כשסמ"ר יעקב ועקנין נפצע ב-7 באוקטובר בקרב יריות קשה בבסיס אוגדת עזה ופונה בדחיפות לסורוקה, הוא ידע שלא יחכה לו שם אף אחד. כחייל בודד שלא בקשר עם המשפחה שלו, הבין ועקנין שצפוי לו שיקום ארוך שאיתו יצטרך להתמודד לבד.
אבל דווקא בשיקום, בחושך הגדול, ועקנין פגש את מי שהפך עם הזמן להיות המשפחה החדשה שלו, פקד דניאל דמרי, סגן מפקד יס"מ נגב, שגם נלחם ונפצע קשה ב-7 באוקטובר, איבד הרבה אחים לנשק, אבל גם מצא אח חדש. "השתחררתי מאשפוז לפני שבוע וחצי, אחרי שנפצעתי סמוך לקיבוץ רעים", מספר דמרי (32), נשוי פלוס שלושה, ליד מיטתו של ועקנין במחלקת השיקום.
"באותו בוקר הוקפצתי ויצאנו להילחם במספר מוקדים. היו לנו הצלחות רבות, אבל באחד המוקדים האחרונים שנלחמתי בהם נפצעתי מאש מחבלים. קיבלתי חמישה כדורים בגוף, אחד בכל רגל, ביד שמאל, בכתף ימין ובצלעות. לצידי נהרגו רס"ב אלכסיי בודובסקי ז"ל ורס"מ אוריאל אברהם ז"ל.
"הגעתי לסורוקה, עברתי שלושה ניתוחים קשים, חודשיים אני במחלקת שיקום. לא קל לעבור את כל זה, הקרב המנטלי הוא קשה. המזל שלי זה שבמהלך השיקום נפגשתי עם מי שיהפוך להיות אח שלי, יעקב ועקנין".
יעקב מחייך לידו בגאווה. הוא בן 21, גר בבאר שבע, חייל בודד, משרת באוגדת עזה בחטיבה דרומית. "ב-7 באוקטובר שמרתי שבת, קמתי משינה לטילים במוצב כיסופים. נכנסו לבסיס שלנו עשרות מחבלים ונלחמנו איתם קרב קשה. היינו במיגונית 19 אנשים, חמישה מתוכם עם נשק. במהלך הקרבות נפלו שלושה חברים שלי: סמ"ר ברנדו פלורס גרסיה ז"ל, רס"ן רז פרץ ז"ל, סמ"ר בנימין בלאי ז"ל והמפקד שלי, מח"ט דרומית אל"מ אסף חממי ז"ל. עליי זרקו רימונים ומטען. חולצתי משם עם שברים ברגל, בצלעות, רסיסים בכל הגוף וקליע ביד שעוד לא הוציאו וכנראה יישאר. עברתי ארבעה ניתוחים בסורוקה, ופתאום מתוך כל החושך הזה אני פוגש את דניאל.
סמ"ר יעקב ועקנין: "חד-משמעית בזכות דניאל השיקום וההחלמה שלי היו יותר מהירים. כשרציתי לוותר הוא הרים אותי ודחף אותי. כשאתה נפצע כל כך קשה, אתה צריך כוחות לקום כל בוקר, להילחם, לעבור את היום. הוא המשפחה שלי עכשיו"
"בהתחלה היינו בשני חדרים נפרדים, אבל זה שהיה עם דניאל בחדר השתחרר ואחרי כמה שבועות אני הגעתי. הוא מפקד, היה בחדר VIP", שניהם צוחקים. "דניאל היה השוטר היחיד במחלקה ואני החייל היחיד, כל השאר עדיין היו אזרחים, ודניאל ביקש שיביאו אליו חייל לחדר. מהרגע שהגעתי נהיינו חברים מאוד טובים".
יעקב ודניאל מספרים שחברות אמיתית שכזו עוזרת לעבור את השיקום הפיזי ונותנת סיבה לקום בבוקר. "חד-משמעית בזכות דניאל השיקום וההחלמה שלי היו יותר מהירים", מסביר יעקב. "כשרציתי לוותר הוא הרים אותי ודחף אותי. כשאתה נפצע כל כך קשה, אתה צריך כוחות לקום כל בוקר, להילחם, לעבור את היום. ודניאל, חוץ מזה שהוא היה שם באמת בשבילי, הוא גם איים עליי. מפקד, מה אני אעשה, הייתי חייב להקשיב לו. הוא המשפחה שלי עכשיו".
דניאל: "וזה לגמרי הדדי, גם אני כמפקד צריך עזרה מנטלית גדולה, וזה מה שהחברות הזו סיפקה לי. יעקב הפך להיות אחי הקטן. התחברנו מיד כי אנחנו באים מאותו עולם, לוחמים, שנינו נפצענו קשה. הוא היחיד שבאמת הבין אותי. אחרי שהשתחררתי לא רציתי ולא יכולתי להשאיר אותו לבד. מאז אני כל הזמן בא לבקר אותו, והוא כמובן פגש את המשפחה שלי, היה אצלי בבית, מכיר את הילדים שלי שאוהבים אותו, ואני בונה עליו להיות חלק מהבייביסיטר עליהם. היו לי רגעים שרציתי להרים ידיים ולוותר, ויעקב אמר לי לצאת לפיזיותרפיה, נלחם עליי כמו שאני נלחמתי עליו".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.12.23
