כ-240 בני אדם מאושפזים או מטופלים במחלקות השיקום השונות בעקבות מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר והמלחמה בעזה. רבים מהם יזדקקו לתהליך ארוך של שיקום, שיכלול הרבה פיזיותרפיה ולא מעט ליווי נפשי. בשיחה עם "ידיעות אחרונות" מספרים שלושה מהם על האירוע שהביא לפציעתם, על הדרך הארוכה שעשו מאז, ומה למדו על עצמם בעקבות האירועים הקשים שעברו.
"בשבוע שעבר, ביום שני, הייתי בבית חאנון. היינו אמורים לתקוף בניין מרכזי שם", מספר רס"ל (מיל') ליאל איבגי (26) מכפר סבא, שמאושפז בבית החולים בילינסון, "חיכינו לכוח אחר שיצטרף אלינו, ואז חטפנו טיל אר־פי־ג'י. האוויר היה חם, הרגשתי שפגע בי משהו, אבל לא ידעתי בדיוק מה זה. הכול היה מלא עשן ואבק. קפצתי מהר, עפו לי משקפי המגן, ואני ועוד חייל שהיה שם רצנו תוך כדי שיורים עלינו מתוך גן ילדים.
"המשכתי לרוץ עד שהרגשתי שמשהו מציק לי בגב. שאלתי מישהו בפלוגה: 'מה יש לי בגב?' הוא אמר לי שיש לי שם רסיס, ורק אז הבנתי שנפגעתי. החובשים טיפלו בי, ותוך חצי שעה מהרגע שנפצעתי כבר הייתי על מסוק בדרך לבילינסון. באותו לילה עברתי ניתוח להוצאת הרסיסים. תוך זמן קצר הגעתי למחלקת שיקום ועכשיו אני בסדר, הולך רגיל ומרגיש טוב".
לאיבגי יש ארבעה אחים, אחד מהם תאום שלו, שכולם לוחמים. שלושה מתוכם עדיין בעזה. "אני גאה בזה שכולנו הפכנו ללוחמים, ועוד עם רוב לגבעתי", הוא מספר, "ההורים דואגים, אבל בסך הכול הם יותר גאים מדואגים. בבילינסון היה מפגש עם רוב האחים. בזכות זה שנפצעתי נתנו להם לבקר. יש לי אח אחד שלא יצא מעזה מאז 7 באוקטובר, וזה נתן לו יום אחד להיות בבית. רק התאום שלי לא הגיע. לא ראיתי אותו כבר קרוב לחודש".
הפציעה פחות מדאיגה אותו מהעובדה שהוא לא עם החברים. "חשבתי שאחגוג את חנוכה ברצועה", אומר איבגי, "דמיינתי שאנחנו מדליקים נרות בתוך בית בעזה, ובסוף אני בבילינסון. שבועיים לפני שהאירוע הזה קרה הייתה לנו היתקלות עם שישה מחבלים והצלחנו להשמיד את כולם. היינו באווירה טובה כל המחלקה, ידענו שאנחנו יכולים לסמוך אחד על השני".
מה יעשה אחרי המלחמה? "לא ממש חשבתי על זה עדיין", הוא מודה, "לפני כן עבדתי כברמן במסעדה בכפר־סבא, אבל מה שאני אוהב לעשות זה מוזיקה, אז אני רוצה להתעסק בזה".
סמ"ר ח', חייל נוסף שנפצע ברצועה, עובר את תהליך השיקום בבית החולים הדסה הר הצופים, לאחר שהיה מורדם ומונשם במשך שלושה ימים. "היינו בלחימה בעזה במסגרת חטיבה 10", הוא מספר, "הייתה שריפה בטנק במהלך הלחימה, והמפקד משך אותי החוצה מהטנק לאחר שנתקעתי בתוכו. פוניתי לרכב אחורי, הביאו לי משככי כאבים, ואז הגעתי לסורוקה ושם הרדימו והנשימו אותי כי חששו שהריאות שלי יקרסו. יש לי פציעות וכוויות בידיים ובפנים, שאפתי עשן והייתי בסכנת חיים. ביום ראשון העירו אותי, הייתי בטיפול נמרץ בסורוקה במשך יום, לאחר מכן העבירו אותי להדסה עין כרם ושם עברתי טיפולים לכוויות, הורידו לי את החמצן לאט־לאט ועברתי תהליך שיקום של הנשימה והריאות. במהלך הזמן הזה גם עברתי שני ניתוחים להשתלת עור. לפני שבוע וחצי עברתי לשיקום בהדסה הר הצופים ואני אהיה פה בשבועות הקרובים".
השיקום הוא רכבת הרים עבורו. "למדתי הכול מהתחלה: ללכת, לנשום, ממש הכול מאפס. כל כמה ימים יש התרגשות כי דברים מתקדמים. בכל הימים שהייתי מורדם ומונשם לא הייתי שותף לדאגות של המשפחה והחברים, אבל הבנתי בדיעבד שהמצב היה קשה", הוא מספר, "הרופאים מרוצים מההתקדמות שלי. הכוויות זה תהליך ארוך, של חודשים, אבל אני בחור צעיר וזה קצב שיקום הגיוני. הם גם מבסוטים מהמוטיבציה ומהרצון להשתקם, טוענים שזה חלק משמעותי. מתברר שיש את מה שהגוף שלך עושה, ויש את מה שאתה גורם לגוף שלך לעשות".
כשהוא נשאל כיצד השפיע עליו האירוע, ח' אומר: "זה נותן בוסט של אנרגיה לחיים, זה מעורר, ובמקביל מטלטל. לא נראה לי שאשתנה כבן אדם בצורה קיצונית, אבל ברור שזה נותן פרספקטיבה אחרת לגבי דברים שקורים בחיים, גורם לך להעריך יותר. נקווה שזה ילך איתי הלאה".
תומר צדיק נפצע במסיבה ברעים: "בשלב מסוים הייתי לבד, היד שלי נשברה והיה לי נורא קשה לזוז. לא התעמקתי בשום דבר חוץ מלרוץ ולשרוד. הבנתי מיד את גודל האירוע. ידעתי שזה הפיגוע הכי גדול בתולדות המדינה. אני שם שעות, והצבא לא מגיע"
תומר צדיק (24) מתל אביב, שנפצע בידו במהלך הטבח במסיבה ברעים, עובר את תהליך השיקום בבית החולים השיקומי לפצועי מלחמה, בשביל"ם, באיכילוב. "בשש וחצי בבוקר התחילו האזעקות. בדיוק היינו באוהל", הוא מספר, "חבר הכי טוב שלי היה בכיסא לידי. היינו בין המכוניות הראשונות לצאת, וחיכתה לנו על הכביש חוליה של ארבעה מחבלים. הם התחילו לירות ותוך זמן קצר הבנתי שהיד שלי לא עובדת. קיבלתי שלוש יריות וגם חבר שלי קיבל שלוש יריות. הלכנו לאוהל של מד"א, חבשו אותנו, אך די מהר גם לשם הגיעו מחבלים. ואז, במשך שעות, עברנו ממקום למקום. בשלב מסוים הייתי לבד, היד שלי נשברה והיה לי נורא קשה לזוז. לא התעמקתי בשום דבר חוץ מלרוץ ולשרוד. הבנתי מיד את גודל האירוע. ידעתי שזה הפיגוע הכי גדול בתולדות המדינה. אני שם שעות, והצבא לא מגיע".
לבסוף הוא חולץ, הגיע לסורוקה, הועבר לאיכילוב, נותח, אך חלק מהרסיסים עדיין נותרו בגופו. "היד שלי עושה כמעט הכול עכשיו, אבל בהתחלה זה לא היה ככה", הוא מספר, "חסרים לי כוח וסיבולת ואני לא יכול להרים דברים כבדים. אבל לסיפור שלי יש סוף טוב. החיים חוזרים למסלולם ואני רק יצאתי מזה יותר מחוזק, יודע שאני יכול לעשות דברים מדהימים ושיש לי כוחות שלא דמיינתי שיש לי. אם שרדתי שם, אין שום דבר שיכול לשבור אותי".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.23
