כל מי ששומע את סיפורה של זוהרה קובל מנחל עוז, מבין כי מדובר באישה שיודעת להתעקש: ב-7 באוקטובר, במשך 17 שעות שבהן שהתה בממ"ד כשהיא בסכנת חיים, עם בעלה וארבעת ילדיה, היא התעקשה לצאת מזה בחיים. היא התעקשה בכל יום שבו עבדה במיון של ביה"ח ברזילי על כל מטופל שקיבלה, והיא מתעקשת גם היום לא לתת לטרור לנצח, כשהיא עובדת במיון רמב"ם לאחר שהיא ומשפחתה פונו מהדרום.
"הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו", מסבירה קובל, "קשה לי לשבת בתוך חוסר המעש הזה ואווירת השכול שלנו. הרגשתי שאני צריכה לצאת".
באותה שבת שחורה קיבוץ נחל עוז היה נתון להתקפת מחבלי חמאס. במשך שעות ישבה קובל בממ"ד ביתה עם בני משפחתה, כשהם שוהים בחשיכה, ללא חשמל וללא קליטה. "שמענו אותם כל הזמן מסביב לבית ופשוט חיכינו שיבואו להרוג אותנו", היא משחזרת.
"אנחנו חוזרים, ובגדול. אמנם אנחנו עדיין לא יכולים לבקר בבית, אבל הרפת חזרה לעבוד, זרענו חיטה וקטפנו את האבוקדו"
בשעה 23:00 של אותו היום חולצו קובל ומשפחתה אל בסיס משמר הנגב, ומשם לקיבוץ משמר העמק שבעמק יזרעאל עם שאר קהילת הקיבוץ, שהפך לשטח צבאי סגור. שלושה שבועות בדיוק לקח לאחות המיון התזזיתית לקבל החלטה שמבטאת עד כמה החיים חזקים יותר מהכל.
מאז כבר יותר מחודש שקובל מגיעה בכל שבוע למשמרות במיון של המרכז הרפואי רמב"ם. "קיבלנו אחות מקצועית ומדהימה עם יכולות גבוהות", מספרת גילה היימס, מנהלת הסיעוד בבית החולים, "אנחנו מודים לה על האפשרות להיות חלק מהתהליך שלה של חזרה לסוג של שגרת חיים".
בעוד הראש של קובל שקוע לגמרי בשגרת העבודה של חדר המיון בצפון, הלב נמצא בדרום, עם הקולגות ובית החולים שהיא מכירה כל כך טוב. "אני בקשר איתם כל הזמן. אני יודעת מה עבר עליהם ומחזקת אותם", היא מספרת. גם כעת היא ממשיכה להתעקש – וברור לה איך ייראה העתיד במקום שממנו היא באה. "אנחנו חוזרים, ובגדול", היא מסכמת בנימה אופטימית, "אמנם אנחנו עדיין לא יכולים לבקר בבית, אבל הרפת חזרה לעבוד, זרענו חיטה וקטפנו את האבוקדו. יש התקדמות".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.23
