אביבה גורדון נולדה בליטא ב-1938, כשבאוויר כבר נשבו רוחות מלחמה. הוריה היו ציונים מושבעים, ואביה, חבר בית"ר, היה מארגן משלחות של צעירים לפלשתינה. כשהייתה בת שנה פרצה המלחמה, וחיי המשפחה הצעירה השתנו באחת.
"ב-1940 עצרו את אבא שלי בגלל שהיה ציוני והוא נידון לשמונה שנות מאסר בטענה שהוא מסוכן לציבור. ב-1941 החליטו לעצור את אמי ואותי בשל היותנו בנות משפחתו", מספרת גורדון. ביוני אותה שנה הכריז היטלר מלחמה על ברית המועצות. "בימים הראשונים הרגו את הגברים היהודים וביניהם את שני הדודים שלי, וסגרו את יהודי ליטא בגטו. עם הזמן נרצחו כל בני המשפחה מצד אמי.
"ב-22 ביולי העבירו אותי ואת אמא מהכלא באלטאי לעיירה בשם טנגה, שיכנו אותנו שם בצריף של כבשים. ישנו בתוך קש והיה מאוד קר, תינוקות ואנשים זקנים החלו למות מקור ומרעב. בהמשך אמא מצאה קרובי משפחה של אבא בליטא שנשארו בחיים, והם בישרו לנו שאבי עדיין חי. הייתי חולה מאוד וחשבו שלא אשרוד. למרות זאת, אמא אמרה שכל עוד אני עומדת על הרגליים צריך לברוח. מליטא הגענו לכפר באוקראינה, וכך ניצלנו".
כיום מתגוררת גורדון בחולון. "אני מודה על כל מה שיש לי, החיים שלי טובים פה בישראל, כולם עוזרים לי", היא אומרת. מי שמסייעת לה בשנים האחרונות ודואגת לבריאותה ולרווחתה היא עמותת "למענם", שמעניקה שירותי רפואה ללא עלות לשורדי השואה בחיים בישראל. העמותה מונה כאלף מתנדבים, רופאים ורופאות מומחים בתחומים שונים, המעניקים מענה רפואי לשורדים.
"פניתי לעמותה כשנזקקתי לייעוץ של רופא מומחה לכלי דם", מספרת גורדון. "קיבלתי המלצה על מומחה שמתנדב שם, והוא סייע לי בבעיות שלי. זה היה פשוט, קל ונוח. אני מרגישה שלמרות החיים הקשים שחוויתי, כעת, כשאני בת למעלה מ-86, אני נהנית מעזרה וסיוע של הסביבה ויכולה לשמור על בריאות איתנה בזכות אותם אנשים טובים שמסייעים לי".
"למענם" הוקמה ב-2020 על ידי ד"ר תמרה קוליץ, מומחית ברפואה פנימית, שזיהתה את הצורך הגדול בקרב השורדים במענה רפואי זמין, שרק גבר בתקופת הקורונה. מאז הקמתה, סייעו מתנדבי העמותה לאלפי שורדים ושורדות שואה במענה טלפוני, ביקורי בית, תורים למרפאות מומחים, סיוע בבירוקרטיה והפעלת מרפאה ניידת ברפואת עיניים, אף אוזן גרון, עור ופלסטיקה, שמטפלת בהם מתחת לבית. "בימים הקשים שעוברים על כולנו, אנחנו מחויבים להיות שם בעבור השורדים, אבל לא רק בשבילם", אומרת ד"ר קוליץ. "מאז תחילת המלחמה אימצנו את קהילת משפחות החטופים, סייענו לקיבוצי העוטף ואנו יוצאים לשטח, לאזורי כינוס, למתן סיוע יומיומי גם לחיילי צה"ל".
אחת הרופאות שמאיישות את ניידת רפואת העיניים היא ד"ר מרב גבאי, שפרשה לפני שנה לגמלאות, אחרי קריירה ארוכה כרופאת עיניים. גבאי היא בעצמה בת לשורדי שואה. כשהציעו לה להעניק להם גם שירותים רפואיים לא חשבה פעמיים. "הוריי לא דיברו על מה שעברו במלחמה, אבל השואה ליוותה אותנו כל חיינו", היא מספרת. "נראה לי טבעי להמשיך לעזור לשורדים גם בפן המקצועי שבו התמחיתי, רפואת עיניים. יש שורדים שמוגדרים כמרותקי בית או כאלה שמתקשים מאוד לצאת ממנו, ולכך נועדה הניידת שלנו.
"מדובר באנשים מבוגרים שסובלים ממחלות של הגיל המבוגר: ניוון של מרכז הראייה, קטרקט, גלאוקומה. כל המחלות האלה, אם מזניחים אותן, עלולות לגרום לפגיעה בראייה. האנשים האלה חייבים להמשיך לראות. הם קוראים ורואים טלוויזיה. זה חוש שחייב להיות מושלם אצלם עד יומם האחרון. אחת המטופלות האחרונות שלי הייתה אישה בודדה מתל־אביב, שהשכן שלה הזמין אותנו עבורה. אלמלא הוא, היא הייתה יושבת לבד בבית, עיוורת".
לקראת יום השואה הבינלאומי, שחל בסוף השבוע, מדווחת העמותה על עלייה של יותר מ-60 אחוז במספר הפניות של שורדי שואה לעזרה. מאז פרוץ הלחימה חלה עלייה דרמטית במספר הפניות של שורדי השואה לעמותה: 1,760 פניות בשלושת החודשים האחרונים לעומת 754 באותם חודשים אשתקד. באזור הדרום חלה עלייה של 162 אחוז, ובאזור הצפון וחיפה חלה עלייה של 152 אחוז במספר הפונים החדשים בהשוואה לאותם חודשים בשנה הקודמת.
חלק מהפניות בכלל נוגעות לבעיות בנאליות, למשל כאבי שיניים. ד"ר יואל טלישבסקי, מומחה לטיפולי שורש מפתח־תקווה, מטפל כבר שנתיים בבעיות שלא תמיד נמצאות בתחום ההתמחות שלו. "רוב הפציינטים שמגיעים אליי מהעמותה לא צריכים טיפולי שורש", הוא אומר. "כל עוד אני יכול, אני מטפל בהם. עם קצת רצון טוב ועזרה מחברים אפשר לעשות הכל.
"זה לא מוציא אותי משגרת החיים שלי. זה לא קשה לי. פה ושם זה עולה לי בשעת עבודה. מאד קל להגיש עזרה למי שזקוק לה. הגיעה אליי פעם שורדת שואה, אישה מבוגרת וחולה מאוד, שסבלה מכאבים קשים בשיניים, ולא יכלה לאכול. ראו עליה שרע לה. אחרי כמה טיפולים, היא יכלה לסגור את הפה, ונמרח לה חיוך גדול על הפנים. זה היה מאוד מרגש. במרפאה אחרת שאני עובד בה קיבלתי שורד שואה, שמדבר רק צרפתית. טיפלתי בו עם גוגל טרנסלייט ועם הרבה פנטומימה".
את בלה כהן, שתחגוג בסוף החודש 82, הכיר כשנזקקה לעקירת שן, ומאז היא מטופלת אצלו באופן קבוע. "לעקור שן בגילי זה לא פשוט, אבל העיקר זה היחס שאני מקבלת ממנו", מספרת כהן, ששרדה את המלחמה בטשקנט. "לא הספקתי להגיע הביתה אחרי העקירה, ומיד ד"ר טלישבסקי צילצל לשאול איך אני מרגישה. האנושיות שלו, זה מה שחסר לרופאים היום".
במשך ארבע שנים מקבלת כהן מענה לכל מכאוביה דרך "למענם". "הם נותנים לי רוח גבית", היא מספרת בהתרגשות. "מטפלים בכל בעיה ובכל שאלה שיש לי. כשאת באה לקופת חולים הרופא לא מסתכל עליך. הראש שלו טמון במחשב. 'למענם' נותנים לי אוזן קשבת. הם תמיד הולכים לקראתי. אין לי מילים להודות להם".
- לפניות לעמותת "למענם", התקשרו 3191*
פורסם לראשונה: 00:00, 25.01.24
