ההורים של סמ"ר עופרי לא עוצמים עין מרוב דאגה ומשתוקקים לעוד כמה רגעים לצד בתם, שחזרה לכמה שעות של הפוגה מעזה. בגיל 21, עופרי היא מפקדת תאג"ד של שבעה חובשים שבשגרה תופס קווים ביהודה ושומרון, מבצע משימות ביטחון שוטף ומונע פיגועים. אבל עכשיו, בעומק עזה, היא לא עם התאג"ד, אלא מצוותת לפלחו"ד (פלוגת חוד) 931 של הנח"ל, כפרמדיקית לוחמת.
את הבית גודשים ההורים הדואגים והגאים, אורנית וגיא, שסוף סוף יוכלו לישון היטב הלילה, האחיות שלה, תמר ו-מ' (שמשרתת בתפקיד סודי), ועוד חברים שבאו לשמוע סיפורים מהקרבות.
"פלוגת חוד היא הפלוגה הראשונה שנכנסת", היא מספרת. "כלומר, אני קודם כל לוחמת ורק אחר כך פרמדיקית גדודית. יש עליי נשק, רימונים, אני מתפקדת כמו כל הלוחמים האחרים, אם זה לטהר בתים, ואם זה לירות, לזרוק רימונים, לשמור, ורק כשיש אירוע רפואי חס וחלילה, אני עושה סוויץ' ולוקחת פיקוד על כל הטיפול בפצועים, מחליטה אם צריך פינוי, ואם כן - אם בעזרת מסוק או רכב כבד".
"ואת כל זה היא עושה עם פק"ל של 30 קילו על הגב", מצביעה אמא אורנית על הציוד האימתני שלה לצד הקיר. עופרי: "לכל לוחם יש את הפק"ל שלו, ובגלל שאני פרמדיקית, אני סוחבת תיק ששוקל יותר מ-30 קילו של ציוד רפואי מתקדם לביצוע ניתוחים בשטח, ציוד הנשמה, תרופות ופלזמות. מעבר לזה יש עליי גם אפוד קרמי, נשק, מחסניות ורימונים".
אמא אורנית: "הייתי בהלם שהיא זורקת רימונים. אם לא היו לי שערות לבנות, עכשיו יש לי. היא בת יחידה עם 110 חיילים בפלוגה, נכנסת ראשונה אחרי המ"פ, סמ"פ, הקשר ואחריהם עופרי".
עופרי: "למה לא?"
אמא אורנית: "וגם בת יחידה בכל הגדוד".
עופרי: "נו אמא, זה כיף להיות לוחמת יחידה. בכל מקום שאני הולכת, גם בגלל התיק הענק שיש עליי וגם כי אני בת, כולם מגיבים, 'וואי איזה תותחית, איזה אלופה, אנחנו רואים אותך ואת נותנת לנו כוח', ואני מרגישה מחויבות להישאר חזקה ולא להראות קושי, זה תורם לי וללוחמים".
אמא אורנית: "יש לנו קבוצת אמהות של הגדוד וכולן כותבות לי, 'היא תצא מעזה עם חתן', ואני אומרת, 'העיקר שתצא מעזה'".
עופרי צוחקת. לא נראה שזה בתוכניות שלה בזמן הקרוב. כבר למחרת ב-8:00 בבוקר היא אמורה לצאת חזרה לשטחי הכינוס ומשם לגדוד: "עד עכשיו כבר עשרה לוחמים בתוך עזה ביקשו את הטלפון שלי, אבל אין לי זמן אליהם. לכולם אני עונה, 'תן לי לסיים את עזה, אחרי זה נחשוב על רומנטיקה'".
מורעלת אמיתית.
"מרגע הגיוס אמרו לנו, 'מחר מלחמה, מחר מלחמה', וצחקנו שאין סיכוי. שבוע לפני 7 באוקטובר עשינו תרגיל ענק, פתחנו את המכולה עם כל הציוד ושוב צחקנו שזה לא יקרה. התרגיל הכין אותנו פיזית, אז ככה שעזה זה צ'יפס, ממש בקטנה".
"את לוקחת שם הכול בעירבון מוגבל. הולכים רק לאיפה שאחרים צעדו ונכנסים רק דרך איפה שסרקו את הבית. הולכים לישון מוקדם, כי אין חשמל. אנחנו מתארגנים לשינה בבית האחרון שכבשנו, מכינים אותו לשהות של הכוח, מארגנים מזרנים ושמיכות, מכינים את עמדות השמירה, מסדרים את התיק למחר"
תארי לי סדר יום של לוחמת פרמדיקית בעזה.
"למשל בכיבוש מחנה הפליטים שאטי, המשימה הייתה לטהר אותו ממחבלים ומאמל"חים, אז במהלך היום עוברים וסורקים מבית לבית, ואין בית שלא מצאנו בו משהו שקשור לחמאס, אם זה וסטים עם נשקים וסוגי אמל"ח, או אמצעי תעמולה וחוברות מודיעיניות. את נכנסת לחדר ילדים, ומוצאת שם נשק".
כל צעד מחושב
לא יצא לה לדבר במהלך הלחימה עם ילדים רבים. "פגשנו, לא הרבה. נתנו להם חטיף חלבון ושתייה והם די הסתכלו עלינו בהערצה, אבל הם לא מדברים כל כך עברית. הילדים הקטנים הם באמת אזרחים תמימים, אבל אי־אפשר לדעת, כי גם ילד שלכאורה לא קשור, את לא יכולה להאמין ולהתחיל לשחק איתו, כי יכול להיות שהוא מתצפת עלינו ומעביר מידע. מגיל 13 בערך הם כבר חלק מחמאס, מנסים לפגע בנו, ולכן כל צעד שאת עושה בעזה הוא מחושב, את לוקחת שם הכול בעירבון מוגבל. הולכים רק לאיפה שאחרים צעדו ונכנסים רק דרך איפה שסרקו את הבית. הולכים לישון מוקדם, כי אין חשמל. אנחנו מתארגנים לשינה בבית האחרון שכבשנו, מכינים אותו לשהות של הכוח, מארגנים מזרנים ושמיכות, מכינים את עמדות השמירה, מסדרים את התיק למחר".
ואתם לא פוחדים שייצא לכם מחבל מאיזה ארון?
"בגלל זה אנחנו מטהרים את הבית לפי התו"ל (תוכנית לחימה)".
אבא גיא: "אין דבר כזה לא לפחד. השאלה היא מה עושים עם הפחד, וכמו שאני מכיר את עופרי, היא מתרגמת את הפחד לדריכות ולחידוד החושים, וליצירה של סביבה שהיא תוכל לתפקד בה בצורה הטובה ביותר", הוא שולח בבתו מבט גאה במיוחד.
היית מעדיף שהיא לא תהיה לוחמת?
גיא צוחק: "שאלת השאלות".
עופרי: "הוא יודע שזה מה שרציתי. אם לא הייתי נכנסת לעזה עכשיו הייתי משתגעת".
יצא שלוחם מת לך בידיים?
"אפשר לומר ככה", היא משפילה מבט.
וזה לוחם שכמובן הכרת מקרוב.
"כן בטח. כל הלוחמים בגדוד הם חברים שלי, איתם אני אוכלת, ישנה, בא לי להגיד מתקלחת, אבל אין מקלחות בתוך עזה, לא התקלחנו שבועות".
איך זה מרגיש כשחבר קרוב מת לך בידיים?
"בתוך האירוע, לא משנה מי הפצוע, מטפלים נטו בפציעות, במדדים, נותנים את התרופות, הכל כל כך מהיר. אחרי זה יש נפילת מתח, מעכלים מה היה באירוע, וממשיכים תוך כדי שמסיקים מסקנות לגבי התפקוד שלנו".
ובוכים?
"אין זמן לבכות בשדה הקרב, ואני גם לא אראה חולשה ללוחמים, הם מסתכלים עליי כעל דמות חזקה, ואם יראו אותי בוכה, הם יישברו. חובתי לשדר להם מקצועיות וכוח כדי שיסמכו עליי כשחס וחלילה מישהו נפצע".
במסגרת הלחימה התנסתה בפרוצדורות שנועדו לייצב את המצב הרפואי של הלוחם בשטח, כולל ניתוחים מצילי חיים. "יצא לנו לטפל גם בחמישה בני משפחה עזתיים שחמאס הכריח להישאר בתוך בית. אי־אפשר להתעלם מנשים מבוגרות ומילדים פצועים, נתנו להם את הטיפול הכי טוב".
איך הם מגיבים?
"בהתחלה הם נורא בפחד ובשוק מזה שאנחנו עוזרים להם, אבל מודים לנו ואומרים שהם שונאים את חמאס. אבל רוב מכריע של הבתים בצפון הרצועה ריק. נשארו רק גורי חתולים, כלבים וגם כלבים שאנחנו חושבים שברחו מהעוטף, כי הם מטופחים וחברותיים לבני אדם, והגיבו לעברית. כל חיה שמצאנו, נתנו לה אוכל ומים".
יש לה את זה
הכי קשה לה, עופרי אומרת, זה לדעת ש־24/7 ההורים דואגים בבית. אז היא מנסה לקושש טלפונים ממילואימניקים ולהתקשר מדי פעם. ההורים, אורנית וגיא, יודעים טוב מאוד עם מה היא מתמודדת. הם הכירו כשהוזנקו לטפל בפצועים בפיגוע של קו 18 בירושלים בשנת 1996, אורנית כפרמדיקית וגיא כנהג אמבולנס. ולא הפתיע אותם שכאשר עופרי שלהם בגרה, היא החלה להתנדב במד"א ומשם זינקה לקורס הפרמדיקים של צה"ל, "שידוע כקורס הטיס של חיל הרפואה", מסבירה אורנית.
גיא: "או שיש לך את זה או שאין, וכבר כנערה הבנו שלעופרי יש את זה. אז נכון שלא דמיינו מלחמה, אבל אנחנו יודעים איך לתמוך בה".
אורנית: "יש בה את שנינו, כי גיא הוא בן אדם קר רוח וקול, ואני היותר־רגשנית. התפקיד שלנו הוא לתת לה את התחושה שהיא בלתי מנוצחת ושהיא הדבר הכי חזק בצה"ל", אורנית מגניבה מבט לעופרי, "ובין לבין אני לא ישנה, כל הזמן דואגת ולא מפסיקה לאכול. בימים האלה לא מודדים לחץ דם ולא מתחילים דיאטה".
גיא: "וישנים כל הזמן עם הטלפון ליד הראש, קופצים לכל הודעה בלילה, מחזיקים אצבעות ומאמינים".
עופרי: "אבל אני מתחשבת, בוחרת שעות סבבה להתקשר. כשאני מתקשרת שומעים את אנחת הרווחה בקול שלהם".
כשאני שואלת מה קשה לה, היא צריכה לחשוב קצת ואז עונה שקשה לה לא להתקלח חודש, או להתאפק לפיפי יום שלם עד שהיא מוצאת מקום להסתתר, "בזמן שהלוחמים מחליפים בוקסרים וגרביים בכל מקום. אבל הם עוזרים לי, מתייחסים אליי כמו אל נסיכה. דואגים".
"אחרי המלחמה הזו. פשוט צריך לקבל את זה שאנחנו שוות בין שווים. אבל אני רוצה שמלש"ביות יבינו את המהות של להיות לוחמת פרמדיקית ואת זה שהן יכולות לעשות הכול, גם להציל חיים, גם לזרוק רימונים"
סוחבים לך את הפק"ל של ה-30 קילו?
"מה פתאום", היא נזעקת. "הפק"ל רק עליי, אבל הם מוודאים שאני אוכלת ושותה, מוותרים בשבילי על שמיכות כי תמיד קר לי, ותמיד אני אשן על מיטה אם תהיה אחת. הם כולם מרגישים כמו אחים שלי. זו האווירה".
ומה עם יחסי בנים-בנות?
"יש בגדוד כמה 'אחים גדולים', שמאוד מגוננים עליי, וכל אחד בשטח שפונה אליי, הם וגם הסמח"ט, קופצים ומזיזים הצידה. אני מרגישה מוגנת. גם המ"פ שלי לא מפסיק לפרגן ואומר כל הזמן שהוא שמח שאני לצידו, וגם קצינת הרפואה של החטיבה לא מפסיקה לדבר על 'הפרמדיקית שלה'".
זו בהחלט המלחמה שבה הלוחמות סגרו פער. את מרגישה שהיחס לנשים השתנה?
"כן, אבל לא מספיק. נכון שיש הרבה יותר עידוד כלפי נשים בתפקידי לוחמה, אבל למה כשרואים לוחמת בעזה עדיין נכנסים לשוק? 'יו, יש כאן לוחמת, בת, והיא עם התיק הגדול הזה שהיא סוחבת'. הפוזיציה הזו כל פעם מפתיעה ולא נטמעה אצל כולם. איך נגיע ככה לתפקידי הקצה כמו שאנחנו רוצות?" היא מתעצבנת ואז מוסיפה: "וכדאי שהעורף יפנים את זה, ויתחילו לשלוח גם ללוחמות תחתונים וגרביים".
אורנית: "נכון. מתחילת המלחמה הוצאתי 1,500 שקל על תחתונים וגרביים לעופרי. כי כמו הגברים, גם הן צריכות ללבוש ולזרוק, ובוקסרים את לא מסכימה ללבוש".
עופרי: "נכון. עד הבוקסר", ושתיהן צוחקות. "אבל ברצינות, אני גאה בזה שאני יכולה לשפיע על דעה של בנים. הרי הבנים מתבכיינים על פחית טונה שהם סוחבים, אז למה לי יש פחות לגיטימציה להתבכיין? והם הרי ישר יגידו, 'טוב, את מתבכיינת כי את במחזור'".
תהיה לנו רמטכ"לית?
"אני מאמינה שאפשר, בטח אחרי המלחמה הזו. פשוט צריך לקבל את זה שאנחנו שוות בין שווים. אבל אני רוצה שמלש"ביות יבינו את המהות של להיות לוחמת פרמדיקית ואת זה שהן יכולות לעשות הכול, גם להציל חיים, גם לזרוק רימונים. אני הגעתי לגדוד וזרקו עליי את המיקרו תבור הענק הזה", היא מצביעה על הרובה שמונח לצידה, "וזה לא נשק שיריתי בו לפני, אז אני לומדת לתפעל אותו, לומדת על הלוחמה, מה זו הליכה רגלית עם ציוד ששוקל מלא, ומשלימה פערים שלא עברתי במהלך המסלול".
את מרגישה שאנחנו מנצחים?
"בטח. זו אפילו לא שאלה. את יודעת איזו גאווה זה ללכת על הכביש לאורך הים של עזה, כאשר כל הדרך יש דגלי ישראל? אבל יש לנו עוד הרבה עבודה", היא אומרת. "להחזיר את כל החטופים ולנצח את חמאס. בשביל זה אנחנו כאן".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.23
