הרבה גיבורים התגלו באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר בעוטף עזה. אחד מהם הוא רס"ן פיני דדון, חניך פו"מ שעתיד להיות מג"ד בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף. ההבנה שלו כי אירוע חמור מתרחש והקפיצה המהירה מביתו בגבים מנעו כניסת מחבלים לתוך הקיבוץ והצילו חיי רבים – כאשר הוא עצמו כמעט שילם בחייו.
רס"ן דדון, בן 30, מתגורר עם אשתו טל וילדיהם מיה (5) וריף (3) בקיבוץ גבים הצמוד לשדרות. הוא נולד וגדל באלי סיני ופונה עם משפחתו בהתנתקות. במסגרת שירותו בחטיבת החילוץ עבר דדון את כל התפקידים: מפקד כיתה, מפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגה, מפקד פלוגה וסגן מפקד גדוד. בחודש יולי הוא יצא לקורס פיקוד ומטה (פו"מ) לקראת מינויו למפקד גדוד.
ב-7 באוקטובר התעורר דדון מאזעקות ופיצוצים חזקים. "יצאתי מהבית לראות מה קורה", הוא מספר, "הבנתי שיש משהו חריג כי שמעתי מקרוב ירי מנשק אוטומטי. עליתי על מדים. יש לי גם אקדח שתמיד איתי. תוך כדי התקשר אליי מפקד מחוז דרום של פיקוד העורף, שקרא לי לבוא לסייע".
דדון מספר כי הדבר היחיד שידע כשיצא מביתו הוא שיש חדירת מחבלים, "אבל לא ידעתי את סדר הגודל. הנעתי את הרכב והתכוונתי לנסוע לבסיס אורים, מרחק של 20 דקות נסיעה. היו שם מחבלים לפי דברי המפקד שלי. הספקתי לנסוע 100 מטר לעבר שער הקיבוץ, שם מחבלים חיכו במארב. תוך כדי נהיגה ראיתי טויוטה לבנה מצדו השני של השער הצהוב. זה לא העלה את חשדי בהתחלה, כי לא דימיינתי שיש מחבלים בשער הקיבוץ. אבל כשהגעתי למרחק 70 מטר מהשער נפתחה לעברי אש מקלצ'ניקוב. בגלל שהמחבלים שכבו במטע זיתים סמוך לא ראיתי אותם. ניסיתי להבין מאיפה הירי. תוך כדי שני כדורים פגעו לי ביד. לקח לי כמה שניות להבין את זה כי לא הרגשתי כאבים, רק ראיתי שהמדים קרועים".
דדון המשיך לנסוע לכיוון שער הקיבוץ. כאשר היה במרחק 40 מטר, זיהה מחבלים שקמו על רגליהם לכיוונו. "הם ראו את הרכב", הוא מספר, "ראו שאני עם מדים והבינו שאני חייל. הם צעקו וגם ירו הרבה יותר אינטנסיבי על המכונית. קלטתי אותם וחשבתי לעצמי שאין לי מה לעשות. או שאני נוסע לכיוון שלהם או שהם באים אליי ונכנסים לקיבוץ. לחצתי על הגז והמשכתי לנסוע לכיוון שלהם, תוך כדי שהם יורים עליי. במרחק של 15 מטר מהשער פניתי שמאלה לכיוון בתי ההרחבה כדי לנתק איתם קשר עין. לא יכולתי לדרוס אותם כי הם היו מאחורי השער. התכוונתי לפנות שמאלה ומשם לנהל איתם קרב".
הקצין היה למעשה הראשון שפגש במחבלים בדרכם לתוך הקיבוץ. "היה לי ברור שהמשפחה שלי ומשפחות נוספות יהיו בסכנה ממשית אם הם ייכנסו פנימה", הוא אומר, "אבל כשפניתי שמאלה קיבלתי כדור בראש. הוא נכנס מאחור מצד ימין. הכדור הזה עשה נזק – שבר בגולגולת ושני דימומים. בשלב הזה לא הרגשתי בחיים. יד שמאל שלי גם שותקה לחלוטין. שלפתי את האקדח ביד ימין אבל לא יכולתי לדרוך אותו".
לדברי דדון, מרגע הפגיעה בראשו הרכב שלו החל להידרדר והוא לא הצליח לשלוט בו. "הגעתי עד בית בהרחבה", הוא מספר, "ואז הצלחתי להרים את בלם היד והרכב נתקע במדרכה של הבית". אחת מתושבות הקיבוץ הבחינה ברכב המתנגש ובדדון ויצאה לקראתו. היא הובילה אותו לביתה, שם טיפלה בפצעיו ביחד עם בעלה, תוך שהם חובשים את ראשו ומנסים לעצור את הדימום.
בשלב זה האישה ובעלה הקפיצו את מערך האבטחה בקיבוץ ואת כיתת הכוננות. "הרבש"ץ יצא אל המחבלים", אומר דדון, "הם ירו גם עליו, הוא נפגע מכדור ברגל, אבל נלחם בהם והם החליטו לנתק מגע ופנו למושב יכיני הסמוך. למרבה הצער, הם רצחו שם שלוש משפחות".
בשל העובדה שלא ניתן היה להכניס אמבולנס לקיבוץ, דדון הגיע לבית החולים רק אחרי ארבע שעות. "בבית של השכנה נלחמתי על החיים שלי", הוא אומר, "ניסיתי לא לאבד הכרה ולהמשיך לשרוד. דאגתי מאוד למשפחה שלי, וכיתת הכוננות העבירה את אשתי והילדים לבית שהיו בו עוד אנשים".
אחד מחברי כיתת הכוננות החליט לעשות מעשה כדי להציל את חייו של דדון. הוא פינה אותו במכוניתו לשדרות שהייתה מלאה במחבלים ואיתר שם אמבולנס. דדון פונה לשיבא ושהה שם שבועות, שבמהלכם עבר ניתוח בראשו. "ההגעה שלי בשלב מוקדם לעבר השער ברכב צבאי ובמדים הפתיעה את המחבלים", הקצין מסכם, "הם לא הבינו איך הצבא הגיע לקיבוץ. עברתי פציעה קשה, אני עדיין באשפוז יום ובשיקום, אבל ברור לי שאחזור לתפקיד שלי וגם אשלים את הקורס".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.23
