4 צפייה בגלריה
ד"ר גילי גבעתי, ד"ר אופירה אזולאי, ד"ר אמנון וגמיסטר
(צילום: גדי קבלו, שאול גולן, הרצל יוסף)
ד"ר אופירה אזולאי, מומחית ברפואה דחופה בסורוקה
"באותו יום כולנו קיבלנו פרופורציות"
ב-7 באוקטובר הייתי בתל־אביב ביחד עם המשפחה. גם בעלי רופא. בילינו את החג אצל חמי. התעוררנו כמו כולם מהאזעקות, ובשמונה בבוקר כבר הכריזו על אירוע רב-נפגעים בסורוקה וקראו לכולם להגיע מיד.
נורא חששנו מהנסיעה. הייתה הרגשה של מלחמה. הגענו לסורוקה, ובחיים לא ראיתי את המיון ככה. מאות אנשים היו שם, והמון חיילים פצועים קשה. בהמשך, כשהתחילו לפנות מהקיבוצים, ראינו גם אנשים מפויחים עם כוויות ושאיפות עשן. זה היה יום מאוד קשה. אני חושבת שכולנו קיבלנו פרופורציות על מה חשוב ומה לא, ועל כמה החיים שבריריים והכל יכול להשתנות כל רגע.
מאז 7 באוקטובר מגיעים הרבה חיילים פצועים, וההתמודדות היא מאוד לא פשוטה. הם הילדים של כולנו ואנחנו כואבים איתם. אנחנו עסוקים בעשייה במטרה להציל חיים, להיטיב עם המטופלים שלנו ועם המשפחות שלהם. מהמקום הזה אנחנו שואבים הרבה מאוד כוח.
ד"ר אופירה אזולאי: "אנחנו שואבים הרבה כוח כי אנחנו מצילים את רוב המטופלים. אנחנו עומדים איתנים ומאמינים בעם הזה. אנחנו מרגישים ציונות גדולה להיות פה בנגב ולטפל בכל מי שמגיע"
בשלב יותר מאוחר טיפלנו בחטופים ששבו אלינו. הרגשנו שנפלה בידינו זכות. ליבנו יצא אליהם. מיה רגב הגיעה כמה ימים לפני אחיה איתי, ולכן השמחה שלה לא הייתה שלמה. היא לא יכלה להפסיק לדאוג לו, והרגשות היו מעורבים כי היא חזרה ואח שלה לא. המפגש שלהם בבית החולים היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיי. הם היו מקסימים ואנחנו מאמינים ביכולת שלהם להתרומם מהדבר הזה. זה היה רגע של אור.
הקושי בתקופה הזו הוא בעיקר רגשי. כיוון שגם בעלי רופא המצב יותר מורכב ואנחנו צריכים לתפעל את הדבר הזה. יש פציעות לא פשוטות, יש התמודדות מורכבת מול המשפחות. לעשות את זה לאורך זמן זה לא קל, אבל אנחנו שואבים הרבה כוח כי אנחנו מצילים את רוב המטופלים. אנחנו עומדים איתנים ומאמינים בעם הזה. אנחנו מרגישים ציונות גדולה להיות פה בנגב ולטפל בכל מי שמגיע.
ד"ר אמנון וגמיסטר, רופא בחטיבה 55 ומתמחה בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד
"המלחמה משפיעה עליך כאדם וכרופא"
האירועים ב-7 באוקטובר התחילו בצורה מאוד קשה, ובהתאם תחושת המחויבות הייתה במאה אחוזים. אנחנו עובדים כל הזמן ברגשות מעורבים, אבל הצורך ברור והמחויבות מלאה לחלוטין.
עד אותו יום חלק גדול מהזמן שלנו הוקדש לאימון מוכנות לגזרת הצפון, אבל ברגע שהתחילה הפעילות בעזה אנחנו נמצאים באזור. אנחנו נכנסים לאזורי הקרבות ברצועה כמעט כל יום ונתקלים באירועים לא פשוטים. הרבה נפגעים מנ"ט, ומטענים. הפציעות הן מאוד מורכבות, אפילו הקלות יחסית כמו רסיסים או הדף.
ד"ר אמנון וגמיסטר: "לצערנו הרב אנחנו צוברים המון ניסיון בסוג הזה של פציעות בתחום הטראומה והנפגעים, אבל הצד החיובי הוא שכל היכולות שלנו סביב הלחימה בשטח מאוד השתפרו"
מעבר לכך, יש תחושה שישנם הרבה נפגעים בנפש סביב האירועים האלה, ומעורבים בהם יותר ויותר אנשים ככל שהימים עוברים. התפקיד שלי חשוב גם בהיבט הזה של תחושת הביטחון שאתה נותן לחיילים, נוסף על הטיפול הרפואי, החל מהבאה של מנות דם לשטח ועד פינויים מאוד מהירים שאנחנו צריכים לבצע.
קשה לי מאוד לצפות מה המלחמה הזו תעשה להתפתחות שלי כרופא. לצערנו הרב אנחנו צוברים המון ניסיון בסוג הזה של פציעות בתחום הטראומה והנפגעים, אבל הצד החיובי הוא שכל היכולות שלנו סביב הלחימה בשטח מאוד השתפרו.
איך זה ישפיע עליי באופן אישי, כאדם, כאזרח? ימים יגידו. תמיד היינו רגישים במיוחד לחיילים, אבל בגלל שעכשיו אנחנו קרובים לזה כל כך, אנחנו מסתכלים על זה אחרת. אני מאוד מתגעגע לבית החולים, והמחלקה לרפואה דחופה שבה אני מתמחה מאוד חסרה לי. היא חולשת על הרבה תחומים שלא נוגעים לצבא. הרצון לחזור לשם מאוד גדול ואני מקווה שזה יקרה בסוף החודש. זה הדיבור כרגע, אבל קטונתי.
התפקיד שלי משפיע כמובן גם על הבית. למזלי יש לי את הגיבורה הגדולה שהיא אשתי. למשפחה מאוד קשה. הגעגועים, המרחק, הדאגה. ולא תמיד אפשר לתקשר. אשתי עושה עבודה מדהימה ביכולת לשמור על השפיות בבית עם הילדים. בזכותה ובזכות כל בנות ובני הזוג שלנו אנחנו יכולים לעשות את העבודה שלנו בשטח.
ד"ר גילי גבעתי, סגנית מנהל בית החולים ברזילי
"מאז 7 באוקטובר כולנו מגויסים"
משהו השתנה בשבועות האחרונים, וזה נוגע לטוטאליות. אנחנו מגיעים בבוקר ואנחנו לא יודעים מתי נסיים. ב-7 באוקטובר כולם עזבו הכל והגיעו לפה. חלקם חזרו אחרי יומיים או שלושה לבקר בבית.
ד"ר גילי גבעתי: "זה אתגר מאוד גדול למערכת הבריאות לתת מענה גם לפצועים וגם לחולים בזמן שבית החולים עצמו נמצא תחת מתקפת טילים. זה נוגע בכל מקום בבית החולים"
מאז הטוטאליות שלנו היא מוחלטת. כולנו מגויסים. אנשים שלא יוצאים מהרדיוס של בית החולים. כל הרופאים מסורים לעבודתם, אבל פה היה עניין של לעזוב הכל כי בית החולים היה מעל לכל. החולים והפצועים היו מעל לכל.
זה אתגר מאוד גדול למערכת הבריאות לתת מענה גם לפצועים וגם לחולים בזמן שבית החולים עצמו נמצא תחת מתקפת טילים. זה נוגע בכל מקום בבית החולים, ועם זאת יש צורך לתת טיפול מהיר ואיכותי לפצועים וגם להמשיך לתת טיפול רפואי לתושבי האזור. אנחנו רואים שאנשים לא מטופלים, לא לוקחים תרופות כמו שצריך או נשארים לבד, הרחק מבני המשפחה שלהם.
עד עכשיו עבדנו בצוות מצומצם משום שחלק מהאנשים במילואים וחלק מפונים. רק בשבועות האחרונים אנשים מתחילים להשתחרר ממילואים או למצוא פתרונות לאורך זמן. לשמחתנו שצף הפצועים פוחת, למרות שעדיין יש לנו טפטוף של פצועים קלים יותר לצד פצועים קשים יותר שהם בעיקר לוחמים, מאחר שאנחנו יעד פינוי של צפון הרצועה.
אני חושבת שהתפקיד שלי כרופאה בהנהלה בתקופה הזו היה בעיקר להחזיק את הצוותים. בעבר זה פחות נדרש, אבל היה צריך הפעם להחזיק ולחזק אותם כדי לא ליפול. זה באמת מפרק, ובמיוחד כשיש רופאות צעירות מתמחות עם בעל במילואים שלא יודעות מה לעשות. המטרה הייתה לחזק ולתמוך בהן, במיוחד כי הרופאים כל כך טוטאליים, ועוד ברקע תקופה כל כך קשה וטרגית שעוברת על כל המדינה.
אנחנו מתגעגעים למשהו ששכחנו אותו, ובפן האישי, מעבר לזה שאנחנו רופאות ורופאים, יש לנו משפחות וילדים בבית. הג'אגלינג הזה הוא לא פשוט. כשרופא נותן את עצמו פה אנחנו לא יודעים מה יש מאחורי זה ומה הוא נותן מעצמו בבית, כי גם המשפחות צריכות אותנו, וזה ברור.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.01.24
