עגלות מלאות רגליים וידיים. עשרות איברי גוף, שנכרתו בניסיון להציל צעירים שהגיעו מהעוטף, מונחים בעגלות ציוד רפואי. זו התמונה שלא יוצאת מהראש של האחות טל חיון, מנהלת סיעוד בחטיבת חדרי ניתוח והתאוששות בבית החולים סורוקה.
כמעט שלושה חודשים אחרי השבת הנוראה ההיא, מראות האיברים המיותמים, מוטלים חסרי חיים בערימות, עדיין רודפים אותה. "אנחנו רגילים לכריתת גפיים מסיבות רפואיות, בגלל סוכרת או זיהום", היא אומרת. "אבל ב-7 באוקטובר מצאנו את עצמנו תוך מספר שעות עם כמות אדירה של איברים שנכרתו בחדרי הניתוח אחרי שהגיעו כמעט קטועים, או נפגעו כשהפצועים שכבו בשטח שעות ארוכות עם חוסמי עורקים. העגלות הרפואיות, שנועדו בדרך כלל לשינוע ציוד, התמלאו מהר מאוד בידיים וברגליים כאלה".
2 צפייה בגלריה
טל חיון אחות חדר ניתוח בבית החולים סורוקה
טל חיון אחות חדר ניתוח בבית החולים סורוקה
טל חיון, אחות חדר ניתוח בבית החולים סורוקה, משחזרת את המראות הקשים
(צילום: הרצל יוסף)
עגלות אחרות התמלאו במהירות בחפצי ערך של ההרוגים והפצועים שהגיעו לבית החולים. "מכנסיים וחולצות, שעונים, טלפונים ודיסקיות", משחזרת חיון. "הכמויות שנאספו באותו היום פשוט לא נגמרו. מיניתי איש צוות שיאסוף את חפצי הערך מכל החדרים, והעברנו אותם למחלקת ביטחון. לשמחתי, חלק גדול מהם הושבו לבעליהם".
חיון, 46, תושבת באר שבע, אם לשלושה ונשואה לקצין משטרה, מורגלת במראות קשים. אבל המראות של המשמרת הבלתי נגמרת בשבת ההיא לא עוזבים אותה. "באותו בוקר, המסך התמלא בהודעות כתומות על אזעקות. תוך זמן קצר קיבלנו הודעות על פצועים בחדר ניתוח. הבנתי שזה הזמן שלי לצאת. השארתי את הילדים בממ"ד, הזהרתי אותם לא לפתוח את הדלת לאף אחד, ויצאתי".
בבוקר שבו כל המדינה ישבה צמודה לטלוויזיה, מספרת חיון, סורוקה תיפקד כבועה אטומה. "היינו מנותקים מהעולם, במקום בלי חלונות, בלי לדעת מה השעה ומה קורה בחוץ. הרופאים והאחיות בחדרי הניתוח סטריליים, ולא יכלו לגעת בטלפונים ולשוחח עם בני המשפחות שלהם. גם אם מישהו התקשר, לא ענו לו.
"תוך זמן קצר הגיעו מאות פצועים, גם חיילים במדים וגם אזרחים. הבנות היו עם חולצות צבעוניות ונעלי עקב. משהו לא הסתדר לנו בתמונות של חיילים לצד אזרחים בלבוש מסיבה. ניסינו לדלות רסיסי מידע מאנשים שהגיעו. לקח הרבה זמן עד שהצלחנו לחבר את הנקודות".
במשך שתי יממות עבדו חדרי הניתוח בסורוקה בלי הפסקה. "אחד יצא מניתוח - שני נכנס אליו", מספרת חיון. "ככה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. לא היה רגע שקט. כל מי שלא נזקק לניתוח דחוף, העברנו לבתי חולים אחרים. מי שנזקק לניתוח מציל חיים קיבל אותו פה. הצוות לא רצה ללכת הביתה. כולם עבדו יחד. לקראת 12-11 בלילה הפצועים הפסיקו להגיע לחדר המיון, אבל חדרי הניתוח המשיכו לעבוד. ניתוח, CT, ושוב ניתוח, ועוד תיקון, וחוזר חלילה. לקראת הערב התחלנו לווסת כוחות, לשלוח חלק מהעובדים הביתה לנוח, כי הבנו שזה לא ייגמר בקרוב.
"מכולם אני זוכרת חייל אחד, בלונדיני. על האלונקה שלו היה מונח טלפון שלא הפסיק לצלצל. על המסך היה כתוב 'אמא'. זה היה הרגע הראשון שבו עצרתי לחשוב מה עושים. לענות או לא? מה אומרים לאותה אמא, שמחפשת את הבן שלה?"
"יש לי הרבה חורים שחורים מהיום הזה, ממש בלקאאוטים. אנשים מתארים דברים שעשיתי ואני לא זוכרת. נהיה לי בור שחור, מרוב שהכל היה כל כך דינמי וטראומטי. קיבלנו את הפצועים הכי קשים. אלמונים, בלי שמות, מפויחים, מורדמים ומונשמים. מעט מאוד היו ערים ויכלו לתקשר איתנו.
"מכולם אני זוכרת חייל אחד, בלונדיני. גם הוא היה אלמוני, עד היום אין לי מושג מי הוא. על האלונקה שלו היה מונח טלפון שלא הפסיק לצלצל. על המסך היה כתוב 'אמא'. זה היה הרגע הראשון שבו עצרתי לחשוב מה עושים. לענות או לא? ואם הטלפון הזה נמצא שם במקרה, ואתן לאמא שמתקשרת לבן שלה מידע לא נכון? מה אומרים לאותה אמא, שמחפשת את הבן שלה? פחדתי לענות ולתת את התשובה הלא-נכונה".
מה עשית? "לא עניתי. לא היה לי אומץ".
2 צפייה בגלריה
מלחמה חרבות ברזל בית החולים סורוקה
מלחמה חרבות ברזל בית החולים סורוקה
המלחמה על חיי הפצועים בבית החולים סורוקה
(צילום: דוברות סורוקה)
בעקבות הפצועים הגיעו המשפחות. חֲרֵדות, בחוסר ודאות נורא, ביקשו להבין מה עלה בגורל יקיריהן. "אמרו לי, 'יש לו עגיל כזה', 'יש לה נעליים כאלה'. הראו לי תמונות בטלפונים, אולי אזהה מישהו מהם. מהר מאוד, עשרות אנשים צבאו על הדלתות והתחילו להיכנס לחדר ניתוח, שהוא אזור סטרילי. כל איש צוות שנכנס פנימה, ניסו להיכנס אחריו. בערב, כשפתחתי את הווטסאפ, גיליתי שהוא מפוצץ במיליון הודעות. ראיתי, וסגרתי אותו מיד. לא הייתי מסוגלת לענות".

"מבחינתי, 7 באוקטובר לא נגמר"

בשמונה וחצי בערב קיבלה חיון תזכורת מהעולם שבחוץ. בתה הגדולה צילצלה לספר לה שהקפיצו אותה למילואים. זו הפעם הראשונה שחשבה על הבית. "הייתה תחושת אי-ודאות נוראית לשתינו. פתאום דאגתי לא רק למטופלים שלי. באחת בלילה הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד יותר על הרגליים. הלכתי לנוח כמה שעות בבית, ועל הבוקר חזרתי לסורוקה".
מאז ועד היום העבודה לא נגמרת. הפצועים מעזה לא מפסיקים להגיע. "מבחינתי, 7 באוקטובר לא נגמר", היא אומרת. "כל יום מגיעים עוד מסוקים ועוד פצועים. פה ושם יש התפרצויות בכי של אחיות שעד היום היו חזקות, ופתאום נשברות. למזלנו, אנחנו יודעים לתקשר אחד עם השני ולא נותנים לדברים להתמסמס. יחידת החוסן של בית החולים עורכת שיחות אישיות וסדנאות לאנשי הצוות, לתת לנו כלים לחוסן רגשי.
"אנחנו מקבלים עזרה מכל הכיוונים. מי שקשה לו, נשלח ליום-יומיים הביתה לנוח ולהתאוורר. תומכים בנו במעטפת הכי גדולה שיש. אני מאוד גאה בצוות הסיעודי שלנו, שלפעמים הוא כל כך שקוף. לא רואים ולא זוכרים אותו. הם נותנים עבודה מכל הלב. במלחמה הזו יש את החיילים בשטח, ואנחנו כיפת הברזל הרפואית. היום אני חולמת שנחזור לרפא חולים, לא פצועים. אנחנו מרפאים חלקי גוף. הייתי רוצה לרפא גם את הנפש".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.12.23