ד"ר ריי ביטון הפכה בשנים האחרונות סמל למאבק לתיקון אחד העיוותים הקשים במערכת הבריאות. ביטון, יו"ר ארגון המתמחים "מרשם", מובילה את הקרב לקיצור תורנויות המתמחים, שהחל לשאת פירות בחודש ספטמבר האחרון, כשקיצור חלקי יצא לדרך לראשונה זה שנים. המציאות הישראלית לא איפשרה לה לנוח וליהנות מההישג אפילו חודש: עכשיו היא במילואים, מטפלת בפצועי מלחמת "חרבות ברזל" – בתוך רצועת עזה.
הטרגדיה של 7 באוקטובר לא פסחה גם עליה. אחיו של בעלה, אל"מ רועי לוי ז"ל, מפקד היחידה הרב-ממדית, נהרג בקרב בקיבוץ רעים. "האסון המשפחתי שלנו הגיע יחד עם האסון הלאומי", היא מספרת, "איבדנו את רועי והמשפחה שלנו עברה טלטלה מאוד רצינית. בנוסף, מאחר שאנחנו גרים בבאר גנים, אנחנו חווים את הרקטות מעזה על בשרנו. היה לנו ברור - לי ולבן הזוג שלי, עידו, שהינו לוחם בצנחנים - שמישהו מאיתנו יצטרך לקחת חלק במלחמה הזאת. מתוך הנחה שמשפחת לוי לא יכולה לספוג עוד אובדן, החלטנו שאני אצא למשימה".
למרות שיש לה פטור ממילואים, ד"ר ביטון - שבימי שגרה משמשת רופאה בכירה בבית החולים אסותא אשדוד - הציעה את עצמה לשירות מילואים בהתנדבות. "הודעתי שאם יהיה איזשהו צורך, אתייצב ואגיע", היא מספרת, "בשבילי זאת לא הייתה שאלה. היה לי ברור שברגע שאתבקש, אני עוזבת את הכול, יוצאת למשימה הזו ונותנת הכול. בנוסף להיותי רופאה אני גם פרמדיקית, יש לי ניסיון בטיפול בפצועים כך שהתחום לא זר לי. השאלה הראשונה ששאלו אותי היא אם אסכים להיכנס לאזורי לחימה, והשבתי מיד בחיוב".
לפני מספר שבועות הגיעה הקריאה. "ביקשו ממני להצטרף לסבב הגיוס, עשיתי קורס מקוצר של כמה ימים בבה"ד 10 כדי להתרענן בכל מה שקשור לרפואת טראומה, כי זה לא משהו שאני עושה ביומיום, ובהמשך שובצתי לפלוגת רפואה מרחבית (פלמ"ר) שפועלת תחת אוגדה 162", היא מספרת, "בהתחלה התפקיד שלנו היה להתפרס באזור מסוים שמשויך לאוגדה, לרכז אלינו את כל הפצועים וכל הפינויים שמגיעים מהגבול, ולפנות את החיילים שלנו לבתי החולים הרלוונטיים בארץ, באמבולנסים או במסוקים. עבדנו בצפון הרצועה, אבל ברגע שהם מתקדמים אנחנו מתקדמים איתם - לתוך הרצועה. הפלוגה שלי מורכבת מארבעה צוותים, שבכל אחד מהם יש רופאים בכירים וחובשים. עד עתה הפלמ"ר שלי טיפל בכ-270 פצועים במהלך הלחימה, ואני אישית טיפלתי ב-50 בערך".
לדבריה, המתח היה גדול עוד לפני שהגיעה לשטח. "החשש היה להיתקל בפציעות שאינן ניתנות לטיפול", היא מסבירה.
אך מאז שהיא שם, הגבורה סביבה ממלאת אותה בהשראה, ויש גם זיכרונות שהיא תנצור לנצח. "למשל, שבאחת הפעמים הגיע אלינו חייל שהיה כולו מכוסה עשן ופיח", היא מספרת. "הכנסנו אותו מהר לתוך האמבולנס, התחלנו להפשיט אותו ולנקות אותו כדי לראות מה הפציעה, אני רואה טבעת נישואים על היד והוא מתחיל למלמל: 'בבקשה, תתקשרו לאשתי'. תוך כדי הטיפול אני מבקשת ממנו שיספר לי עליה, כדי לחלץ ממנו חיוך. הוא סיפר שהבטיח לאשתו שיחזור שלם וביקש שאעזור לו לעמוד בהבטחה. הצלחנו לייצב אותו במהלך הנסיעה באמבולנס ולשים לו חוסם עורקים על היד הפצועה והמדממת. ברגע שנכנסנו לחדר ההלם הוא הרים את הראש וביקש שוב שאתקשר לאשתו. שמתי את הטלפון על האוזן שלו, והוא אמר לאשתו שהוא פצוע, אבל מיהר להגיד שיחזור שלם כמו שהיא דרשה. זו רק סיטואציה אחת מתוך הרבה אירועים מרגשים".
ביטון מצהירה כי המלחמה הזאת היא נקודת ציון היסטורית בשילוב נשים בצה"ל. "אנחנו כוח נשי עצום", היא אומרת, "נכנסות פנימה לרצועה בתוך הכוחות הלוחמים, בתפקידים רפואיים - אבל לא רק. אנחנו רואות שם נשים בתפקידי מפתח. זה משהו שאני לא הכרתי בעבר. אחת החברות שלי שואבת חלב לתינוקת שלה כשהיא בחזית. ברמה הקלינית והרפואית, אני ממש רואה את ההשפעה של הנוכחות הנשית על הפצועים. הם מתחילים לדבר איתנו מתוך כל הקושי וההלם והעשן והפיח, ואת רואה את החיוך שלהם ואת מה שזה עושה לגוף, ולא רק לנפש. הטאץ' הנשי האישי שאנחנו מביאות לטיפול זה משהו שהחיילים שלנו מרוויחים ממנו".
אחרי הפוגה קצרה, תחזור היום ביטון לשדה הקרב ותיכנס שוב לרצועה. "הבת שלי מראה לחברות שלה תמונות שלי במילואים", היא מספרת, "זה משנה את הקונספציה של הבנות האלה כי אמא הולכת למילואים ולא אבא. זה מבחינתי אחד הערכים המוספים המדהימים של התפקיד הזה, להיות מודל לחיקוי".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.12.23
