"אני הפרזנטור", מעיד על עצמו בחיוך פרופ' רוני גמזו, מנהל בית החולים איכילוב, ומי שמוּנה מטעם משרד הבריאות לאחראי השיקום הלאומי. האיש ששימש כפרויקטור בתקופת הקורונה, מקבל שוב את הטייטל בשעת חירום, הפעם בתור האחראי על תחום השיקום הפיזי של נפגעי המלחמה. "צה"ל חייב לקבל את השירות הטוב ביותר", הוא מרצין ברגע למבט שאפיין אותו בתקופה ההיא, שבה התפשטות המגפה הייתה הבעיה שהטרידה את ישראל. "החברים של החיילים הפצועים באים לבקר אותם וחוזרים לשדה הקרב. הם רוצים לראות שכל המשאבים של מדינת ישראל עליהם, ושהטיפול בהם מתקתק מרגע הפציעה בלב חאן־יונס ולכל הדרך עד השיקום. הם יודעים בדיוק מה אתה עושה או לא עושה, והורי הפצועים מספרים על זה להורי חיילים שעדיין בעזה. אתה חייב שהכול ילך חלק. תקלות לא מתקבלות בהבנה. מערכת הבריאות חייבת להצטיין באירוע הזה, אסור לה להיות בבלבלה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יחד עם מנכ"ל המשרד משה בר סימן טוב וראש אגף השיקום ד"ר ירון סחר, גמזו עובד היום במתיחת השמיכה הקצרה ודלת המשאבים, כך שתספיק לא רק לשיקום אלפי החיילים שהגיעו מהמלחמה – ולאלה שלצערנו עוד צפויים להגיע בהמשך ־ אלא גם תוכל במקביל להמשיך לספק מענה למי שכה זקוקים לכך ביום־יום, אוכלוסיית המטופלים הפחות מדוברת: נפגעי תאונות הדרכים, הסוכרת והשבץ המוחי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אין ספק שמדובר באירוע השיקום הגדול בתולדות המדינה", הוא אומר. "הוא גדול יותר מיום כיפור, והוא גם מאוד, מאוד אינטנסיבי. מספרי הפצועים עולים בטור הנדסי, כל יום נפצעים כמה עשרות חיילים. אם היום יש באשפוז 250 חיילים, מחר כבר יהיו 400".
לא צריך הרבה כדי להבין את ממדי האירוע שגמזו מתאר, די להתמקד במנחת המסוקים בבית החולים איכילוב, ששמור לרוב למקרים מיוחדים, וכבר שלושה חודשים שהוא בפעילות מסביב לשעון. כמעט מדי יום נוחתים בו מסוקי פינוי, שמביאים איתם לוחמים פצועים מעזה. כאן נפתחת מלחמה אחרת לגמרי מזו שהורגלו לה בחזית: המלחמה על חייהם ועל בריאותם.
"מאז תחילת הכניסה הקרקעית יש לנו נחיתה אחת ליום בממוצע, ומעל 50 נחיתות עד כה, כשבכל אחת מגיעים פצוע או שניים", מתאר פרופ' גמזו את השגרה החדשה בבית החולים הגדול של תל־אביב. "קבלת פינוי מוסק היא תמיד דרמה. מיד מופעל אר"ן (אירוע רב־נפגעים) קטן, כי אנחנו לא יודעים בדיוק איזה אנשי צוות נצטרך ומה מקור הפציעה. הרבה מאוד פעמים מדובר בשילוב של כמה פציעות. אנשי הטראומה והאורתופדיה תמיד נוכחים, כשלפעמים מתווספים גם מומחי פלסטיקה, בגלל כוויות.
"מרגע שמגלשי המסוק נוגעים בגג עד שהפצוע נמצא בחדר הטראומה עוברות מקסימום ארבע דקות. ברגע הנחיתה מפונות שתי מיטות ביחידה לטיפול נמרץ. חדר ההלם מוכן. כל המחלקות הכירורגיות מעורבות. על כל נחיתה כזו אני מיודע מיד, כדי שכולם יהיו בטונוס גבוה. זה אירוע שסוחט מאיתנו את כל אנשי הצוות, ביום ובלילה, כולל הגורמים הבכירים ביותר, מנהלי היחידות והמחלקות. החיילים מקבלים את הקרם דה לה קרם של הטיפול".
גלי ההדף מ־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו פגעו במערכת הבריאות מיד. תחילה בעומסים שיצר הטיפול באלפי פצועים קשים, שהגיעו לבתי החולים בדרום בבת אחת ובמספרים חסרי תקדים, ואז בחוליה הבאה בשרשרת – השיקום, נדבך חיוני במסע של הפצועים בחזרה לתפקוד עצמאי. אחרי המאבק על החיים עצמם, מתחיל הקרב על איכותם.
כמו רבים מבתי החולים בישראל, גם אגף השיקום באיכילוב מלא בחיילים, שעובדים קשה כדי לחזור לחיים. המלחמה הפכה בן־לילה את התחום האפור והבלתי מבוקש הזה לכרטיס הביקור הזוהר של בתי החולים, שמתחרים ביניהם מי יציג את סיפורי ההחלמה המרגשים ביותר, שיזכו מיד בתהילה מקומית ובינלאומית, ולא פחות חשוב מכך - בנתח נאה של תרומות. זו אחת הסיבות לכך שפרופ' גמזו הודיע לפני שבועיים על תרומת ענק של עשרות מיליוני דולרים מאיש העסקים אלפרד אקירוב, שתשמש להקמת מגדל מפואר לרפואת שיקום, בן מאות מיטות, בתוך חמש שנים.
"דפוס הפגיעות השתנה קצת. אנחנו רואים פחות פציעות חזה, האפודים הקרמיים עושים את העבודה, והרבה פציעות גפיים. מרגע שמגלשי המסוק נוגעים בגג ועד שהפצוע בחדר הטראומה, עוברות מקסימום ארבע דקות. החיילים מקבלים את הקרם דה לה קרם של הטיפול"
על פי נתוני משרד הבריאות, הנכונים לתחילת השבוע, בחודשיים וחצי האחרונים טופלו בבתי החולים שלנו 12,415 פצועים, בהם 557 במצב קשה ואנוש, 1,033 במצב בינוני, 9,895 במצב קל ו־622 נפגעי חרדה. כשליש מהפצועים הגיעו במצב קל, אך גם הם זקוקים לעתים לסיוע ולשיקום כדי לשוב לתפקוד עצמאי. כיום מאושפזים במחלקות השיקום כ־300 פצועים, מתוכם עשרות קטועי גפיים, חלקם עם יותר מקטיעה אחת. אחדים עם קטיעה גבוהה, מורכבת מאוד לטיפול.
שדה הקרב הנוכחי מביא איתו פציעות שונות מאלה שידעה המדינה במערכות קודמות. "ירי, התפוצצות והדף גורמים למרב הפציעות, אבל דפוס הפגיעות השתנה קצת", אומר גמזו. "אנחנו רואים פחות פציעות חזה. כלומר האפודים הקרמיים עושים את העבודה. רואים פציעות ראש - כי לפעמים הרסיסים חודרים את הקסדה - פציעות ראש־צוואר והרבה פציעות בגפיים עליונות ותחתונות".
ואכן, במלחמה הזו יותר מבעבר, באופן יחסי, פצועים מגיעים לכדי קטיעת גפיים. "בגלל עוצמות הירי והפיצוץ", גמזו מסביר. "המלחמה הזו היא לא של טנק מול טנק. כדי לכבוש את השטח אתה חייב לצאת החוצה. הירי מתבצע באמל"חים שמרסקים איברים. לוחמה בשטח בנוי, באזורים ממולכדים, תחת רקטות, ירי נ"ט ופצצות, גורמת לפציעות מרסקות".
בכל זמן נתון יש כאן עכשיו 40-30 חיילים פצועים במחלקות ועוד מספר דומה בשיקום, מצב שמחייב את המערכת להתאים את עצמה במהירות למציאות החדשה, ובעיקר למטופלים החדשים, "בין השאר, בגלל העובדה שמדובר בהרבה מקרים בבת אחת. בשיקום של שיבא יש פתאום 100 מאושפזים. באיכילוב יש 50־60. תארי לך איזו מורכבות אדירה זו למנהלת, שהמחלקה שלה הוכפלה תוך ימים".
"מתנדבת ציירה עם לוחמים ונתנה להם כוח, אבל כמה אפשר לבקש מאנשים להתנדב במדינה הזאת? במחלקה רצו להעסיק אותה בשליש משרה, אבל אין תקנים. כשאתה מתמחר מחלקת שיקום, אין ברשימה 'מציירת עם חיילים'"
שיקום המסות של הצעירים הפצועים מחייב את המערכת להיערכות שונה מבשגרה, לא רק בהיבט הכמותי. "אחד האלמנטים של שיקום הוא תזונה. יש לי חיילים שבעקבות הפציעה ירדו 20 אחוז במשקל. הם גברתנים, והצריכה הקלורית שלהם היא 'וואו'. אתה חייב לתת לכל אחד מהם דיאטה מותאמת ויקרה. הוספתי כאן 200 אלף שקל לחודש, מתרומה, רק לטובת אוכל, כדי לתת להם יותר בשר, יותר חלבון. כל יוגורט שאני נותן להם מועשר בחלבון. לחולים הרגילים אני לא יכול לתת את זה, אבל לצעירים אני חייב".
הפצועים זוכים אמנם ליוגורט משודרג, אבל גם לעבודת שיקום מפרכת ומתישה. "משמונה עד ארבע החיילים האלה קורעים את התחת", הוא אומר. "ומארבע עד הלילה יש להם זמן חברה. השבוע הייתי בשיקום עם אחד התורמים, ראינו שם ציירת שהתנדבה ללמד אותם לצייר. פעם ראשונה שהם מציירים, וזה מעסיק אותם ונותן להם כוח. חוויה מהממת, שמגיעה אחרי שהם מתעייפים מהעבודה הקשה. זה עוד משהו שמעלה להם חיוך על השפתיים ומשכיח את הקשיים. אבל כמה אפשר לבקש מאנשים להתנדב במדינה הזו? שואלת אותי מנהלת המחלקה, 'אולי אפשר להעסיק את הציירת הזו בשליש משרה'? זה לא בתקנים. כשאתה מתמחר מחלקת שיקום, לא נמצאת ברשימה שלך 'מציירת עם חיילים'".
באופן מפתיע, השהייה של החיילים במחלקות השיקום ארוכה יחסית, לאו דווקא בגלל מצבם הפיזי. "ממה שאנחנו חווים כאן, השהייה הממוצעת שלהם באשפוז קצת יותר ארוכה ממה שרואים בהשוואה לפציעה דומה של אזרח, קודם כל בגלל הסיפור הנפשי. הם לא ממהרים ללכת הביתה. יש לפעמים חשש, אתגר להתנתק מבית החולים. כשאתה מאושפז יש לך הסבר למה אתה לא בחזרה עם החבר'ה בעזה. זו מסגרת מגוננת. כשאתה משתחרר אתה מתמודד עם אתגר אחר. של הבית, של הלבד".
הפן הנפשי של המלחמה, אומר גמזו, מאריך את האשפוז ומקשה על ההתערבות השיקומית. "זו המורכבות הראשית כאן. לא תמיד אתה מתייחס אליה בימים הראשונים. אחרי חודש בבית החולים חייבים להתייחס לזה יותר ויותר.
"הטראומות משדה הקרב כוללות הרבה מאוד מצוקה נפשית. זה שונה מתאונת דרכים. גם אם הפציעה היא אותה פציעה, ההשקעה האנושית שנדרשת סביב הפצוע הרבה יותר גדולה. יש הרבה מאוד ענייני רווחה. אנחנו מאוד משתדלים לא להעמיס בביקורים, ומצד שני הרבה באים לעודד ולחזק. השבוע הגיע לבקר את אחד הפצועים שלנו, שהוא קטוע שתי רגליים, חבר קונגרס מארה"ב שהוא בעצמו קטוע. יש הרבה ביקורים מחזקים, כולל אמנים. בשישי שעבר הביאו לכאן קבוצה של כלבי לברדור לאחל לחיילים הפצועים שבת שלום".
לברדורים הם חלק מהטיפול הרפואי היום?
"זה מחזק את הפצועים וגם את המשפחות, שבעצמן צריכות להתמודד עם אובדן ועם נכות. אנחנו משתמשים בזה כדי להחזיר אותם לחיים, לתת להם תקווה, לבנות מחדש את הביטחון העצמי שלהם. גם פציעות שנחשבות לנכויות קטנות יחסית, כמו איבוד אצבעות, עלולות לעורר חרדה גדולה. אנשים שהיו ספורטאים חרדים לגבי היכולות שלהם בעתיד, שלא לדבר על קטיעות איברים. בכל המורכבויות האלה מטפלים גם פסיכולוגים שיקומיים".
"לא חסרים קלינאי תקשורת. לכל ילד שלא יודע להגות שי"ן, יש ספיץ' תרפיסט. אני רוצה אותם לפצוע הקשה, שנפצע במיתרי הקול או במוח, או שבית הבליעה שלו נחרך משאיפת עשן חם. אם לא נפעל מהר הוא יאבד את הערך העצמי שלו, הוא שוקע"
את העיסוק ברווחת החיילים המשתקמים מגדיר גמזו "סוג של קונצרט ענק", שכולל הרבה מאוד השקעה במשאבים. "חייבים להכניס הרבה מאוד תוכן ולמלא את שעות הפנאי, כדי לתת לחיילים האלה את הכוחות הנפשיים להחלים. צריך לטעון בהם אנרגיות, אמונה וכוח.
"בשיקום עובדים עבודת פרך. לפעמים לא בא להם להתאמץ כי הם סובלים מכאבים. יש משהו מאוד חשוב בדינמיקה החברתית שאתה יוצר בתוך המערכות האלה. סדר היום כאן קבוע: עד ארבע עבודה, מארבע רווחה ופאן. גם לשעות הפנאי יש תוכנית מדוקדקת".
הלחימה מביאה לבתי החולים בישראל בין 40 ל־80 חיילים פצועים מדי יום. כשליש עד מחצית מהם יזדקקו לשיקום, שנמשך בממוצע בין חודש לחודשיים. אירוע השיקום האדיר הזה, שעוד לא מתקרב לסיומו, פגש מערכת בריאות חסרה, שכבר שנים סובלת ממדיניות מזניחה ומשאבים מצומצמים.
למערכת השיקום בישראל חסרות כיום מאות מיטות, רובן בפריפריה, לצד מחסור חריף בכוח אדם – רופאי שיקום ועובדי מקצועות הבריאות, פיזיותרפיסטים, קלינאיות תקשורת ומרפאים בעיסוק, ש”ברחו” בשנים האחרונות לשוק הפרטי. "במחלקות האשפוז יש לרוב זוג מטפלים, רופא ואחות", אומר גמזו. "בשיקום מדובר על שמונה עד עשרה מטפלים לכל מטופל, בהם פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים. כולם עובדים יחד כצוות.
"יש לנו צרה צרורה עם רופאים מומחים בשיקום. צריך עוד כמה עשרות כאלה. ההתמחות הזו חייבת תמריצים והיא תקבל אותם, בהסכמה עם האוצר, בסכום חד־פעמי של 20 מיליון שקל, שיאפשר מענק של חצי מיליון שקל לרופא, כדי שנוכל להשיג 40 רופאי שיקום בחמש שנים. זו תהיה מהפכה. האתגר הבא הוא להחזיר את עובדי מקצועות הבריאות, שברחו בגלל המשכורות הנמוכות במגזר הציבורי. לא חסרים קלינאי תקשורת, לכל ילד שלא יודע להגות שי”ן נכון יש ספיץ' תרפיסט. אני רוצה אותם לפצוע הקשה, שנפגע במיתרי הקול או במוח, או שבית הבליעה שלו נחרך כתוצאה משאיפת עשן חם, והוא צריך ללמוד לדבר מחדש. אם לא נעשה את זה בזמן הוא יאבד את הערך העצמי שלו. הוא שוקע".
בתוך המציאות הדלה והמוגבלת הזו, חיילים שוכבים באחת מכל שלוש מיטות שיקום במדינה. "אנחנו חייבים להחזיר את שליש המערכת שהוסט לשיקום חיילים", אומר גמזו. "יש כיום 900 מיטות שיקום בישראל, כלומר צריך להוסיף בבת אחת בין 300 ל־400 מיטות. כל מי שמבין רפואה ידע כבר ביום הראשון למלחמה שדרוש כאן מהלך מהיר. לכן פתחנו - חבריי בשיבא, בבתי חולים אחרים ואני, 180 מיטות נוספות במיידי. מצד שני, מאה מיטות אחרות ירדו, בגלל שמחלקות השיקום בברזילי ובנהריה לא ממוגנות ולכן אי־אפשר לאשפז בהן.
"אבל הבעיה לא נגמרת פה. שחרור של חייל משיקום במסגרת אשפוזית מחייב המשך טיפולים במסגרת אשפוז יום. זו התחנה הבאה. מתחשיבים שערכנו עולה שצריך עוד 800 עמדות לאשפוז יום. כל זה צריך להתבצע בלי לפגוע בשיקום הגריאטרי".
איך זה שבמדינה מוכת תאונות דרכים, מלחמות וטרור אין מערך שיקום לדוגמה?
"ישראל נחשבה לאורך שנים למדינה צעירה יחסית. עד שנת 2010 רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה היו מעל גיל 65. לכן אין הרבה בתי חולים כלליים שיש להם דנ"א שיקומי. שיבא היה לאורך שנים דומיננטי בתחום הזה, אבל סורוקה, רמב"ם, בילינסון, אסף הרופא, שערי צדק - אף אחד מהם לא נכנס אליו. זה חייב לקרות, ישראל מזדקנת; 13 אחוז בציבור מוגדרים מבוגרים בגלל הבייבי בום שאחרי השואה. אנחנו במקום השלישי בעולם בהאצת שיעור הקשישים, אחרי יפן ודרום־קוריאה".
ב־2010 חילקה ועדת העזבונות, המטפלת ביישום צוואות של תורמים למדינת ישראל, בהמלצת משרד הבריאות, את כספיו של סוחר אמנות ציוני ערירי בשם איניאס הלנברג, שהוריש את כל הונו, כ־216 מיליון שקל, להקמת בית חולים שיקומי ושש מחלקות שיקום. אבל החלמאות לא פסחה גם על אופן השימוש בכסף היקר הזה. אחת המחלקות נבנתה בבית החולים ברזילי, הסמוך ביותר לעזה, והיא אינה ממוגנת ־ ועל כן מושבתת כעת, דווקא כשהיא הכי נדרשת.
"המלחמה תפסה אותנו בדקה ה־89, רגע לפני פתיחת מערכים שהם סטייט אוף די ארט", אומר גמזו. "התרומה שהוריש הלנברג נוצלה נכון לבניית מערכי השיקום בהדסה, פוריה וברזילי, שנמצאים בשלבי חניכה. לצערי המרכז בברזילי נבנה ללא מיגון בגלל חוסר בכמה גרושים, ולכן הוא מוקפא. בכסף הזה נבנה גם הכפר השיקומי 'עדי נגב' בדרום. אין בו אמנם חיילים, אבל יש שם שיקום גריאטרי מעולה. בשנים הקרובות, עם השלמת המגדל באיכילוב, תהיה התעצמות אדירה בשיקום בצפון, בדרום, בירושלים ובמרכז, בטכנולוגיות הטובות ביותר בעולם".
כל זה אולי יחזק את התחום בעתיד הקרוב, אבל זה לא יקרה עכשיו.
"יש הסכמות עם האוצר עוד לפני המלחמה לתוספת של 300 מיטות ויותר בשלוש השנים הקרובות. הפוליטיקה בלהרים את זה תוך חודשיים מורכבת. צריך לדחוף ולהביא את הכסף, לעמוד מאחורי ההבטחה שלך למנהלים, 'תפתחו עוד מיטות, התקציב עליי'. בתיאום עם משרד הבריאות אנחנו עומדים לסגור עם האוצר, שמעבר לתעריפים הרגילים יהיה גם תמרוץ, בשיטת המקל והגזר. מי שיתאמץ למען המערכת ויוסיף עוד מיטות - יקבל עוד כסף".
נכון להיום, טוען גמזו, אף חייל אינו ממתין לשיקום, אבל במציאות הישראלית יש לזה מחיר מיידי. "ברוב מחלקות השיקום חיילים יתקבלו היום תוך 24 שעות, אבל אנחנו כבר רואים התחלה של התארכות התורים למרכזי השיקום הגריאטריים בגלל הסטת כוח אדם. כשאני מתחיל לקבל טלפונים עם בקשות לעזרה בתחום, אני מבין שיש כאן אירוע. זה מדאיג מאוד. ברגע שמעבירים כוח אדם מהשיקום הגריאטרי לשיקום הרגיל, החולה בפנימית מחכה קצת יותר עד שתתפנה עבורו מיטה. זה החשש העיקרי כרגע, ולכן על כל תוספת מיטה שנתמרץ, בתי החולים יצטרכו להוכיח לנו שזה לא בא על חשבון מי שקטעו לו רגל בגלל סוכרת".
חזית אחרת שמשרד הבריאות נאבק עליה עכשיו היא לוודא שמיטות השיקום לחיילים, שצצות כפטריות אחר הגשם, עומדות בסטנדרט טיפולי ושירותי גבוה. "כולם רוצים לשקם חיילים; אנחנו צריכים לדאוג שזה יהיה באיכות טובה. אל תשימו לי חמישה או שישה חיילים באולם עם וילונות בין המיטות. מטופל בשיקום קורע את התחת. הוא רוצה להיות עם עוד מטופל אחד, גג שניים, בחדר מסודר. אנחנו גם רוצים לוודא שיש נגישות לפיזיותרפיה. לא כל פתרון פיזי יתקבל. לכן אנחנו הולכים לראות את הדברים בעיניים. היה בית חולים אחד שאמרתי לו, 'את זה לא נוכל לקבל, זה לא בסדר', וגם הסברנו: אתה תחטוף על זה, המטופלים לא ירצו להגיע אליך. על זה החזית שלנו מול האוצר, שטוען שאפשר להסתדר גם ככה. זה נכון, השאלה באיזה מחיר".
גם קופות החולים לא נחפזו עד היום לפתח את תחום השיקום בקהילה. "הקופות לא לקחו את נושא אשפוז היום השיקומי לצעירים ולקשישים כאסטרטגיה, רוב טיפולי היום עדיין מתבצעים בבתי החולים וצריכים להיעשות קרוב לבית. אנחנו מנסים להביא תמריץ כספי, שייתן ביטחון לקופות להיכנס לתחום בעקביות ולשנים קדימה. יש מספיק ביקוש כרגע, וצריך לנצל את ההזדמנות הזו".
מי שאמורה להבטיח את הזרמת הכסף שיאפשר לכל התוכניות האלה להתממש היא התוכנית הלאומית לשיקום, שצפויה להתפרסם בימים הקרובים. להבדיל מהתוכנית שגובשה לבריאות הנפש, שעלותה מוערכת בסכום עתק של כשני מיליארד שקל, יישום השינויים הנדרשים בתחום השיקום יעלה, כהגדרת גמזו, "אדים של כסף": רק כ־200 מיליון שקל. נכון לעכשיו, הוא טוען, הפערים בין הצדדים עומדים על כמה עשרות מיליונים בלבד. "התוכנית מוכנה, יש בה תעדוף מובהק למיטות בפריפריה - בפוריה, בסורוקה ובעדי נגב. כדי להניע את התהליך הזה אסור להתקמצן, כי הנזק יהיה כבד".
מה אתה מעריך שיקרה אם לא תקבלו את התקציב שאתם מבקשים?
"איכות הטיפול לא תהיה מספיק טובה. אנחנו רוצים את המכשירים הטובים והמתקדמים ביותר, לא מכשירים של חדר כושר. מכשיר אנטי־גרוויטי, שמעלה בהדרגה את העומס הפיזי על המטופל, עולה מיליון וחצי שקל. המכשירים המתקדמים כוללים מערכת של ביו־פידבק, שמראה את עקומת השיפור. חלק מהמכשירים נותנים פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק יחד. מרפאים בעיסוק ירצו לבוא ולעבוד עם המכשירים המתקדמים ביותר שהם ראו בתערוכות. גם זה תמריץ".
“למרות הקושי הקיים, מערכת הבריאות כולה מתגייסת כעת לטפל בתחום השיקום, מתוך הבנת גודל האירוע הנוכחי”, אומר ד”ר ירון סחר, מנהל אגף השיקום במשרד הבריאות. “בעזרת תוכנית השיקום החדשה, אנו מקווים להרחיב את המערך האשפוזי, בדגש על חיזוק הפריפריה, ובמקביל לחזק המערך האמבולטורי ואשפוזי היום, בשיתוף קופות החולים. תהליך השיקום צריך להתאים אישית לצורכי כל מטופל, ולכן חשוב שחלקו יתקיים קרוב לסביבת מגוריו, על מנת להתאים בין מטרות השיקום לאורח חייו ולהכשיר אותו לעצמאות במסגרת הביתית שהוא מורגל בה.
“לפי החזון שאנחנו מקדמים כעת, בעוד חמש שנים מערכת השיקום בישראל תציע יותר מיטות אשפוז, בפיזור גיאוגרפי יותר אחיד. אין סיבה שתושב הגולן ייאלץ לנסוע למרכז או לחיפה. אנחנו פועלים לחזק מאוד את הקהילה, להציע אשפוזי יום בפיזור ארצי נרחב, תוך זמינות שתאפשר למטופל לקבל את הטיפול השיקומי קרוב ככל האפשר לטראומה, ושמירה על הרצף הטיפולי בין תחנות השיקום השונות”.
מרוץ השיקום הלאומי מגיע אחרי אירוע דרמטי אחר שהטריף את בתי החולים שלנו: החזרת עשרות מהחטופים. בזמן שמדינה שלמה עצרה נשימתה בציפייה דרוכה ובתקווה שהשבים במצב סביר, בתי החולים שנבחרו לקלוט אותם התחרו ביניהם מי יעשה יותר כותרות סביב הטיפול בהם.
"יש הרבה מורכבות של טראומה בהחזרת החטופים, שברגעים הראשונים של שמחת החזרה לא תמיד מיהרה לצוף", אומר גמזו. "לוקח זמן להבין מה הם עברו, גם להם עצמם. בימים הראשונים של החזרה הייתה סערת רגשות גדולה, אולי אפילו 'היי' מהאירוע. ככל שעברו הימים, הקשיים שהם עברו חודרים יותר להכרה שלהם. ברור שהסיפור הגופני אינו העיקרי כאן. כשהם חוזרים למדינה שנמצאת במורכבות מלחמתית, האזעקות והחרדה הן עוד משקולת ועוד אתגר להתמודד איתם".
מהימים הדרמטיים ההם של החזרה, זוכר גמזו את הרצון של החטופים להיפטר מהר ככל האפשר מהעדויות הפיזיות למה שעברו. "בדרך למחלקה, ממש אחרי הנחיתה, עוד לפני שנכנסו פנימה, כבר היו מי שהורידו את הנעליים שהגיעו איתן וזרקו אותן לפח".
5 צפייה בגלריה
''הלקחים מהאירוע יצרו את הנוהל להמשך''. מסיבת העיתונאים של יוכבד ליפשיץ באיכילוב
(צילום: טל שחר)
לאירוע הרפואי והתקשורתי חסר התקדים ההוא היו השלכות נוספות. בית החולים ערך מסיבת עיתונאים ליוכבד ליפשיץ ששוחררה מהשבי וספג ביקורת קשה על החשיפה המהירה שלה לציבור. הדובר המוערך של בית החולים, אבי שושן, נאלץ לסיים את תפקידו זמן קצר לאחר מכן.
“איכילוב התכונן להגעת החטופים והעניק להם ליווי רפואי מסור”, אומר גמזו היום. “מודל ההפעלה שלנו היווה את בסיס הנוהל לכל יתר ההגעות, ומתוך הלקחים שלנו נבנה הנוהל הסופי, לרבות הנושא התקשורתי המורכב מאוד. אבי מוכשר ביותר, ועשה תפקיד מצוין כדובר איכילוב, עתידו לפניו. רוב מה שפורסם סביב הנושא לא מדויק, וחלקו סולף”.
גמזו יודע שעבודה רבה עוד בפתח, אבל בינתיים, לא רק המטופלים זקוקים להפוגה מהמאמץ לטובת נחת לצבירת אנרגיה. מי שהכיר את גמזו כפרויקטור הקורונה חמור הסבר, הופתע לפני שבועיים לראות אותו רוקד מכל הלב והגוף, בהופעה של ריטה בפני מאושפזים בלובי בית החולים, בסרטון שהפך ויראלי. "תפקידי לחזק את הרוח ואת המורל פה", הוא צוחק. "זה כולל גם ריקוד עם ריטה וזיופים עם שלמה ארצי".
לפני פחות משנה הודיע לעובדי בית החולים במכתב כי הוא מתעתד לפרוש מתפקיד המנהל ולהפוך ליו"ר. זה לא קרה, בין היתר בגלל שרון חולדאי, ראש עיריית תל־אביב, שבית החולים נמצא גם בבעלותה, התנגד לכך בתוקף. אז גמזו נותר המנכ"ל, לפחות בינתיים. האם הריקוד המשוחרר, חסר הדאגות הזה, קשור במקרה לגל השמועות המחודש על פרישתו הקרובה?
"אני לא דן בזה כרגע. יש לנו מלחמה על הראש".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.24
