"קומי, או שאנחנו מתים". המילים האלה, של בן זוגה, מהדהדות עדיין בראשה של נטע פורטל (23) מכפר עזה. בזכותן הצליחה, בכוחות אדירים, להתרומם על רגליה, אחרי שספגה שבעה כדורי מחבלים, שעישנו וצחקו תוך שהם יורים בה, ולרוץ הרחק מהסכנה. "רצתי בכל הכוח, בלי לעצור, בלי להסתכל לאחור, ובראש הייתה לי רק שאלה אחת: אז ככה זה נגמר?"
את סנטיאגו פרס (25) הכירה פורטל בפרו לפני פחות משנה, בטיול אחרי צבא בדרום אמריקה. הם צפו במונדיאל והחליטו לחזור יחד לישראל. כאן בחרו לבנות את ביתם בשכונת הצעירים של כפר עזה. "במקור אני ממושב תלמי יפה, סנטיאגו מקצרין. כל חיי קינאתי בקיבוצים של העוטף. אמרתי לו, 'חביבי, העוטף לוהט'. הוא התאקלם שם מאוד מהר, אפילו יותר מהר ממני".
2 צפייה בגלריה
“אני חייבת את הרגל שלי. היא עוד תחזור". נטע פורטל בבית לוינשטיין
(צילום: אביגיל עוזי)
הזוג הצעיר רק התחיל להתאקלם בבית שבקצה שכונת הצעירים, ממש מול הגדר עם עזה. "זה היה המקום הכי מושלם ושמח. ניצן ליבשטיין ז"ל היה חבר של סנטי, נטע אפשטיין שנרצח היה חבר טוב שלי. ועוד שני חברים טובים, זיו וגלי (ברמן, תאומים בני 26), נחטפו".
בשעות הראשונות של 7 באוקטובר, אירחו חברה שהייתה בדרך למסיבת נובה. "ב-3:00 היא יצאה לשם, לשמחתנו היא ניצלה. ב-06:30 התעוררנו לצבע אדום בחדר השינה שבממ"ד. סנטי רץ לבדוק שהדלת נעולה ורצה לראות יירוטים. החלון שלנו ממש מול עזה. אמרתי לו, 'תחזור פנימה'. סגרנו את דלת הממ"ד. את החלון סגרנו שבועיים קודם. לא יודעת להסביר למה. בסביבות 8:00 צוות הביטחון בקיבוץ הודיע שיש חשש לחדירת מחבלים. חשבנו שלושה, ארבעה, לאן ילכו? יש כוננות על הגדר, יש האמרים בתחנת הדלק. הכול טוב".
אבל קולות המלחמה בחוץ גברו. "פתחנו חדשות. התמונה הראשונה שראינו - הטנדר בשדרות. אמרתי לו, 'זה פייק. מי הפיץ את השטויות האלה?' החלטנו לשלוח הודעה לניצן (ליבשטיין). הוא כתב שאבא שלו וסבתא שלו נרצחו ושלא נצא מהממ"ד. בהודעה הזו הוא הציל את חיינו, רק אז הבנו שמשהו גדול קורה. סנטי נתן לי אולר ותפס מפתח צינורות. שמענו ירי וצרחות בערבית. אמא שלי כתבה לי שהצבא נלחם. היינו רגועים, סמכנו, חשבנו ששומרים עלינו.
"קצת אחרי 10:00 קיבלנו במכה עשרות הודעות בקבוצה של הצעירים, 'יש אצלי מחבלים'. הבנו שזה מתחיל לסגור עלינו. שלחתי לאבא שלי הודעה קצרה: 'יש מחבלים בקיבוץ'. הוא לא שידר שום לחץ. כתב לי: 'כוח טקטי בדרך. אני בא'".
נטע פורטל משחזרת: "המחבלים לוחצים על ידית הממ"ד, וכשהיא לא נפתחת יורים צרור פנימה. חטפתי כדור בירך. אם הייתי נשארת לשכב, הייתי מקבלת אותו בראש. סנטי חטף שני כדורים ברגל. כדור נוסף פצע אותו בקרקפת"
בינתיים החשמל נפל, והשניים לא יכלו עוד לתקשר עם העולם שבחוץ. סגורים בחדר השינה שלהם, המתינו בפחד לבאות. "בחוץ מלחמה, בפנים דממה מוחלטת", היא מתארת. "לא דיברנו בינינו יותר מילה. המאוורר לא עבד, ושנינו נוטפי זיעה. סנטי קם והחזיק את הידית של הממ"ד. אמר לי: 'הם יפרצו את הדלת, את לא צועקת'. נעמדתי על המיטה עם האולר. בדיעבד זה הציל את חיי.
"תוך שניות קרה מה שסנטי אמר. הם שברו את החלון והדלת, נכנסו לדירה וצעקו בערבית. אחד צעק 'סוני, סוני'. הבנו שהוא מתכוון לפלייסטיישן ששבוע קודם קניתי לסנטי, ליום ההולדת שלו. הוא אותת לי בראש שהוא יוצא להגן על המכשיר. אני עושה לו בראש 'שלא תעז'. הכול בפנטומימה. המחבלים לוחצים על ידית הממ"ד, וכשהיא לא נפתחת יורים צרור פנימה. חטפתי כדור בירך. אם הייתי נשארת לשכב, הייתי מקבלת אותו בראש. סנטי חטף שני כדורים ברגל. כדור נוסף פצע אותו בקרקפת".
איך הגבתם?
"יש דקת הלם. אני חוטפת כדורים בחדר השינה שלי. מהחלון ראיתי במרחק 50 מטר 15 מחבלים, נשענים ומעשנים בסבבה, וכל הגבול פרוץ. קפאתי. עץ קטן מסתיר את החלון, הם לא ראו אותי. המחבלים שפרצו לדירה זרקו רימון על דלת הממ"ד, סנטי עזב את הידית והוציא את שנינו מהחלון. כשהתחלנו לרוץ הם קלטו אותנו וירו כמו משוגעים על אוטומט. ירו וצחקו".
בשלב הזה נטע נפגעת שוב, קשה יותר. כדור ביד ימין ועוד חמישה ברגל שמאל. תוך כדי ריצה היא צונחת לקרקע. "סנטי חזר אחורה וניסה להרים אותי, וקיבל כדור בגב. הוא צעק, 'אם את לא רצה אנחנו מתים'. קמתי והתחלתי לרוץ לתוך הקיבוץ".
נטע וסנטי ניסו למצוא בית להתחבא בו, אבל כולם היו נעולים. בהחלטה של שבריר שנייה, שהצילה את חייהם, גרר אותה סנטי מתחת לאחד הבתים, בין ערימות זבל וצעצועים ישנים. שם שכבו שלוש שעות וחצי והמתינו לחילוץ.
"לא החלפנו בינינו מילה", היא נזכרת. "חזר השקט של המלחמה. בחוץ צרחות בעברית ובערבית. הבנו שמתרחש טבח וניסיתי להישאר בהכרה. סנטי עשה לי חוסם עורקים מהחולצה שלו. בשלב מסוים שמענו קולות בעברית וחשבנו שניצלנו, אבל הקולות נעלמו.
"ארבעה חיילים מגיעים להסתתר ליד הבית, שהיה מוקף מחבלים. סנטי יצא אליהם והתחנן לעזרה, 'חברה שלי גוססת', אבל הם ענו שאין להם דרך לחלץ אותנו. בסוף ביקשתי שיתקשרו לאבא שלי ושלחנו לו מיקום. אחרי עשר דקות הוא הגיע עם שלושה שוטרים ברכב ממוגן"
"עוברת עוד שעה, ארבעה חיילים במדי צה"ל מגיעים להסתתר ליד הבית, שהיה מוקף מחבלים. סנטי יצא אליהם והתחנן לעזרה, 'חברה שלי גוססת', אבל הם ענו שאין להם דרך לחלץ אותנו. בסוף ביקשתי שיתקשרו לאבא שלי ושלחנו לו מיקום. אחרי עשר דקות הוא הגיע עם שלושה שוטרים ברכב ממוגן, וחילץ אותנו לשדרות. משם פינו אותי לבית החולים מאיר, שם נותחתי".
עשרה ימים אחרי היום הנורא ההוא הגיעה נטע למחלקה לשיקום אורתופדי בבית לוינשטיין ברעננה נכה: עם יד שלא מתפקדת, שתי רגליים מקובעות, על כיסא גלגלים. היום היא כבר עומדת על רגל אחת ומתנייעת במהירות באמצעות סקוטר, כלי דמוי קורקינט קטן. בטיפולים מבוקר עד ערב היא לומדת לחזור לתפקוד עצמאי. לצידה שוהה כל העת סנטיאגו. "הוא לא יודע מה הצבע האהוב עליי, אבל הוא הציל אותי ממוות".
מה לגבי הרגל?
"הכדורים ריסקו לי עצם בקרסול, אם היא לא תתאחה מעצמה אצטרך עוד ניתוח. היד עוד לא בתפקוד מלא ואני לא דורכת על הרגל שנפגעה, אבל עזרו לי לעמוד ולהתקלח ואני כבר יכולה ללבוש מכנסיים. התנועה בירך ובברך חזרה בשתי הרגליים. היום אני כבר דורכת על רגל ימין.
"אני חייבת ללכת. לטייל זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. אני חייבת את הרגל שלי. היא תחזור. עוד לא יודעת איך, אבל היא תחזור".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.12.23
