זה קרה בשבוע שעבר במרכז הרפואי השיקומי לוינשטיין, ברעננה. כשהוא נשען על הליכון, מחובר לעזרים שיקומיים שונים, הצליח רותם מנסנו (35), שנפצע קשה לפני פחות משנה בפיגוע בדיזנגוף, לצעוד בכוחות עצמו מאה מטרים. צעד ועוד צעד ועוד אחד, וארבעה וחמישה, בלי תמיכה של הפיזיותרפיסטית והמרפאה בעיסוק שלו, שצעדו אחריו בשקט, משתאות ונרגשות לנוכח ההצלחה שלו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אמרתי להדס, המרפאה בעיסוק, תראי, אני לא נוגעת בו", מתמוגגת הפיזיותרפיסטית שני אנקרי פיזם, שעשתה איתו את הדרך הארוכה עד הלום. "זה היה מטורף. היו הרבה ניצחונות קטנים שלו לאורך הדרך, אבל זה, ללא ספק, המדהים מכולם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בבית החולים המיוחד הזה שמחזיר אנשים מרוסקים לחיים, שעוזר להם לאחות את שברי חייהם שהתנפצו אחרי אסונות שונים שקרו להם, ניצחונות הם לא מחזה נדיר. קטועי רגליים, נפגעי תאונות דרכים ושבץ מוחי, ועכשיו למרבה הצער גם הרבה חיילים פצועים מהמלחמה, מצליחים כאן, עם הרבה סיוע מקצועי ומסור להחזיר את עצמם לתפקוד, במסע הארוך להחלמה. אבל במקרה של רותם מדובר בהצלחה יוצאת דופן ונדירה. כזו שלא באמת ציפו לה או צפו אותה.
במקום המיוחד הזה לא אוהבים את המילה "נס". "נס זה משמיים, פה אין ניסים. ההצלחות הן תולדה של מאמץ אינסופי ועבודה קשה", אומר לי אחד מאנשי הצוות. ובכל זאת, גם כאן, לא כל יום חוזר אדם משותק לעמוד על שתי רגליו וללכת. גם לא כל שנה.
משותק. זה מה שהיה מנסנו רק לפני עשרה חודשים כשהגיע לכאן מבית החולים איכילוב, אחרי שחטף כדור בעמוד השדרה הצווארי ממחבל שירה בו מטווח קצר. גוש אדם לא מתפקד, שלא מסוגל להזיז שתי רגליים ויד אחת ובשנייה יש תנועות זעירות בלבד. זעירות עד כדי כך שלא איפשרו לו לעשות בה כלום: לא לאכול, לא לשתות, לא להחזיק נייר טואלט או להשתמש בו. סיעודי באופן מוחלט. תלוי באחרים באופן מלא על מנת לבצע את פעולות היום־יום הפשוטות ביותר שיבטיחו את הישרדותו.
אחרי מסע שיקום מפרך, שנמשך כמעט שנה, ישתחרר מנסנו מאשפוז בעוד שבועיים, ויעבור, כשהוא מלווה במטפל, לדירה משלו בתל־אביב, לא רחוק מהים. כאן יחל המסע האמיתי שלו לחיים עצמאיים. "שרותם יסתובב על הרגליים בבית שלו זו כבר מטרה ריאלית, בהחלט משהו שאליו אני מכוונת אליו כרגע", אומרת שני הפיזיותרפיסטית.
ורותם עצמו עוד לא מאמין שזה באמת קורה לו. "כשחתמתי על החוזה לדירה התנתקתי פתאום מהסביבה וחזרתי אחורה, למקום הכי נמוך שהייתי בו בחיים שלי. באיכילוב, אחרי הפיגוע. למצב שאני חסר אונים ולא מתפקד, עם שני צינורות בפה ואחד באף. לא יכול לדבר, אף אחד לא מבין אותי. אמרתי לעצמי 'תראה איפה היית ואיפה אתה עכשיו'".
והנה אתה יוצא הביתה. כמעט שלם.
"בהתחלה מאוד פחדתי לעזוב את לוינשטיין. זו חוויה שלא הכרתי. לגור לבד כשאתה בריא ומתפקד זה כיף, אבל כשאתה על כיסא גלגלים עם יד אחת ובלי כל היכולות שהיו לך בעבר - זה מאוד מאתגר. מרגש אותי לפגוש את החיים שוב, לראות איך אוכל להתמודד. דברים טובים מחכים לי בחוץ. אני מרגיש את זה".
זה סיפור מופלא ויוצא דופן על ניצחון הגוף, אבל יותר מכל זה סיפור על רוח האדם, שניצחה, ועדיין מנצחת כל יום, בכל קרב, את הגורל המר שנכפה עליה. "רותם של היום לא דומה לגרסה הקודמת שלו", אומר מנסנו בהשלמה מפוכחת. "את הגרסה החדשה הזו אני שואף כל הזמן לשפר".
בגרסה הישנה, זו שאבדה בליל הפיגוע, הוא היה די־ג'יי ומפיק מוזיקלי שעבר מירושלים, שם גדל, לתל־אביב וטרף את החיים בעיר הגדולה. "רותם של פעם מאוד אהב את החיים שלו", הוא מספר. "רווק תל־אביבי שיש לו עסק למוזיקה והפקת אירועים. שעושה אירועים, עסקים, חתונות ומסיבות. הקמתי את העסק כשהשתחררתי מהצבא, אבל בתל־אביב הוא פרח וגדל מאוד. הגדלתי את מעגל הלקוחות שלי ועבדתי בווליום די גבוה.
"המוזיקה הייתה מרכז חיי, הדבר שהניע אותי, הזהות שלי. זה מה שאהבתי לעשות ומזה התפרנסתי. הייתי מאוד גאה בזה. מאוד אהבתי לעזור לאנשים, לשמח. שאבתי סיפוק מדהים לראות כמה אנשים נהנים במסיבה שתיקלטתי בה, לקבל מהם אהבה בחזרה. זה היה בשבילי כמו סם ממכר".
בתל־אביב צבר עשרות חברים קרובים. שניים מהם, אור אשכר ז"ל ומיכאל אוסדון, גם הם ירושלמים לשעבר, היו איתו בערב שטרף את חייו. "ירושלמי שעובר לתל־אביב אף פעם לא זונח את העבר שלו", הוא צוחק. "האופי הירושלמי הוא אופי חזק, שמלכד בין אנשים. הירושלמים הם חבורה טובה של אנשים מלוכדים. כולם מכירים את כולם".
איך הכרת את אור אשכר?
"בחיי הלילה, בירושלים. הוא היה ברמן במקום שנקרא הגורדוניה. שם התחברנו. היה קליק כזה. נהיינו חברים ממש־ממש טובים. לאט־לאט למדתי להכיר את האופי שלו. הוא היה בחור די סגור ואהב לשמור את החיים שלו בפרטיות. אהבתי את הצניעות ואת הענווה שלו. הוא היה חבר טוב, אחד שאפשר לסמוך עליו. למדתי ממנו המון על מידות, על ענווה ויושרה, על חברות טובה. הוא עבר לתל־אביב קצת לפניי. מרגע שהגעתי לכאן היינו המון ביחד".
שני החברים חלקו אהבה גדולה לספורט ולטיולים. "היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים. אהבנו לטוס, לשחק פוקר, לעשות ספורט. טיילנו בהרבה מקומות בעולם יחד. פשוט נהנינו האחד מהשני.
6 צפייה בגלריה
''יצאתי להלוויה שלו באמבולנס, עם רופא צמוד. אין סיכוי שהייתי מוותר על זה''. עם החבר הטוב, אור אשכר ז''ל
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"שנינו היינו ספונטנים בקטע מוגזם. העבודה שלי הקנתה לי את החופש הזה, לעשות את מה שאני אוהב. לטייל. אם לא הייתי עושה טיול אחת לכמה זמן הייתי מרגיש שאני נחנק. בטיולים הייתי מתאוורר. אור היה הפרטנר המושלם לזה".
בטלפון שלו שומר רותם מאות תמונות מהטיולים האלה. כאן הם מונצחים בשיא פריחתם, מחייכים מאוזן לאוזן. חברים בלב ובנפש, מאושרים, חפים מדאגות. הפיגוע קטע הכול. זה קרה ב־9 במרץ 2023, חודשים ספורים לפני שהעולם התהפך עלינו. פלסטיני פעיל חמאס, לשעבר אסיר ביטחוני, תושב הכפר נעלין שחדר לישראל באופן לא חוקי, פתח לעברם ביריות ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. שלושת החברים – אשכר, מנסנו ואוסדון, נפגעו מהירי. 11 ימים אחרי הפיגוע נפטר אשכר ז"ל, בן 32, מפצעיו.
"אם צריך לעשות עשר הרמות של משקולות אני עושה עוד אחת, בשביל אור, וכשקשה לי אני מזכיר לעצמי 'אין מצב שאור היה מוותר'. הוא נמצא איתי כשאני מתעורר וכשאני הולך לישון. אני יודע שהוא היה רוצה שאכנס בשיקום בכל הכוח ואכבוש את המטרות שהצבתי לעצמי"
הפיגוע הזה, אחד מרצף של גל פיגועים, נצרב בתודעה הקולקטיבית שלנו בין השאר בזכות הסרטון שהופץ אחריו, שבו נראה המחבל יורה בשלושת החברים הצועדים מאחור מטווח אפס. אבל לא רק; מאות צעירים ליוו את שלושת החברים במהלך האשפוז שלהם באיכילוב. עבור רותם הם נמצאים שם עד היום, מקיפים ותומכים בו.
"היינו בדרך לחתונה של חבר טוב, בקולוסיאום, זה היה ממש 200 מטר מהבית", הוא משחזר את הזיכרונות מהיום הנורא ההוא. "אני התחלתי להתארגן לחתונה הזו בצהריים, בחרתי חליפה טובה. אור גר כמה מאות מטרים ממני. אני בבן יהודה, הוא ליד קפה דיזנגוף. אמרתי לו 'בוא נלך יחד'.
"כשעליתי אליו לדירה, הוא אמר שגם מיכאל אמור להגיע. הוא התלבש בחליפה. התגנדר לו בכיף, דיבר עם החברה שלו בטלפון. יש לי סלפי שצילמתי ליד המראה שלו כמה דקות לפני שזה קרה. מיכאל חיכה לנו למטה. כשסיימנו להתארגן ירדנו והלכנו לכיוון קפה דיזנגוף. פנינו שמאלה לכיוון בן־גוריון, ושם זה קרה".
רגע הפגיעה נמחק מזיכרונו של רותם ולא שב אליו עד היום. הזיכרון האחרון שלו מהאירוע התרחש שניות לפני הירי. "צחקנו ממשהו שטותי כזה. אני זוכר את אור צוחק ממשהו שאמרתי. מאותו רגע הכול נמחק לי".
הזיכרון הבא שלו, שעות לאחר מכן, הוא מחדר ההתאוששות אליו הועבר בבית החולים איכילוב לאחר שנותח להוצאת הקליע מהצוואר שלו. "פרופסור רוני גמזו העיר אותי בהתאוששות. הוא אמר לי שעברתי אירוע טרור ונותחתי, ושעכשיו הכול בסדר. ואז החזירו אותי לישון".
הימים הבאים היו רצף מבולבל של כאבים וקולות. מאות חברים הגיעו לבקר את שלושת הפצועים, עד שצוות בית החולים החליט לעשות סדר בבלגן, והודיע שלטיפול נמרץ, שם אושפזו אור ורותם, הם נכנסים רק בזוגות. "המונים באו לבקר אותנו. גם כאלה שלא הכרתי", אומר מנסנו. "מטיפול נמרץ אני זוכר בעיקר את הכאבים. הייתי תחת השפעת תרופות והיו לי המון הזיות, חלומות, סיוטים".
ולמרות זאת, הוא לא הפסיק לנסות לברר מה קרה לחברו הטוב, שנלחם על חייו כמה חדרים ממנו. "שאלתי נון־סטופ מה עם אור", הוא מספר. "בהתחלה לא סיפרו לי. ידעתי שהוא מורדם ומונשם. אחרי כמה ימים, כשהרגשתי יותר טוב והוציאו את הצינורות, דרשתי שוב לדעת מה איתו. ביום שיצאתי מטיפול נמרץ למחלקה, החבר הכי טוב שלי סיפר לי שאור לא שרד.
"היו כמה ימים של התפרקויות ובכי. הייתי מרוסק, ממש מרוסק. יצאתי להלוויה שלו באמבולנס, עם רופא צמוד. אין סיכוי שהייתי מוותר על זה. ידעתי שאור היה עושה בדיוק את אותו דבר למעני.
"הוא איתי בלב בכל מקום מאז, מלווה אותי. עד היום עוד לא עיכלתי שזה מה שקרה לנו. זה פוגש אותי כל יום. הזיכרונות, המחשבות על הטיולים המשותפים, על זה שאני לא יכול להתקשר אליו. המחשבות לא עוזבות אותי. אבל אני אומר לעצמי שאני חייב להישאר חזק. זה מה שאור היה רוצה בשבילי".
התחנה הבאה במסע חייו של מנסנו, שהוטח ממסלולו באבחת כדור אקדח אחד, הייתה בית החולים השיקומי לוינשטיין. לשם הגיע, כאמור, במצב קשה מאוד, כשהוא סובל משלל בעיות רפואיות ותפקודיות. "רותם הגיע אלינו בשכיבה, עם צווארון, עם פצע ירי והתחלה של פצע לחץ", נזכר מנהל הסיעוד המחלקתי, רפעת עאזם. "הוא נזקק לטיפול סיעודי סביב השעון. היינו צריכים לשנות לו תנוחה במיטה כל שעתיים, כדי שלא יפתח פצעי לחץ".
"משותק ברוב גופו, עם מעט מאוד תנועות מגובה הצוואר ומטה, שם פגע הכדור", מתאר ד"ר ירון ואטס, רופא בכיר במחלקה לשיקום שדרה, את המציאות העגומה שנחשפה בפני הצוות בבדיקה הראשונה שם. "היו לו מעט מאוד תנועות בידיים, שבמושגים שלנו מוגדרות כתנועות לא תפקודיות. כלומר לא מאפשרות את התפקוד הבסיסי ביותר. אם להיות כנים לחלוטין, זה לא נראה טוב".
משמע?
"משמע היינו פסימיים לאן זה יתקדם, הן בגלל אופי הפגיעה, בגלל הגובה שלה, והן בגלל המצב הפיזי שהוא הגיע בו".
זמן קצר לאחר הקליטה ניהל איתו הצוות המטפל במחלקת לשיקום נפגעי שדרה שיחת תיאום ציפיות, כמקובל כאן. הם ביקשו לשדר לו תקווה, אבל השורה התחתונה, למי שהקשיב היטב למסר בין השורות, הייתה עגומה. "לא רצינו לתת לו תקוות שווא", נזכר ד”ר ואטס.
"ככל שהזמן עובר אתה רואה שכל פעולה שהיית עושה בגרסה הקודמת שלך, הרבה יותר קשה בגרסה הנוכחית. זה כמו חדר משחקים יפה ומסודר שבילגנו אותו. אתה צריך להרכיב הכול מחדש"
במצב כזה, המטרה הראשונית בטיפול היא מאוד בסיסית, הכי בסיסית שרק אפשר: למנוע סיבוכים שעלולים להרוג אותו. "אחד הדברים הכי קריטיים באוכלוסיית המטופלים שלנו הוא למנוע סיבוכים שהם מאוד מסכני חיים, כמו פצעי לחץ וזיהומים. גם סיבוכים שאינם מסכני חיים עלולים לפגוע משמעותית באיכות החיים של המטופלים. מערכת הנשימה של נפגעי חוט שדרה לא מתפקדת בצורה אידיאלית, ולכן הם סובלים גם מקשיים נשימתיים".
עם ההבנה של חומרת מצבו, הגיעו התהיות מה צפוי לו. איך ייראו חייו בהמשך. "השאלה הראשונה שרותם שאל, כמו רוב המטופלים שלנו, הייתה 'האם אחזור ללכת'", מספרת שני הפיזיותרפיסטית.
מה ענית?
"את האמת, שאני לא יודעת. אמרתי לו 'אני יודעת מה יש עכשיו. מה המטרות שלנו לחודש הקרוב. אין לי מושג מה יהיה בעוד שנה'. יש הרבה פרמטרים לא ידועים בשלב הזה, האם תהיה התאוששות עצבית, עד כמה הוא יתחזק, מה סיטואציית החיים שלו. שיקום הוא לא ספרינט, זו ריצת מרתון. בכל פעם שעוברים משוכה אחת מתחילים לחשוב על הבאה. אמרתי לו 'קודם כל נדאג שתוכל לשבת בכיסא'".
"אף אחד לא הבטיח לי כלום", מאשר מנסנו. "הפגיעה הייתה כל כך טרייה, שאי־אפשר היה להתחייב או לומר מה יהיה הלאה. חיפשתי תשובות וכשהבנתי שאני לא מקבל אותן התמקדתי במה אני יכול לעשות כדי לצאת מהמצב הזה. לא הרגשתי את הרגליים שלי. אף אחד לא הבטיח לי שאחזור ללכת, מלבד המנתח שלי באיכילוב, שאמר לי בביקורת הראשונה 'אתה תלך'. אבל בין הרצוי למצוי יש פער עצום וככל שהזמן עובר אתה רואה שכל פעולה שהיית עושה בגרסה הקודמת שלך, הרבה יותר קשה בגרסה הנוכחית. זה כמו חדר משחקים יפה ומסודר, שבילגנו אותו. אתה צריך להרכיב הכול מחדש, ולסדר את הצעצועים, אבל אין לך את היד להרים אותם, ואתה לא מצליח לעמוד. המונח חוסר אונים מקבל משמעות חדשה לגמרי. אחרי שהבנתי מה המצב שלי אמרתי שאני מוכן לצאת למרתון הזה. כמה שייקח - ייקח".
וכך, במעלה ההר התלול והמפרך הזה, התחיל מנסנו המשותק לטפס, במטרה להחזיר לעצמו לפחות חלק מהיכולות שאבדו לו בפיגוע. בעזרת הוריו, שהעתיקו את מקום מגוריהם למלונית הסמוכה לשיקום ושוהים לידו כל העת, התעורר במשך עשרה חודשים, בוקר־בוקר, אל סדר יום סיזיפי ומאתגר: בשבע מקלחת ושירותים, לאחר מכן בדיקות וכדורים - ושגרת העבודה מתחילה. ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, חדר כושר, ובין לבין, כדי לטפל בנפש, גם פסיכולוג, קבוצות הליכה ויוגה ואפילו טיפול בסוסים.
ד"ר ואטס: "שני הדברים הבולטים ביותר אצל רותם הם מוטיבציה וחוסן נפשי. יש נפילות בדרך, אבל היכולת שלו להתגייס, להרים את עצמו ולהסתכל הלאה, זה סופר–חשוב. אם היית שואלת לפני עשרה חודשים לאן יגיע, כבר עכשיו אנחנו הרבה מעבר לפנטזיה הכי טובה שלי לגביו"
"לפעמים אנשים במצבים כאלה שוכחים שיש להם כוחות ולא מכירים את עצמם", אומר יובל ברוש, מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית, שמטפל בו, "אנחנו עוזרים להם להתחבר חזרה לכוחות שלהם, ולדברים שהם מסוגלים לעשות. במקרה של רותם, אנחנו מחפשים את הדברים שמחברים בין רותם שהיה פעם לרותם של עכשיו, לייצר נרטיב של סיפור החיים, תוך מתן מקום לעצב, לכעס ולתסכול, ולאובדנים שחווה ועוד יחווה בעתיד. לרותם יש מעגל תמיכה רחב של משפחה וחברים טובים. יש לו את היכולת לגייס אנשים שיעזרו לו. הצוות מאוד אוהב אותו, הוא איש של אנשים. זה מאוד־מאוד עוזר לו בתהליך של השיקום. הוא מצליח למצוא משמעות בחיים החדשים שלו, יודע מה חשוב לו וחותר לזה".
ואכן, בחודשים הראשונים ישנו עם רותם במשמרות החברים שלו, שגם סייעו לו לבצע את התרגילים המפרכים. "החברים ישנו איתי, כדי שהוריי לא יצטרכו לישון במחלקה. כל לילה חבר אחר היה עושה איתי מתיחות ותרגילים בפיזיותרפיה. זו עבודה מאוד קשה ומעייפת. בפעמים הראשונות אתה קורס אחרי חצי שעה של טיפול וישן שלוש שעות. לאט־לאט הגוף מתחזק ומתחיל לחזור לעצמו ואתה מבין שיש עם מה לעבוד".
מתי אמרת לעצמך בפעם הראשונה "זה מצליח"?
"בפעם הראשונה שהצלחתי לעמוד. זה לקח המון־זמן. משהו כמו שלושה חודשים. רק אז הבנתי שאני יכול להזיז את הרגליים. זה כמו שעון חול דק־דק־דק, שגרגירי השיפור בו יורדים לאט־לאט".
בפרספקטיבה של כמעט שנה קל מאוד להתפעל מהשיפור, אבל הדרך לכאן הייתה רצופת תלאות. "מבפנים הדברים נראים אחרת מאשר מבחוץ", הוא אומר. "בהתחלה היו לי המון התפרצויות זעם. הרבה קטעים שמצאתי את עצמי כועס ומתעצבן על העולם. אבל בשום מקרה שאני זוכר לא אמרתי לעצמי שאני מוותר".
הזמן עבר וההצלחות התרבו. "שיקום הוא תהליך ארוך ולא פשוט, גופנית ונפשית", אומר ד"ר ואטס. "הרבה פעמים קשה לראות בתהליך הזה את הניצחונות הקטנים, ובמקרה של רותם היו המון. זה משמח ומרגש אותנו לראות את הפער בין המצב שבו הוא הגיע אלינו למצבו היום".
את יום הולדתו ה־35 חגג בבית החולים עם חבר טוב שנפצע מאוחר יותר בעזה, הזמר עידן עמדי. "המלחמה הציפה אצלי מטענים רגשיים אינסופיים, של התמודדות עצמית קשה, אבל אני לא נותן לזה לשבור אותי", הא אומר. "היום אני מסתכל רק על המטרה הסופית שלי: לקבל את החיים בגרסה הכי טובה שאני יכול. זה מה שמחזיק אותי".
איך הגבת כששמעת שעידן עמדי נפצע בעזה?
"עידן הוא בחור חזק וחבר מדהים. הוא תורם רבות הן בעשייה הציבורית והן כחייל. הוא חזק מהחיים ויעבור את זה כמו גדול. אנחנו אוהבים אותו ושולחים לו החלמה מהירה. עוד לא יצא לי לדבר איתו. אפגוש אותו בימים הקרובים".
מה סוד ההצלחה של רותם? אני שואלת את הצוות המסור שמלווה אותו. איך קרה שדווקא הוא הפך ממשותק למי שיכול לצאת הביתה, לחיים משלו? והם עונים פה אחד: הוא. האופי והנחישות האדירה שלו, הם שאיפשרו לו את ההחלמה המופלאה הזו.
"אין פיזיותרפיסט בכל בית החולים שלא מכיר את רותם", אומרת שני. "הוא כל הזמן נמצא בחדרי התרגול. אם חדר אחד סגור, הוא ילך לאחר, ואם אני לא נמצאת הוא ילך לתורן שיעבוד איתו".
"שני הדברים הבולטים ביותר אצל רותם הם מוטיבציה וחוסן נפשי", אומר ד"ר ואטס. "רואים את זה בכל מקום אצלנו. יש נפילות בדרך, אבל היכולת שלו להתגייס, להרים את עצמו ולהסתכל הלאה, זה סופר חשוב. אם היית שואלת לפני עשרה חודשים לאן יגיע, כבר עכשיו אנחנו הרבה מעבר לפנטזיה הכי טובה שלי לגביו".
בין החפצים שרותם יארוז בקרוב, בדרך לבית החדש ולחיים החדשים שהוא בונה לעצמו, יהיו גם שתי חולצות כדורגל, שלו ושל אור אשכר ז"ל, שתלויות היום על הקיר מול המיטה שלו בלוינשטיין. החבר שנפרד ממנו בדרך לחתונה ממשיך ללוות אותו בכל יום, בכל רגע. "הדמות שלו נמצאת איתי כל הזמן, הוא בלב שלי תמיד", הוא אומר. "אור אהב לקחת את הספורט עד הקצה, כל מטרה שהציב לעצמו הוא כבש והשיג. ממנו למדתי לדבוק במטרה ולא לוותר גם כשקשה. זה פוגש אותי המון בשיקום. אם צריך לעשות עשר הרמות של משקולות אני עושה עוד אחת, בשביל אור, וכשקשה לי אני מזכיר לעצמי 'אין מצב שאור היה מוותר'. הוא נמצא איתי כשאני מתעורר וכשאני הולך לישון. אני יודע שהוא היה רוצה שאכנס בשיקום בכל הכוח ואכבוש את המטרות שהצבתי לעצמי".
בבית לוינשטיין מצא בעצמו כוחות שלא הכיר קודם. בין השאר, התגייס לעזור לפצועים אחרים, שנמצאים בתחילת הדרך. "אני מאוד אוהב לעזור לילדים ולאנשים. אני רוצה לספר את הסיפור שלי, לעזור לרומם את מי שנמצא בתחילת הדרך, ללוות חולים שעברו טראומה. זה נותן משמעות, כשאני מצליח לעזור למישהו".
מה אתה יכול לומר לחייל שזה עתה נפצע קשה, אולי איבד יד או רגל, והעתיד נראה לו שחור?
"יש תקווה, לא הכול שחור. עד שאתה לא פוגש את זה באמת, פרונטלית, אתה לא מבין כמה הדבר הזה קשה. פה נכנס מבחן האישיות ומבחן החוזק בראש. אני מבקש מכל אחד שפוגש את הדבר הנורא הזה להיות חזק בראש. לא לוותר. לדעת שיהיו ימים טובים פחות ויותר, אבל בסוף באמת יהיה טוב. שלא יוריד את הרגל מהגז ולא יפחד מדרך ארוכה. בסוף יש אור בקצה המנהרה".
בחנוכה האחרון כבש פסגה בלתי נתפסת נוספת, כשתיקלט עם שתי ידיים במסיבת החנוכה למאושפזים, באמצעות עזרים מיוחדים שהוכנו עבורו על ידי חברת TOM, שמסייעת בייצור פתרונות מותאמים לנכים וסייעו לו לשוב ולסובב את כפתורים על הפלטה האהובה עליו, של הדי־ג'יי.
חזרה לעיסוק הקודם היא נדירה אצל פצועים במצבו, ודאי כשמדובר בעבודה טכנית שדורשת כישורים של מוטוריקה עדינה. "בריפוי בעיסוק ובשיקום בכלל, המטרה שלנו היא שאדם יחזור לעסוק בעיסוקים המשמעותיים לו", אומרת הדס טרייסמן, שכבשה את הפסגה המדהימה הזו יחד איתו. "מה שמיוחד ברותם זה שהוא הציב את המטרות בעצמו כל הזמן, הוא לא חיכה לנו, המטפלים, שנמשוך אותו. הוא רצה מאוד לחזור לעיסוק הקודם והמשמעותי שלו, התקלוט. זה היה תהליך לא פשוט, להביא את הפלטה, לפתוח אותה, להבין מה הוא מסוגל לעשות בעצמו. התאמנו לו אביזרים שיוכל להפעיל את הפלטה כי עובדים איתה בשתי הידיים. כשהוא הצליח, שנינו בכינו. יש כאן הישג ענק שלו. אנחנו לגמרי רואים אותו חוזר לעסוק בזה”.
"אני מתחיל להתגעגע לעבודה, אבל רובה הייתה בעמידה, ולעמוד פרק זמן ארוך זה כרגע לא אפשרי מבחינתי", אומר רותם ומבטיח: "עוד אחזור לעשות הפקות ודברים גדולים בתחום ההפקה. המוזיקה זורמת לי בדם ובנפש. אין דבר שאני יותר אוהב יותר ממנה. אני אחזור אליה, אין שום ספק".
גם היום, הדרך לפניו עד ארוכה. "יש עוד הרבה מכשולים רפואיים", הוא אומר. "את יד שמאל אפשר להגדיר כמתפקדת חלקית מינוס. אצטרך לעבור ניתוח להעברת עצבים כדי לשפר את התפקוד שלה ואת הפתיחה של האצבעות, ולהשתיל עצב ביד האחורית. ביד ימין אצטרך לעבור החלשה של הגידים שאוכל לפתוח את אצבעות שלוש וארבע. הרגליים, בעזרת השם, עובדות, אבל צד שמאל הרבה יותר חלש מימין. אני יכול ללכת, אבל זה עדיין לא נראה הכי טוב".
אומרים שאתה בחרת לעצמך את כל המטרות במהלך השיקום הזה, מצחצוח שיניים עד תקלוט. מה המטרה הבאה שסימנת לעצמך?
"להקים משפחה".
