בכל יום מחדש הגוף נדרך לקראת שש בבוקר, אז מפרסם דובר צה"ל את שמות ההרוגים בקרבות שהתחוללו יום קודם. הריטואל הזה, עוד טקס ישראלי עצוב ומשונה, הפך להיות חלק מהחיים שלנו. הנתון שלא מתפרסם יום ביומו הוא מספר הפצועים או מצבם.
סיפורים בודדים מגיעים אל התודעה הציבורית, ועיקר הקשב שלנו נתון אל הנופלים, או לחלופין, אל השבויים והמאבק למענם. בכל יום נקלטים כ-60 פצועים חדשים רק על ידי אגף השיקום, שמלווה את פצועי כוחות הביטחון והמילואים, לא כולל הפצועים בסדיר. המספרים המצטברים מאז 7 באוקטובר אסטרונומיים: יותר מ-2,000 חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון האחרים הוכרו באופן רשמי כנכי צה"ל שנקלטו על ידי משרד הביטחון.
"מעולם לא עברנו משהו שאפילו דומה לזה", מסבירה לימור לוריא, ראש אגף שיקום במשרד הביטחון, "יותר מ-58% מהפצועים שנקלטים אצלנו הם עם פציעות קשות של ידיים ורגליים, בין היתר כאלו שנדרשים לקטיעות. כ-12% אלו פציעות פנימיות - טחול, כליה, קריעה של איברים פנימיים. יש גם פגועי ראש ועיניים, וכ־7% פגועי נפש, מספר שברור לנו שיזנק בצורה מטורפת, גם כי ההנחה היא שכל פצוע בגוף הוא גם פצוע בנפש, וגם כי פגיעות נפשיות תמיד מתגלות חודשים ויותר אחרי המלחמה".
יו"ר ארגון נכי צה"ל, עו"ד עידן קלימן, מצייר תמונה דומה: "מדינת ישראל נכנסת לאירוע חסר תקדים ברמה העולמית, וזה עוד לפני שדיברנו על האזרחים שנחשבים נפגעי פעולות איבה. יש פה מסה אדירה של פצועים, עוד לפני הגל של הפוסט-טראומה שישטוף אותנו עוד כשנה. מיום שבת 7 באוקטובר עד יום חמישי באותו שבוע נכנסו לעוטף עזה יותר מ-100 אלף איש בשביל להילחם, להציל ולפנות אזרחים ולהתמודד עם הגופות.
לימור לוריאצילום: טל שחר"הם נחשפו למראות זוועה. גם אם רק 10% יסבלו מפוסט-טראומה אנחנו מגיעים למספרים עצומים, וזה משבוע אחד בלבד. אנחנו מלווים בארגון נכי צה"ל לא מעט נכים ותיקים, הפצועים הכי קשים ממלחמת יום הכיפורים. חרבות ברזל העירה גם אצלם את הטראומה מחדש והם זקוקים לנו יותר מתמיד. הם אומרים בעצמם שזו הפעם הראשונה שהם יודעים שיש מי שחוו משהו יותר קשה. בסוף זו לא רק מלחמה בשדה הקרב, אלא חיילים שנלחמו בתוך ישראל, בדשא של הקיבוץ, בבתים. לא רק מול אויב, אלא קודם כל בשביל להציל ולפנות אזרחים. ההתמודדות המנטלית הזו לא הייתה פה מאז מלחמת השחרור".
"כל מה שלמדנו - רק באקסטרים"
מדינת ישראל מלווה כ-60 אלף נכי צה"ל (לפני המלחמה) בארגון נכי צה"ל ובאגף השיקום של משרד הביטחון. 50% מהם נחשבים בני הגיל השלישי, והם בוגרי המלחמות הוותיקות. המלחמה הנוכחית משנה באופן משמעותי את המבנה של הקהילה הזו. "אנחנו קולטים קבוצה גדולה מאוד של צעירים", מסבירה לוריא, "ולראשונה גם כמות גדולה מאוד של לוחמות, התמודדות שלא הכרנו עד עכשיו לעומק ונצטרך ללמוד אותה. אני מרגישה שרפורמת 'נפש אחת' הכינה אותנו לרגע הזה, כי עכשיו זה כל מה שלמדנו - רק באקסטרים.
"אם במלחמות קודמות חיכינו שאנשים יגיעו אלינו, הפעם הדברים נראים אחרת: הגענו עם הקב"נים שלנו ל-16 בתי חולים, וכשמגיע מסוק עם פצועים, נציג אגף שיקום מגיע לפצוע ולמשפחתו, ומרגע שיש הסכמה אנחנו איתם. יש לנו חבילות סיוע להם ולבני המשפחה שניתנות למשך ארבעה חודשים בלי שום ועדה, וכולם מקבלים מענה נפשי - לא משנה איזה סוג פציעה יש לך. כולם מקבלים טיפולים נפשיים, כי אנחנו מבינים שזה זמן הזהב שלנו בשביל לצמצם את הטראומה. עוד הפקת לקחים מ'נפש אחת' זה לטפל במשפחות ולא רק בפצועים. אנחנו מציעים גם לבני המשפחה טיפולים נפשיים, אבל האמת היא שהרבה מהם לא פנויים לזה עכשיו כי הם בהישרדות".
עו"ד עידן קלימן: "אם הפסיכולוג מתנגש עם פיזיותרפיה, התשובה היא פסיכולוג. עכשיו צריך לטפל בבהילות בנפש, ולזמן יש פה תפקיד מכריע. פגשתי גם אישה שארגנה 82 הלוויות ולבסוף הלב שלה לא עמד לה וקרס. לאושרנו היא נראית טוב, מחייכת, אבל גם היא לקראת שיקום ארוך"
קלימן, שנפצע בעצמו בחאן יונס באופן קשה ב-1992 ומרותק לכיסא גלגלים, נמצא בכל יום בבתי החולים. פוגש את הפצועים, מעודד, מנסה להבין את הצרכים, ובעיקר מעיד על היכולת לנהל חיים טובים ומלאים למרות הפציעה, הנכות והקושי. "ישבתי עם לוחם שחטף שלושה כדורים. אדם קרוע פיזית, פציעה קשה מאוד. השיחה התגלגלה ומהר מאוד הוא שיתף שההתמודדות עם החלק הפיזי קשה, אבל ההתמודדות המרכזית שלו היא עם המראות שהוא ראה. אמרתי לו מפורשות - אם הפסיכולוג מתנגש עם פיזיותרפיה, התשובה היא פסיכולוג. עכשיו צריך לטפל בבהילות בנפש, ולזמן יש פה תפקיד מכריע. פגשתי גם אישה שארגנה 82 הלוויות ולבסוף הלב שלה לא עמד לה וקרס. לאושרנו היא נראית טוב, מחייכת, אבל גם היא לקראת שיקום ארוך.
"בסוף האנשים שלנו הם חזקים, באמת נינג'ות, והם ינצחו, אבל אני לא רוצה לטשטש את האתגרים, כי אני מבין שאנחנו צריכים לעשות פה המון המון מעשים קטנים ורלוונטיים ולא מעשה אחד גדול. אנחנו בארגון נכי צה"ל מכינים את כל התוכניות שלנו ל-2024 מחדש, מאיצים בנייה של מרכזים שתיכננו לפתוח בכלל עוד כמה שנים, ונפרדים מכל הנחות המוצא שהתאימו למציאות של לפני 7 באוקטובר. כל זה לצד הנכים הקיימים, חברי הארגון, שאירוע בסדר גודל כזה פותח מחדש את הפצע שלהם".
"לפעול מהר וביעילות"
גם באגף השיקום וגם בארגון נכי צה"ל מדגישים שהמענים שניתנים כעת, כעזרה ראשונה, הם מהירים ורלוונטיים, אבל שהאתגר האדיר הוא המענה לטווח הארוך, שם המדינה חייבת לשנות גישה. "והמדינה צריכה להבין שיש פה זירה רב-מערכתית שדורשת חלוקת משאבים חדשה", אומרת לוריא. "רק בשביל המענה המיידי עכשיו היינו צריכים לגייס המון המון כוח אדם. 80% מהעובדים שלנו הן עובדות שיש להם ילדים או בני זוג מגויסים, ובעצמן נדרשות להחזיק כמה זירות, אישיות ומקצועיות.
"יש פה גם אתגרים שיושבים על מצוקות קודמות של המדינה, כמו מחסור רציני במטפלים או השכר הנמוך שניתן להם. הגדלנו תעריפים בשביל להביא פסיכולוגיות, מרפאות בעיסוק ופיזיותרפיסטיות. בגלל היקף הפצועים הגדול, בתי החולים נאלצים לשחרר מאושפזים יותר מהר, כי הם חייבים לקלוט פצועים חדשים. מי יחבוש את הפצוע שיוצא הביתה? מי יעזור לו להתקלח או להתנייד? זה אתגר אדיר.
לימור לוריא: "בגלל היקף הפצועים הגדול, בתי החולים נאלצים לשחרר מאושפזים יותר מהר, כי הם חייבים לקלוט פצועים חדשים. מי יחבוש את הפצוע שיוצא הביתה? מי יעזור לו להתקלח או להתנייד? זה אתגר אדיר"
"כרגע, הפצועים מקבלים מענה לארבעה חודשים בלי לפגוש אף ועדה, אבל אנחנו רוצים לקדם חקיקה לפיה מי שהוכרו כנכים יקבלו את מלוא המענה השיקומי שנה מהפציעה בלי בירוקרטיה. ברור שאדם בלי רגל צריך כיסא גלגלים, מעלון, אמבטיה מונגשת - לא צריך בשביל זה ועדה. אפשר להסתפק בהמלצת בית חולים. העלויות, בניגוד למה שחושבים, הן לא גבוהות. זה דורש היערכות של האוצר, היערכות של משרדים מלווים כמו הבריאות והרווחה, ובעיקר יכולת של מערכות לפעול מהר וביעילות".
עו"ד עידן קלימןצילום: אביגיל עוזיקלימן מוטרד מאותם הדברים בדיוק: "צריך להבין שלכל נכה יש מעגל של חיים - קהילה, עבודה, חברים ומשפחה. וכל תחום כזה נפגע ודורש ליווי מותאם. למשל, כשאדם יוצא הביתה ומקבל אישור עקרוני ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר, הוא כנראה לא יממש את זה. אנחנו פונים אל הפצועים אקטיבית ומציעים להם להגיע כקבוצה לבית הלוחם. אנחנו מבינים כמה צוות זה מושג משמעותי ללוחמים, וכמה הפציעה היא מקום מאוד בודד, ולכן אנחנו עובדים קשה בשביל לייצר מחדש מרחבים של שיתוף פעולה. אדם פצוע או כזה שסובל מפוסט־טראומה ונדרש לשוב לעבודתו הוא כבר אתגר של המעסיק שלו, שבעצמו צריך ליווי ואולי גם סיוע. אני מתחיל לפגוש את ראשי האוניברסיטאות ולשוחח איתם איפה המוסדות להשכלה גבוהה יכולים לתת מענה למי שישובו מהקרבות.
"ויש פה גם העלאה של המודעות החברתית: שמי שמכיר אדם פצוע יסייע לו לא לשקוע בפציעה, לא להסתגר בבית. להיפך - לפגוש כמה שיותר מהר אנשים, לקבל כוח מפצועים ותיקים, ללכת לאירועי תרבות וספורט. אפשר לקיים חיים טובים, אבל בשביל זה כולנו חייבים להתגייס. לצערי, אני לא רואה את משרדי הממשלה מתנפלים על הסוגיה הזו, וגם הקהילות והחברה העסקית והאזרחית יצטרכו לעשות פה מאמץ גדול".
גודל השעה מאוד ברור למי שנמצא בשטח, אבל המנגנונים המשמעותיים עוד לא הפנימו את היקף הפצועים והמורכבות שלהם, ואת הצורך הבהול בשיתופי פעולה רב-מערכתיים. בווודאי כשחלק מהמערכות - כמו רווחה, בריאות הנפש והטיפולים הפרא-רפואיים, בקושי מתפקדות ממילא ועובדים על אדי דלק עוד לפני 7 באוקטובר.
כבר היום צריך לחשוב איך מייעלים ועדות שכעת יצטרכו להתמודד עם גל עצום של פונים, איך להגדיל את מספר המטפלים ולתגמל אותם בהתאם, איך לייצר ולשנע תקציבים באופן רלוונטי, ובעיקר - איך להיות אקטיביים ולתת מענה פשוט ומהיר, בניגוד לנטייה לבירוקרטיה וסרבול. זה נכון בעיקר לתחום הטראומה, שם כל יום שחולף הוא אבידה שמקשה על ההחלמה. הפעם לא נוכל להיזכר בפצועים בשש אחרי המלחמה. קולם חייב להיות מושמע ממש עכשיו, בשביל שיוכלו לקבל את מלוא התנאים על מנת לחיות חיים שלמים ומלאים למרות הקורבן האדיר שהקריבו.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.12.23
