בכל שנה, באחד מחודשי החורף, מפרסם משרד הבריאות את נתוני התפוסה במחלקות הפנימיות של כל אחד מבתי החולים בארץ, והם תמיד גבוהים מהרצוי, הרבה מעבר למאה אחוז ברוב המוחלט של המחלקות. בשנים האחרונות, גם בחודשי הקיץ אנו פוגשים בתופעה העצובה שזכתה לכינוי "הזקנה במסדרון", אבל תחלואת החורף מגדילה עוד יותר את כמויות המאושפזים – בעיקר כשמדובר בקשישים.
"חלק לא מבוטל מאוכלוסיית הגיל השלישי מתאשפז במחלקות הפנימיות בשל מחלות חורף כגון דלקות וזיהומים בדרכי הנשימה, דלקות ריאה ומחלות נוספות שמחמירות את מחלות הרקע שמהן הם ממילא סובלים ומדלדלות את מאגרי הרזרבה הגופניים והמנטליים להם, שממילא התרוקנו ככל שהגיל התקדם והתחלואה הכרונית עלתה. השילוב של הגורמים הללו גורם לכך שכל דבר הכי קטן עלול להוביל לאשפוז", אומרת ד"ר אפרת גיל, מומחית ברפואה פנימית וגריאטרית וסגנית מנהל המרכז הרפואי העמק.
רבים מאלה שסעדו את ההורים שלהם במחלקות המדוברות שמו בוודאי לב לתופעת לוואי מדאיגה: ההורה המאושפז "יוצא קצת מהקווים". הוא חוזר ושואל מה השעה, הוא לא תמיד מבין איפה הוא נמצא, הוא לא זוכר אם אכל כבר, ואיזה יום היום. והמשפחה, באופן טבעי, מתלוננת שמשהו קרה לאבא/אמא שלהם: "הם לא היו ככה קודם", אומרים קרוביהם.
ד"ר גיל מסבירה שזה סיבוך שכיח, "שמופיע בשיעור של כ-20% בקרב בני 70 ומעלה. חלקם יחזרו לעצמם כשישתחררו מבית החולים, אבל אצל חלקם תישאר איזו שהיא ירידה קוגניטיבית והם יחזרו לעצמם באופן חלקי בלבד. ויהיו גם כאלה שכבר ממש לא יהיו כפי שהיו לפני האשפוז". התופעה הזו נקראת דליריום – והיא מתארת מצב של בלבול חריף, בעיקר בקרב קשישים.
אמצעי ניטור מתקדמים, טכנולוגיה שמשתדרגת כל הזמן, תרופות מאריכות ומשפרות חיים – כל אלה הביאו לעלייה משמעותית בתוחלת חייהם. תופעת "הפירמידה ההפוכה" שאובחנה בעשור וחצי האחרונים מתארת מצב דמוגרפי חדש: בבסיסה הרחב של הפירמידה נמצאים בני הגיל השלישי ולא אוכלוסיית התינוקות והילדים הצעירים – שהיו שם בעבר והפכו למיעוט שממוקם כיום בחוד של הפירמידה. וככל שעולה תוחלת החיים, בהתאמה מצטברות המחלות הכרוניות שעלולות להביא לאשפוז, ואצל חלק מהמאושפזים גם למצב הבלבולי הנלווה.
"בקרב קשישים מאושפזים, שההעדפה האישית שלי היא לכבד אותם במילה זקנים, יש שני סיבוכים פוטנציאליים: ירידה תפקודית בשיעור של כ-40%, שיכולה לבוא לידי ביטוי בפגיעה ביכולת הניידות שלהם – הליכה עצמאית, שליטה בסוגרים, ובכלל הידרדרות שעלולה להביא אותם כעבור מספר ימי אשפוז למצב סיעודי, וירידה קוגניטיבית שיכולה להגיע עד מצב של דליריום", מסבירה ד"ר גיל.
בשני המקרים, לדבריה, מדובר בירידה ברזרבה שנותרה בגופם, וכבר לא מספיקה לתפקוד רגיל. הבשורה הרעה היא שאין טיפול תרופתי לאותו מצב בלבולי. הבשורה הטובה היא שיש מה לעשות בנידון. לפני כעשור השתתפה ד"ר גיל במחקר שבדק ירידה תפקודית אצל קשישים במהלך אשפוז בבתי חולים בישראל. היא ושותפותיה למחקר, פרופ' אנה זיסברג ופרופ' מעיין אגמון מאוניברסיטת חיפה, גילו שעלייה בגיל ומחלות רקע הם גורמי הסיכון המובילים לירידה תפקודית. התוצאות האלה תואמות נתונים בינלאומיים בנושא.
"כאן בהעמק עשינו מעשה בשתי מחלקות פנימיות", היא מספרת, "ההתערבות כללה פעילות של הליכה עבור הקשיש, והכשרת בני משפחה ואנשי צוות במתן סיוע כדי שיעמוד במשימה. לשם כך סימנו פסי מדידה על הקירות, כשאני מדרבנת את החולה שילך רק מכאן עד כאן, לפי הסימון, בכוחות עצמו או עם ליווי, כשכל אחת מההליכות שהקשיש מבצע מתועדת ברשומה הרפואית. האחות הראשית שלנו, יהודית חייט, אחראית על החלק היישומי של המיזם. גילינו שיש עלייה ביכולת התפקודית, גופנית ומנטלית, כתוצאה מאותן הליכות סמוך לפס המדידה שסומן על הקיר. ממחקר המשך שנערך שנתיים אחר כך גילינו שהתועלת נשמרה לאורך זמן". לדבריה, תוצאות המחקר פורסמו בכתב עת מוביל, ואחריו הוכרז העמק כ"בית חולים ידידותי לקשישים".
"בעקבות זאת, משרד הבריאות הכיר בחשיבות העצומה שבהליכה פשוטה ויומיומית בקרב קשישים מאושפזים, ובשיתוף ג'וינט-אשל תקצבו לאחרונה את כל בתי החולים כדי שיאמצו את המיזם", היא אומרת בגאווה, "אנחנו היינו הראשונים, וצוותים מבתי חולים אחרים באו ללמוד מהניסיון שצברנו. המודל הזה, הפשוט לביצוע, כבר הוטמע בחלק ניכר מבתי החולים".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.24
