לארבע הנשים הצעירות שמיד תכירו יש מכנה משותף: הן חלו בסרטן, ומאז פרוץ המלחמה הן עלו על מדים, משרתות במילואים, ולא חושבות לעצור. גיל החלימה מסרטן בלוטת התריס, לליאור היה גידול במוח, טל חלתה בלימפומה, ולשוהם היה סרטן בירך. הן ממשיכות בחייהן ללא שום היסוס, וכמובן גם בשירות במילואים.
"למילואים האלה גויסתי ב-10 באוקטובר ואני בתפקיד הדרכה", אומרת טל מאיה הרפז (40), "אני עד כדי כך מחויבת לעניין שביקשתי להמשיך את שירות המילואים הזה, שנמשך כבר יותר משלושה חודשים. ואגב, אם תתפתח גם חזית בצפון, בכלל אין מצב שאשב בבית".
5 צפייה בגלריה
התגייסו למילואים גם אחרי שהחלימו מסרטן. גיל גרונדמן, ליאור נזרי, טל מאיה הרפז, שוהם דורון
גיל גרונדמן
בת 25, מדריכת פילאטיס ומיינדפולנס – גם כמקצוע וגם בהתנדבות בעמותת "חלאסרטן". גויסה ב-8 באוקטובר למילואים כמפקדת ר"מ 2, האחראית על 14 בתי חולים.
"חליתי בסרטן בלוטת התריס לפני שנתיים. ככה פתאום שמתי לב לבלוטה בצוואר, שלא הפריעה לי בחיי היומיום וגם לא כאבה, ובכל זאת חשדתי שמשהו לא תקין והיה לי חשוב למהר ולבדוק אותה", מספרת גרונדמן. לדבריה, היא הייתה זהירה משום שלפני שבע שנים אובחנה אמא שלה כחולה בסרטן בלוטת התריס.
"עברתי בדיקת אולטרסאונד ומשם התקדמתי לביופסיה", היא מספרת, "התוצאה הייתה תקינה ולכן הוזמנתי למעקב רק אחרי חמישה חודשים". במפגש השני עם הרופא נדגמה הבלוטה, והפעם הראתה הביופסיה כי מדובר בסרטן. "בהתחלה לא לקחתי את זה קשה, כי ראיתי שאמא יצאה מזה לגמרי והבנתי שזה הרע במיעוטו, שחליתי ב'סרטן טוב', שלא הורג", אומרת גרונדמן. רק כשהגיע השלב לעבור טיפולים – ניתוח ובהמשך טיפול רדיואקטיבי חד-פעמי, הגיע שלב ההפנמה. "נלחצתי כי זה היה הניתוח הראשון שעברתי בחיים", היא מסבירה, "והטייטל 'סרטן' רק הגביר את החרדה".
המחלה שלה לא חייבה טיפולי כימותרפיה, אך היא נזקקה לפיזיותרפיה, מאחר שהכתף הושפעה מהחתכים בצוואר ונוצרה באזור חולשה מקומית. "גילוי הסרטן תפס אותי חצי שנה אחרי שהשתחררתי מצה"ל, שם שירתי כקצינת חינוך, ובדרך לטיול עם חברה בטנזניה. עבדתי קשה כדי לחסוך כסף לטיול, ולשמחתי הצלחתי להגשים את החלום האפריקני שלי למרות המחלה", מספרת גרונדמן.
מאחר שהסרטן לא יצר אצלה כל מגבלה תפקודית, היא לא נגרעה בשום שלב ממצבת כוח האדם של מערך המילואים. "כשקיבלתי צו 8 לא היססתי אפילו לשבריר שנייה", היא מספרת, "בסופו של דבר, לדעתי אף אחד לא היה מעדיף להישאר בבית כשהמדינה במצב כזה. ידעתי גם שלא ישלחו אותי במצבי להילחם בעזה, אבל אני כשירה למלא כל תפקיד אחר". היא הוצבה במפקדה שריכזה את כל נושא הטיפול בחיילים פצועים. "התפקיד שלנו הוא לדאוג למעטפת רוחב לחיילים ולבני המשפחה שלהם, וכן לקבל ולהעביר מידע חיוני לכל ומכל נציגי ר"מ 2 שעליהם אנחנו מופקדים", היא מסבירה. על שחרור מהמילואים, למרות הזמן הארוך שחלף, אין מה לדבר איתה: "אני מבינה שאין מישהו אחר שיעשה את העבודה ולכן אני לא חושבת בכלל על האופציה להשתחרר".
ליאור לזרי
בת 25, סטודנטית שנה ג' למדעי המחשב. הייתה לוחמת בשירות הסדיר ומשרתת במילואים בחמ"ל הפיקוד.
"מאז שהשתחררתי מהצבא, עבדתי בעבודות מזדמנות כדי לחסוך כסף ללימודים", מספרת לזרי, "בזמן הקורונה, ב-2021, נקראתי למילואים, ובין יתר המשימות שהוטלו עליי גם הכנסתי מטושים לאפים במרכזי הבדיקות של פיקוד העורף". שנה לפני שפרצה המגפה התחילה לזרי לסבול ממיגרנות קשות ומירידה במשקל. "הייתי לוחמת עם פרופיל 97, אני ספורטאית, בריאה לחלוטין, כך שלא הבנתי מה עובר עליי", היא אומרת.
רופא המשפחה קבע שהכל נובע ממתח והפנה אותה לבדיקות דם, שתוצאותיהן היו תקינות. "ואז פרצה הקורונה, גויסתי, כאמור, למילואים ומצבי החמיר", מספרת לזרי, "התחלתי להקיא וסבלתי גם מכפל ראייה. יום אחד, כשסיימתי משמרת במילואים והלכתי לישון בבית של הוריי בתל אביב, התחלתי לראות מטושטש. מסכים שחורים ריצדו לי מול העיניים ובסוף ראיתי כפול".
אופציית הפנייה לחדר המיון כלל לא עלתה על דעתה. "אמרתי לעצמי שכנראה צברתי עייפות, ואם אנוח, אשן טוב, הכל יעבור לי", היא מסבירה. אבל זה לא קרה. רופא עיניים שאליו הגיעה בדק אותה ידנית, ללא מכשור, הבין מה קורה לה והפנה אותה בדחיפות לבית החולים. "בשלב הזה נלחצתי", היא מספרת, "כשהגעתי לאיכילוב עברתי בדיקות והדמיות, וב-CT התגלה גידול סרטני בגודל שבעה ס"מ במוח".
לירון לזרי: "התחלתי להקיא וסבלתי גם מכפל ראייה. יום אחד, כשסיימתי משמרת במילואים והלכתי לישון בבית של הוריי בתל אביב, התחלתי לראות מטושטש. מסכים שחורים ריצדו לי מול העיניים ובסוף ראיתי כפול. כשהגעתי לאיכילוב עברתי בדיקות והדמיות, וב-CT התגלה גידול סרטני בגודל שבעה ס"מ במוח"
הניתוח לכריתת הגידול נמשך שמונה שעות. עוד לפני שנכנסה אליו הודיעו לה הרופאים כי הראייה עלולה שלא להשתקם, ובכלל, אין לדעת מה יהיו ממדי הפגיעה לאחר הניתוח. "כשהתעוררתי, הבנתי שאיבדתי את השמיעה באוזן שמאל", מספרת לזרי, "הועברתי למחלקת שיקום, סובלת מחולשה בפלג הגוף השמאלי, מתקשה בהליכה ומפרכסת. הייתי חייבת שיקום, אבל המראה של האנשים פגועי הראש דיכא אותי, ולכן המשכתי להשתקם בבית".
היא ניתקה את קשריה החברתיים בגלל קשיים נפשיים ומאחר שהתביישה בשתי הצלקות הגדולות שנותרו על הגולגולת שלה. "לקח לי זמן להעז לפתוח גוגל ולקרוא על המחלה שלי. הצלחתי איכשהו להפנים את מצבי ולהשלים איתו, אבל שמתי לב שהמילה 'סרטן' מכווצת אנשים, ולכן בהתחלה דיללתי לאפס מגעים חברתיים", היא מספרת.
כשהתאוששה, חזרה ללימודים, ואז הבינה שהעולם שלה השתנה. למשל, כמה קשה לה לשבת באודיטוריום לאורך זמן ולהקשיב. היא מצאה נחמה רבה בעמותת "חלאסרטן" שאליה התחברה אחרי זמן מה. שם הייתה יכולה לשתף את חששותיה בפני מי שחלקו חששות זהים, ולהתגבר על הפחדים. "בעמותה מצאתי בית", היא מודיעה, "כיום אני קפטן קבוצת הריצה שלה".
כשהגיעה הקריאה לבוא למילואים, היא לא היססה. "אני והגדוד שלי אחראים על חילוץ אנשים ופינוי שלהם לבתי מלון", היא מספרת, "זה תפקיד עם המון לוגיסטיקה, ובהתחלה היה גם בלגן גדול, אבל הצלחנו להתמודד עם האתגרים. המילואים היו מאוד מספקים. עבורי זו סגירת מעגל שלא תיאמן: במילואים הקודמים עברתי ממדים ישירות לחלוק בית החולים, נתמכת על ידי אמא שלי. שלוש שנים אחרי, למרות הסרטן, אני שוב על מדים".
טל מאיה הרפז
בת 40, מנהלת תפעול ויחסי אנוש בחברה פרטית. גויסה למילואים לתפקיד הדרכה בפיקוד העורף.
"חליתי בסרטן מסוג לימפומה לפני ארבע שנים וחצי", מספרת הרפז, "זה התחיל ממישוש אקראי שבו גיליתי גוש שצמח במפשעה. לא הבנתי על מה מדובר, לא חשבתי שזה חמור, אבל פניתי לכירורג - שכבר ממישוש ידני ידע לאבחן את הסרטן".
תוצאות האולטרסאונד והביופסיה איששו את אבחנת הרופא. "לימפומה היא לא משהו נתיח, ולכן הטיפול במחלה הוא כימי וביולוגי", מספרת הרפז. אחרי שישה סבבים של כימותרפיה, שקיבלה אחת לחודש, החל הטיפול הביולוגי. "למזלי לא הקרחתי", היא אומרת, "נשארתי עם שיער שופע, ומי שלא ידע שאני חולה לא יכול היה לראות את זה עליי, למעט העובדה שיש נפיחות בפנים שנגרמה מהסטרואידים. בין היתר, עברתי טיפול הפיך להפסקת הווסת כדי למנוע ביוץ וכך לשמר את השחלות".
המחלה לא פגעה בשגרת חייה והיא המשיכה להתנהל כרגיל, אולם היו סיבוכים: הטיפול הביולוגי היה קשה מהכימי וגרם לה לדלקות ריאה כרוניות. הסרטן התפשט אמנם מהמפשעה לירך ולבתי השחי, אך לדבריה המחלה לא מחמירה. "בשירות סדיר הייתי סמב"צית בחמ"ל אג"מ בפיקוד העורף", מספרת הרפז, "אחרי שחליתי חזרתי כמילואימניקית לחמ"ל, וכל האנשים שעבדו איתי אז שמרו עליי ועטו מסכות. למילואים האלה גויסתי ב-10 באוקטובר ואני בתפקיד הדרכה סודי".
מדוע היא לא מוותרת על המאמץ הכרוך במילואים למרות המחלה? "גדלתי בבית שהתנהל באווירה צבאית", מספרת הרפז, "אבא שלי היה סגן-אלוף בחיל אוויר וגם אמא שלי שירתה בקבע, כך שרק טבעי היה שאגדל מורעלת על הצבא. אני עד כדי כך מחויבת לעניין שביקשתי להמשיך את שירות המילואים הזה, שנמשך כבר יותר משלושה חודשים. ואגב, אם תתפתח גם חזית בצפון, בכלל אין מצב שאשב בבית".
שוהם דורון
בת 27, מקעקעת. שירתה בסדיר כמדריכת אוכלוסייה בפיקוד העורף. במילואים: מדריכת אזור.
"סיפור המחלה שלי הוא סיפור בהמשכים, שהתחיל סביב גיל 15 , כשהתגלה אצלי גידול בירך. הרופאים לא ביצעו ביופסיה וקבעו שזה גידול שפיר, שמקורו בצבר כלי דם", מספרת דורון. לפני הגיוס היא עברה צילום רנטגן של הירך, והתגלה שממדי הגידול התרחבו. "במקביל התחילו אצלי כאבים רנדומליים שהציקו אבל לא ממש הפריעו בשגרת חיי", היא אומרת.
היא התגייסה לצבא והוכשרה לתפקיד מאלש"ח – מדריכת אוכלוסייה לשעת חירום. "שירתתי בשלושה מחוזות של פיקוד העורף, את מרבית השירות העברתי בצפון בהדרכת אוכלוסייה ערבית, ובהמשך הייתי מפקדת קורס", היא מספרת. בגיל 23 במהלך שירות מילואים שיוחד לאימון, הכאב בירך כבר העיר אותה מהשינה.
שוהם דורון: "בניתוח הראשון השאירו את הרקמות, ורק חודש וחצי לאחר מכן עברתי ניתוח משמעותי יותר, שפגע בתנועתיות הברך. היה לי גם קשה עם הידיעה שבמשך כל כך הרבה שנים צמח לי סרטן בגוף בלי שידעתי, ולכך הצטרפה העובדה שאמא שלי חלתה בסרטן שד, ולמרבה המזל מאז היא כבר החלימה"
"בבדיקות שעברתי אובחן סרטן", מספרת דורון, "כשקיבלתי את האבחנה התקשרתי למפקדים שלי וביקשתי מהם שלא יעשו ביג דיל מהסרטן ולא יגרעו אותי מהיחידה כי חשוב לי להישאר מילואימניקית". הסרטן אובחן באיחור של שמונה שנים, אך למרבה המזל התפתחותו הייתה איטית. "נותחתי בזמן הקורונה", מספרת דורון, "בניתוח הראשון השאירו את הרקמות, ורק חודש וחצי לאחר מכן עברתי ניתוח משמעותי יותר, שפגע בתנועתיות הברך. היה לי גם קשה עם הידיעה שבמשך כל כך הרבה שנים צמח לי סרטן בגוף בלי שידעתי, ולכך הצטרפה העובדה שאמא שלי חלתה בסרטן שד, ולמרבה המזל מאז היא כבר החלימה".
השיקום היה מאתגר. הפיזיותרפיסטית הדריכה אותה כיצד להימנע מהליכה עם רגל ישרה ואיך לכופף תמיד את הברך המנותחת. "הטיפול הנלווה לניתוח היה הקרנות מקומיות, שקיבלתי במשך חודש וחצי, בתדירות יומיומית. מאז, לשמחתי, אני בקבוצת החולים השקופים, אלה ש'לא רואים עליהם' שחלו בסרטן".
לשירות המילואים האחרון היא זומנה כבר ב-7 באוקטובר. ערב קודם לכן היא חגגה בבית הוריה את מסיבת האירוסין שלה. "אני בזוגיות עם מחלים מסרטן כמוני", מספרת דורון, "אני מקווה שאת הסידורים לחתונה, שמתוכננת לשנה הבאה, נעשה כבר בימי שלום".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.24
