תומר סטרוסטה היה אמור לחגוג החודש את יום הולדתו ה־24. "הוא היה ילד מקסים, אהוב ומוכשר", מתאר אביו סמואל, שמתקשה לעצור את הדמעות. "הוא אהב ספורט, לצייר, מוזיקה, לשיר. ילד מאוד רבגוני, חברותי, היו לו חברים בכל הארץ. הכל עוד היה לפניו. היו לו תוכניות ללמוד, לרכוש השכלה, אבל הוא אמר לי, 'אבא, לפני כן אני רוצה קצת לחיות – ליהנות, לבלות, לטייל, לראות עולם".
תוכניותיו של תומר לא התממשו. ב-7 באוקטובר הוא נסע עם חבריו לפסטיבל "נובה" ברעים, שממנו לא חזר. "לא ידעתי שהוא הולך למסיבה הזאת", אומר סמואל, "ידעתי עקרונית שהוא יוצא לבלות בסופי שבוע, כי הוא היה עובד קשה במהלך השבוע, אבל בדרך כלל הוא סיפר לי רק אחר כך איך היה".
תומר, בנו היחיד של סמואל, הספיק בבוקר של 7 באוקטובר לדבר בקצרה עם הוריו. "בפעם האחרונה ששמענו ממנו הוא דיבר עם גרושתי ב-8:30 בבוקר, אמר לה שיורים להם על האוטו וסיפר שהם מנסים לברוח. התקשרתי אליו אחרי עשר דקות והוא כבר לא ענה. היינו בחוסר ודאות, נעים בין תקווה לייאוש. לא ידענו מה עדיף שיקרה. כל התוצאות האפשריות רעות, ואתה לא יודע מה יותר רע ממה".
לצד האבל על בנו מתמודד סמואל עם מצוקה נוספת: פוסט-טראומה משירותו הצבאי. הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1992 ושובץ בחטיבת גולני. במשך כשנתיים שירת במוצבים שונים ברצועת הביטחון בלבנון, לרבות הבופור, ריחן, סוג'וד ואחרים. לדבריו, השירות כלל מארבים, תפיסת מבוקשים, פתיחת צירים ולחימה מול חוליות מחבלים.
"בשגרה המבצעית הזאת, היתקלויות תחת אש היו אירועים יומיומיים", הוא מספר, "הייתי בסכנת חיים באופן יומיומי וחזיתי במראות זוועתיים: איברי גוף קטועים של חיילים, חברים קרובים שנהרגו ממטען או מירי. האירועים הללו השפיעו קשות על מצבי הנפשי. הרגשתי כמו ברווז במטווח. ידעתי שכל רגע יכול היה להיות האחרון בחיי".
סמואל סטרוסטה: "ביום שתומר נרצח נעצרו החיים שלי. אני לא יודע למה אני חי, מה אני עושה עם עצמי. זה היה הילד היחיד שלי. הוא היה כל משמעות חיי. אני בקושי מצליח לצאת מהבית, אני לא מסוגל לעבוד, בקושי מפרנס את עצמי, לא מצליח לאסוף את השברים. אני מבקש שהמדינה תאפשר לי לחיות בכבוד בלי לקבץ נדבות"
לאחר שירותו הצבאי אובחן סמואל כפוסט-טראומטי, אך מעולם לא הוכר באופן רשמי על ידי משרד הביטחון. "חוויתי את אותם מראות במשך מספר שנים אחרי השירות הצבאי שלי", הוא מספר, "הלילות היו לי הכי קשים: החלומות, הסיוטים. אבל אף פעם לא פניתי למדינה לעזרה כי ראיתי חברים שלי שפשוט סחטו להם את הנפש ובסוף לא הכירו בהם. פחדתי שגם לי יסחטו את הנפש ובסוף יגידו לי לא, אז פניתי לפסיכולוגים באופן פרטי".
הזוועה שעבר בנו ב-7 באוקטובר החזירה אותו לטראומה שהצליח להדחיק. "תומר הספיק לשוחח עימי בווטסאפ ולתאר את רגעי האימה שהוא עובר ואת הפחד שלו ממותו המתקרב", הוא מספר, "זה הציף באופן חזק את שירותי הצבאי – רגעי האימה, הפחד מהמוות, מראות של חיילים פצועים ומתים, פלאשבקים של חלקי גופות, דם, פיצוצים, טילי נ"ט. המראות מתערבבים לי בראש אחד עם השני: הדברים שאני חוויתי ואלה שאני בטוח שגם הוא חווה. ואני רואה אותם עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם". לכן, הוא מבקש לקבל עכשיו את ההכרה שלא קיבל כל השנים.
"ביום שתומר נרצח נעצרו החיים שלי", הוא מסביר בקול רועד, "אני לא יודע למה אני חי, מה אני עושה עם עצמי. זה היה הילד היחיד שלי. הוא היה כל משמעות חיי. כל מה שעשיתי היה למענו ובמחשבה עתידית עליו. עכשיו אין לי חיים. אין רצון לכלום. אני בקושי מצליח לצאת מהבית, אני לא מסוגל לעבוד, בקושי מפרנס את עצמי, לא מצליח לאסוף את השברים. אני מבקש שהמדינה תאפשר לי לחיות בכבוד בלי לקבץ נדבות. שתיתן לי את העזרה שאני צריך, נפשית וכלכלית, בלי מלחמות, בלי טרטורים, בלי בירוקרטיה. אין לי כוחות למלחמות".
עורכי הדין מרק לייזרוביץ וקרן ברק מלווים את סמואל. "למרות הרפורמות של השנים האחרונות, הסחבת עדיין קיימת", אומרת ברק, "אסור שסמואל יעבור את התלאות האלה. הוא חווה את ההשפעות של שתי טראומות - והעוצמה בלתי נתפסת. 300 אלף איש גויסו למילואים, אחוז נכבד מהם לא ישוב אותו הדבר. צריך לתת פתרונות כאן ועכשיו כי הצורך הוא מיידי. אדם לא מטופל זה אדם שהמצב שלו הולך ומחמיר". לייזרוביץ הוסיף: "צריך להבין שגם אחרי ההכרה ממשיך פעמים רבות הסבל בתוך הוועדות. אסור שאנשים יחוו את הדברים האלה, בטח לא במציאות של היום".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.01.24
