק לכך".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.12.23
