מתקפת הפתע של 7 באוקטובר שינתה את חיינו. המציאות משפיעה ביתר שאת על ילדים, שחווים את העולם באופן שונה מהמבוגרים. מחקר חדש שנערך במרכז האקדמי רופין כחודש לאחר הטבח, מצביע על תופעות מטרידות שהתפתחו אצל ילדים בעורף לאחר פרוץ המלחמה, בהן הפרעות אכילה, פחד לצאת מהבית, התעוררויות בלילה ורמות חרדה גבוהות.
המחקר שנעשה בקרב 650 נבדקים, בחן את ההשלכות הרגשיות של המלחמה בקרב משפחות בעורף בישראל, ובאופן ממוקד נבחנו בו תסמינים של חרדה בקרב אמהות וילדיהן. "הממצאים הראשוניים שהתקבלו מדאיגים מאוד ומעידים על ההשפעות חסרות תקדים של המלחמה על משפחות בעורף", מסבירות החוקרות.
לפי הממצאים, כ-60% מהאמהות שהשתתפו במחקר הראו רמת חרדה גבוהה, בעלת משמעות קלינית. "מדובר בנתון גבוה מאוד שכן האמהות שהשתתפו במחקר לא היו חשופות באופן ישיר לאירועי 7 באוקטובר, לא פונו מבתיהן ולא נפגעו באופן ישיר מהטבח או מהלחימה", מסבירות החוקרות. "מצאנו שרמות החרדה הגבוהות של אמהות פגעו הן בתפקוד שלהן והן בתחושת המסוגלות ההורית שלהן וביכולתן לתווך את המציאות הקשה לילדיהן. המלחמה יצרה אצל ההורים תסמיני פוסט־טראומה וירידה בתחושת המסוגלות ההורית. שהם מדד לוויסות ותיווך המציאות".
גם בעבור הילדים הנתונים לא מעודדים. כ-61% מהילדים עד גיל שמונה וכ-30% מהילדים מעל גיל שמונה הראו רמת מצוקה משמעותית, מעבר לסף קליני. כלומר, הראו רמות מצוקה שעשויות להגביר את הסיכון לפתח הפרעת חרדה. תסמינים נוספים כמו שינויים בהרגלי שינה ואכילה נצפו גם הם באחוזים ניכרים אצל ילדים בכלל הגילים: כ-50% מהילדים הראו שינויים בדפוסי השינה שלהם, כולל קושי להירדם בלילה ויקיצות מרובות, וכ-32% מהילדים הראו שינויים בדפוסי האכילה שלהם, כולל החמרה בבררנות אכילה ואכילה לא מסודרת. 50% מהילדים הראו רמת חרדה משמעותית מעבר לסף הקליני.
החוקרות, ד"ר אורטל בוחניק אציל, ד"ר ירדן גליקסמן וד"ר צליל אינציגר מצביעות על חשיבות מסגרות החינוך במצבי חירום. לדבריהן, הורים רבים מחזיקים בעמדה שכדי לגונן על ילדיהם יש להימנע מלחשוף אותם למידע על המלחמה ולהימנע מלדבר על האירועים. יש משפחות שאף בחרו שלא לשלוח את ילדיהם למסגרות הלימודיות כאשר אלו חזרו מחשש שיחשפו שם למידע על המצב. "המחקר שלנו מראה שילדים שחזרו למסגרת לימודים באופן פרונטלי הראו פחות תסמיני מצוקה מילדים שחזרו באופן מקוון בלבד", הן מסבירות ומוסיפות: "מצאנו כי דווקא מתן מידע על המלחמה סייע לילדים להתמודד עם המצוקה שהם חשו".
לדבריה של ד"ר אורטל בוחניק אציל, פסיכולוגית, המטפלת בהורים, מבוגרים וילדים, המסקנה המשמעותית של המחקר היא החשיבות לדבר עם הילדים על מה שקורה. "חוסר דיבור יוצא חרדה גדולה יותר", היא אומרת. "התחלנו את המחקר בגלל שהרגשתי שמה שאני רואה בעורף לא תואם שום מלחמה שהייתי שותפה בה כפסיכולוגית ברמת העוצמות של החרדה והטראומה בקרב ילדים בגילים צעירים וגדולים. בנוסף הרגשתי חוסר הורי – הורים שאת חלקם אני מכירה, והיכולת שלהם ביום־יום מאוד גבוהה, פתאום הרגשתי שהם מאבדים את האמונה בכוחות של עצמם. הם לא קשובים לאינטואיציה שלהם, למה שהילדים שלהם צריכים".
הפסיכולוגית ד"ר אורטל בוחניק אצילצילום: ענבל איל"אני רואה רמות חרדה גבוהות מאוד אצל ילדים ובני נוער", היא מוסיפה. "זה בא לידי ביטוי בפחד לצאת מהבית, פחד מרעשים, חרדה קיומית. ילדים שמתעוררים הרבה מאוד בלילה. הרבה זעם, כעס. שכל המשחק הסימבולי הופך להיות 'אני אהרוג אותך', ילדים שחוזרים להרטיב בלילה, שחוזרים לישון במיטה של ההורים, ילדים בגיל מאוד צעיר שההורים שלהם זיהו קיפאון בזמן האזעקה, גם מוטורי וגם מילולי. ילדים שמתמודדים עם התקפי זעם, חוסר ריכוז, הידבקות למסכים ומתיחת גבולות".
העלייה במצוקה מטרידה במיוחד גם לנוכח המחסור המשמעותי בכוח אדם בבריאות הנפש. "כדי לאתר ולטפל באותם ילדים ונוער אשר לאט־לאט מסתגרים ומידרדרים, מערכת החינוך זקוקה לפסיכולוגים החינוכיים אשר בימי השגרה תומכים בצוותי החינוך ומטפלים בילדים במערכת", אומרים בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. "אך המערכת הציבורית סובלת מזה שנים מהזנחה קשה ותנאי העסקה מבזים, כך שכיום, ישנו תקן של פסיכולוג חינוכי אחד לכל 1,000 ילדים, ואף תקן זה פעמים רבות אינו מאויש. רק הצלה של הפסיכולוגיה הציבורית דרך הסכמי שכר והחזרת הפסיכולוגים המומחים למערכת, תוכל למזער את הנזקים הנפשיים ולהבטיח מענים אבחוניים וטיפוליים הולמים לילדים לפני שיהיה מאוחר מדי. זו מחויבותם של נבחרי הציבור לדאוג למערך פסיכולוגיה ציבורית חזק ומתפקד".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.01.24
