רועי (שם בדוי), לוחם שהתיישב מול הקב"ן בשיחה קבוצתית עם חבריו לצוות, היה בטוח שהוא הסיבה לכך שחבר שלו נהרג. שאם הוא היה נוהג אחרת בשדה הקרב העזתי, המשפחה של החבר שלו לא הייתה שומעת דפיקה בדלת, ואנחנו לא היינו שומעים את צמד המילים "הותר לפרסום". שני לוחמים איבד הצוות הזה באותה תקרית קשה בעזה, ורועי היה משוכנע שהוא אשם במוות של אחד מהם. "אם הייתי לוחץ על ההדק מספיק מהר, המחבל שהגיח ממול לא היה יורה בחבר שלידי", הוא אמר לקב"ן כשהוא במצוקה קשה.
עוד כתבות +ynet:
"הוא היה בתחושת אשמה גדולה על זה שהוא לא ירה מספיק בזמן", חושף הקב"ן - קצין בריאות הנפש של חטיבה 401, סרן יונדב משען. אלא שהשיחה הקבוצתית הצליחה לעשות שינוי. "החבר השני שדיבר אמר 'אבל הוא בכלל לא נהרג מהירי של המחבל הזה, הוא קיבל כדור בגב'", מספר סרן משען, "הוא ראה את האירוע מהצד שלו, ופתאום הלוחם עם תחושת האשמה הבין שזה לא קשור אליו. זו דוגמה לאירוע קטן שממש מציל חיים, כי אנחנו יודעים שתחושת אשמה שהולכת ומתגברת יכולה לייצר גם מצוקה גדולה".
משען ועוד קב"נים רבים נכנסים בשבועות הראשונים לתוך רצועת עזה כדי להעניק לנפשות שבקרב מזור, או לפחות לשבת איתם ביחידים או בקבוצות במטרה לעבד איתם אירועים מטלטלים, כדי שלא יובילו בעתיד לפוסט־טראומה. כך שבתוך הרצועה, בין טילים לנותבים, במרחבים המעושנים של המלחמה, יושבים חיילים ומדברים רגשות. אין בקליניקה הזו לא ספה ולא דלת, אבל יש בה קצינים וקצינות שלראשונה מוצאים עצמם מטפלים בלוחמים בסדיר ובמילואים מכל הדרגות והתפקידים ובתנאי קרב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"נכנסתי לרצועה שבועיים־שלושה אחרי הכניסה של החטיבה", משחזר משען, "לחמתי בצוק איתן בגולני, אז הכניסה לשטח מאוים לא הייתה זרה לי, אבל בכובע של קב"ן זה היה חדש. אנחנו יושבים שמונה־תשעה ק"מ לתוך הרצועה בפאתי שאטי, בחוץ, סמוך לים, במרחב יחסית בטוח שבו הלוחמים יכולים לטפל בכלים, קצת לנוח. אפשר לראות מהמרחב את הלחימה, אתה שומע אותה כל הזמן סביבך. עושים שיחות ותוך כדי שומעים ירי ורואים עשן. השהות שלנו שם מחזקת את המפקדים, הם יודעים להתייעץ איתנו, למשל מפקדים ששמים לב שחייל שלהם לא מרוכז או שחייל משתף אותם שהאירועים שהוא עבר חוזרים לו בלילות. אלה דילמות שהמפקד בשטח לא תמיד יודע להתמודד איתן. דילמות של בריאות הנפש שמצריכות חשיבה משותפת כדי לאפשר רצף לחימה בצורה בריאה יותר".
"לחימה בצורה בריאה יותר" זה אולי האוקסימורון הגדול בעולם, אך מלחמת חרבות ברזל, שהתחילה מטראומה קולקטיבית, דרשה היערכות ייחודית וגם פגשה את צה"ל וחייליו בעמדה אחרת, שבה בריאות הנפש אינה פינוק או בושה, אלא הכרח.
"לא היה ברור מההתחלה שקב"נים ייכנסו לרצועה", מודה משען, "ב־7 באוקטובר הוקפצתי ליחידה כמו כולם, וכבר למחרת הקמנו צוות בשדה תימן, לשם פונו נפגעי קרב. תוך כדי הימים הראשונים אנחנו מבינים את גודל האירוע, היחידה שלי מתחילה לרדת דרומה ואני חלק מצוות ההכנה ללחימה. חלק מחיילי היחידה היו שותפים לקרבות ביישובי העוטף, למשימות של פינוי פצועים וגופות, ובימים האלה אני עושה סגירות מנטליות של האירועים עבור הצוותים שהיו שותפים לקרבות, לצוותי טנקים, הנדסה וחי"ר. צריך להבין, למשל, שחלק מהשריונרים שהתאמנו לרדת עם טנק ולעבוד איתו, פתאום מצאו את עצמם בלחימת חי"ר בתוך בתים עם נשק, כלומר נאלצו להתמודד עם סוג לחימה שמעולם לא עשו ולא חוו. זה גרם לחלקם לחוות חוסר אונים, להרגיש שלא הכינו אותם לדבר הזה, וכשהם סיימו את המשימה נדרשה סגירה מנטלית לאירועים האלה, לעשות עיבוד ראשוני לחוויות שהם עברו שם במטרה לצמצם קיבעונות לחוויות טראומטיות".
איך עושים את זה?
"מאגדים את הצוות יחד כדי לייצר עיבוד ראשוני קבוצתי. כשמדברים על האירוע שהם עברו מדברים על עובדות ומחשבות, על השתלשלות האירועים, ואז אנחנו מצליחים לקבע בזיכרון בצורה טובה יותר את מה שהם עברו ולצמצם חוויות לא מעובדות שבהמשך יכולות לייצר מצוקה".
מה היו הקשיים שצפו בשיחות האלה?
"הדבר הראשון שעלה זה המעבר משגרה לחירום. הוא נעשה בצורה כל כך מהירה ובנחישות כזו שכולם לוקחים את הדברים שלהם ויורדים דרומה ורק אז מבינים את גודל האירוע, וזה מורכב. אנשים נחשפו לגופות בכל מקום, לפצועים במצב קשה, והמעבריות הזו הייתה להם נורא מורכבת. הם דיברו על חלקי הגופות שהם ראו, על האזרחים חסרי האונים שהיו כלואים בביתם, על הילדים שחלקם הוציאו מהתופת. רבים מהם מעולם לא הוכנו לסיטואציה כזו כי הם שריונרים, לרוב הם בתוך טנק ולא רגילים לראות את האויב בעיניים. לכן היה לנו חשוב להגיע לכל הצוותים שהיו שותפים ללחימה הזו ביומיים הראשונים ולעשות להם סגירות מנטליות. התמקמנו ביישובים, בבסיסים, ברעים, מקומות שבחלקם עוד היו היתקלויות עם מחבלים והדריכות בהם הייתה גבוהה".
לא בדיוק הסֵּטינג המתאים לטיפול נפשי.
"נכון, וזה היה אתגר מאוד גדול כי אחד העקרונות בעבודה עם טראומה זה לייצר מרחב שהוא בטוח, שהמטופל כבר לא נמצא במקום של סכנה. פה אתה לא יכול להבטיח דבר כזה, ולכן חשוב לא לסלף את המציאות אבל כן לבוא ולנסות להחזיר למטופל איזושהי חוויה של שליטה, לקבע אותו לקרקע. אנחנו מדברים על טיפול חדש בטראומה שהוא ממש סמוך לאירוע, יש חיילים שעברו אירוע מורכב ואחרי שלוש שעות כבר היו אצל איש מקצוע. עשינו עבודה פרטנית וקבוצתית, הכנות מנטליות לכל הצוותים בחטיבה לקראת התמרון. הזכרנו להם שיש קשת רחבה של תגובות ושאנחנו לא צריכים להיות שיפוטיים, לא כלפי עצמנו ולא כלפי אחרים, וגם אמרנו להם להתנתק מהמדיה כי הסרטונים שרצו מאוד השפיעו על הרוח. לצד זה עשינו הכנות מנטליות לצוותי הרפואה, בין היתר להכין אותם לאירועי רב־נפגעים ולעזור להם להבין שהם עושים כל מה שהם יכולים ושמה שקורה לא תלוי בהם. ככה אנחנו מצליחים בחלק לא קטן מהפעמים לצמצם תחושות של אשמה".
באילו דילמות אתם נתקלים בתוך הרצועה?
"אחת ממטרותינו, לתפיסתי, היא לדאוג שכולם מקבלים מענה טוב ומקצועי, ויחד עם הדבר הזה צריך שהמסגרת שלנו תצליח במשימה שלה. לפעמים יש בין שתי המטרות האלה מתח, אבל לפעמים הן משלימות אחת את השנייה. אנחנו נדרשים להיות שותפים לזה שהחיילים יהיו כשירים לעשות את המשימה. אם יש לנו חייל שטוען שהוא כשיר אבל אני רואה שהוא לא, אני צריך לדעת לעבוד שם, וגם הפוך".
תסביר.
"פנה אליי סמל מחלקה שתיפקד בצורה פנטסטית לאורך כל הלחימה ועבר אירועים מאוד מורכבים. הוא חווה פלאשבאקים, היו לו בעיות שינה, סיוטים, בדריכות גבוהה - ראינו שהוא זקוק לטיפול ועדיין התפקוד שלו לא נפגע. אמרנו לו שלהמשיך בלחימה יכול להחמיר לו את התסמינים, והוא מהצד השני לא רצה לעזוב את החיילים שלו. הוא היה במוטיבציה גבוהה להמשיך עד שימצאו לו מחליף, והייתה דילמה מאוד גדולה עד כמה אנחנו לוקחים בחשבון את המצב הנפשי שלו, שיכול להיות מורכב אם ימשיך בלחימה, ומהצד השני לא רצינו שיהיו לו רגשות אשמה ומצוקה מכך שהוא עוזב את החיילים שלו. זו דוגמה לסיטואציה שבה אנחנו חשבנו שיהיה לחייל נכון להפסיק את הלחימה, אבל ניהלנו איתו ועם מפקדיו דיאלוג על הטיימינג הנכון ביותר עבורו. כשאנחנו מקבלים החלטה שבן אדם שחווה אירועים מורכבים כשיר נפשית זה לא רק כי אנחנו צריכים אותו בלחימה, אלא כי זה יעזור לו לייצר נרטיב אחר לסיפור שלו".
וזה קורה?
"כן. כשהייתי מחוץ לרצועה התקשרו אליי מהרצועה כדי לבצע התערבות לחיילים שקיבלו טיל נ"ט וחבר שלהם לצוות נהרג. הם היו מאוד מבוהלים ורצו לשמוע רגע אינפוט של איש מקצוע לגבי האם נכון להם להמשיך אחרי אירוע כזה. עשינו שיחה טלפונית שבה נירמלתי את התחושות שלהם לצד אמירה נורא חד־משמעית של 'בחרו איך אתם רוצים לסיים את סיפור הלחימה הזה, האם דווקא עכשיו, כשזו החוויה, או שאתם רוצים לייצר ללחימה הזו נרטיב אחר, שלכם?'. אז הם בחרו להמשיך את הלחימה, ואחרי זה הם גם הודו על הבחירה הזו כי הם אמרו שזה סגר להם את האירוע הזה בצורה אחרת לגמרי".
דמותו של קצין בריאות הנפש בצה"ל עברה שינוי משמעותי. לא עוד הדמות הזו שאליה נגררים במצבי קיצון ושתולשת מפנקסה פטורים בחוסר סבלנות, אלא חלק בלתי נפרד מהגדוד, החטיבה והשגרה. את ההחלטה החלוצית לעבור משטחי הכינוס לתוך שטח האש קיבלה הקב"נית הראשית של פיקוד הדרום רס"ן ליאור טורחנסקי, שהבינה את גודל השעה. "הבנתי שאם אנחנו, הקב"נים, לא נהיה בכל מקום לא נהיה רלוונטיים, ובמלחמה הזו לא יכולנו להרשות לעצמנו לא להיות רלוונטיים. האופן שבו המלחמה החלה יצר סיטואציה שבריאות הנפש הייתה רלוונטית כבר בשבע בבוקר של 7 באוקטובר. אני תושבת העוטף, גרה במושב שדי אברהם, ובאותה שבת ישבתי נעולה בממ"ד בלי חשמל במשך 13 שעות עם שלושת הילדים שלי - בני תשע, חמש ושנה וחצי - בזמן שבעלי יצא להילחם עם כיתת הכוננות כדי להדוף את המחבלים מהמושב. בצהריים הודיעו לי קב"ני החטיבות שהם יורדים דרומה. זה נתן לי שקט כי הבנתי שגם אם אני נצורה בממ"ד האנשים שלי נמצאים בשטח. היו מלא יריות מסביב, ובאיזשהו שלב השלמתי עם זה שזה כנראה הסוף. אני מספרת את זה כי את לא יכולה להתחיל בכלל לדבר עם מישהו מבלי להבין איפה הוא היה ב־7 באוקטובר. זה לא סתם הוביל אותי לבחירות שאני מתעקשת עליהן במלחמה".
מה עשיתם?
"בהתחלה פגשנו, אני ו־170 הקב"נים שתחתיי, את כל מי שלחם, טיפל, פינה ונחשף למראות קשים. מעגלי החשיפה היו בסדר גודל שאף אחד לא דמיין בכלל. יכולת לנסוע אחרי שבוע בגזרה ולהיחשף לגופות. ומה עם הכבישים החרוכים והרכבים השרופים? בן אדם לא צריך הרבה בשביל להשלים בדמיונו את מה שקרה. כשחלק מהגזרות עוד היו נצורות, אמרתי לקב"נים שחייבים להגיע ליחידות שספגו אבידות מאוד קשות. שלחתי לשם שני קב"נים שלי שהסכימו למרות שהגזרה עדיין הייתה תחת אש, כי הבנו שזקוקים לנו".
כשהתחיל התמרון הקרקעי, טורחנסקי הבינה שזה לא מספיק. "בימים הראשונים לתמרון הגיעו טלפונים מהמפקדים שביקשו ייעוץ אחרי אירועים קשים של פצועים ושל אובדן", היא משחזרת, "ובנוסף התחילו לעלות קולות מהקב"נים, שאמרו 'ליאור, תכניסי אותנו לרצועה'. בהתחלה זה היה בצחוק, ואז אמרתי שאני לא בטוחה שלא צריך לעשות את זה. עד חרבות ברזל מעולם לא הייתה כניסה של קב"נים לשטח אש, הכי קרוב שהם הגיעו היה לשטחי הכינוס. זה חדש בישראל וחדש בעולם - עשרות קב"נים נכנסו מתחילת המהלך לרצועה לטובת המפקדים ולטובת שיחות קבוצתיות אחרי עשרות אירועים מורכבים - או כדי לעזור למפקד או כי המפקד נפל. הרבה פעמים השיחות עם החיילים נעשות בזירות קרב, בחושך, עם פנסי ראש, בבית חשוך. הייתה, למשל, התערבות של קב"ן בצוות ששדרת הפיקוד שלו הלכה, המפקדים נהרגו. לא היה מפקד שיעשה את השיחה הזו. אם נוציא את החיילים מהרצועה אחרי אירוע כזה מורכב איך נצליח להחזיר אותם פנימה? זו לא חשיבה של כובע צבאי, זו חשיבה קלינית".
כלומר?
"עדיף להם ללכת ב־50 שנים הבאות עם נרטיב של 'חווינו אירוע קשה אבל סיימנו את המשימה שלנו' אל מול 'חווינו אירוע קשה, יצאנו החוצה ולא הצלחנו לחזור להשלים את המשימה'. לעולם לא נעשה משהו שמנוגד למה שאנשים מולנו צריכים בגלל שצריך להחזיר מישהו ללחימה, אבל כן חשוב לנו שאנשים ילכו עם נרטיב בריא יותר. אנחנו מטפלים כמה שיותר קרוב לאירוע ולמקום האירוע, ועם ציפייה לחזרה לתפקוד מתוך אמונה שלרוב האנשים יש את הכוחות והחוסן להתאוששות טבעית. והכי חשוב לנו זה עצם השיח, שאף אחד לא יוכל להגיד 'אף אחד לא דיבר איתי', שזה משהו שכן היה במלחמות בעבר".
מה יצר את השינוי בגישה הזו של החיילים ושל המפקדים לשיח נפשי?
"ראשית, השיח הער והקשה על פוסט־טראומטיים. אנשים חוששים מלהגיע למקומות האלה של פוסט־טראומה, אומרים מפורשות שהם לא רוצים להיות פוסט־טראומטיים ורוצים לדעת מה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה. מתוך המקום הזה יש פתיחות לקבל מענה בזמן. זה גם יצר פאניקה, כך שאני עסוקה מתחילת המלחמה בלעשות הרגעה כי חשוב לזכור שכמה שהמלחמה הזו קשה, רוב האנשים לא יפתחו בעקבותיה פוסט־טראומה, והלחץ סביב זה הוא לא טוב. שנית, יש פתיחות של המפקדים לזה, זה הפך טבעי. השיחות האלה הן חלק מהלו"ז. כמו שמחזירים ציוד אחרי משימה, מתייחסים גם לנפש. זה נירמל מאוד את הדבר הזה שהקב"ן הוא חלק מהחטיבה, שהוא גם יודע לבוא ולטפל תחת אש".
ולמרות השינוי בגישה, פיקניק זה לא. "אחרי כמה ימים של לחימה בעוטף התחילו לצוף אצל חלק מהחיילים סימפטומים נפשיים לא פשוטים. זה נע בין קשיי שינה, תחושת מתח גבוהה ועצבנות", מספרת סרן רעות כהן, קב"נית חטיבה 7; "מנעד התגובות רחב, החל ממישהו שבוכה וסוער מאוד ויש גם אנשים שקשה להם מאוד להבין מה קורה סביבם וצריך לעשות להם חיבור למרחב כי הם בניתוק מהמציאות, בהלם, כל אחד מקבל את זה אחרת. יהיה את זה שיצעק ואת זה שלא ידבר, אבל המצוקה שלהם זהה. העבודה שלנו בשלב הזה היא בעיקר לתת לזה לגיטימציה, כי הם נבהלים מזה. יש לנו לוחמים שהיו בנובה, שחזרו מהמסיבה, לקחו מדים ונשק והלכו לבסיסים. יש לנו חיילים שב־7 באוקטובר היו במוצב בעוטף, יש לנו לוחמים בעזה, ומה שנוגע בי זה איך הם מחויבים אחד לשני. פתאום התגלתה רעות אמיתית - שגם אנשים בהתמודדויות רגשיות קשות לא מוכנים להתנתק מהחברים. כאן כבר נכנס שיקול הדעת המקצועי שלנו. תפקוד זה גורם מגן, ולנו ולמפקדים יש תפקיד להגיד מתי עוצרים, מתי צריך טיפול. היו המון מצבים שקיבלתי טלפונים מחאן־יונס של מפקד שאומר לי על חייל 'אני חושב שהוא צריך לצאת, הוא צריך טיפול'. ייאמר לזכות המפקדים שהם נורא רגישים ולפעמים זה בא מהם. הם אלה שאומרים 'די, זהו, אתה יוצא'. בהרבה מקרים זה מה שהיה לי בחודשים האחרונים. יש אנשים שיוצאים מעזה אחרי אובדנים של חברים, יש אנשים שנפצעים בדרך, וזו עוד התמודדות, להכיר את הגוף מחדש. יש הרבה התמודדויות רגשיות ללחימה כל כך ממושכת. שם אנחנו ממש רואים את העוצמה של הביחד. זה שומר על אנשים".
"הלוחמים אצלנו אמרו לי שמתוך המקום של האובדן הם מקבלים משמעות, הם רוצים להילחם על החברים שאיבדו", מודה סרן נוי הררי, קב"נית גולני; "יש משהו בחוויה של פוסט־טראומה שהוא מאוד לבד, אבל הם חוו הרבה אירועים ביחד והביחד שומר עליהם. הם כל הזמן נחשפים לאירועים שיכולים לעורר תגובת קרב. זה יכול להיות ירי של נ"טים על הנמרים שלהם או אש ישירה בזמן שהם פורקים מהכלי, זה יכול להיות מטענים. אנחנו מבקשים מהם להיות במעקב ולשים לב לעוצמת הסימפטומים".
כהן: "אנחנו מתעסקים הרבה ביום שאחרי, מבינים ששלב המעבר משגרת לחימה לשגרת החיים זה מעבר חד. צריך להבין שהנפש חזקה, אנחנו רואים את זה במחקרים ממלחמות קודמות, ברוב המקרים כוחות הנפש חזקים ויודעים לצאת ממצבים שנראים בלתי אפשריים. יהיה לא פשוט, יהיה צורך לעבד את הדברים, ייקח זמן להתרגל לחיים שהם לא עזה בכל מיני מובנים, אבל הידע הקליני מראה לנו שהרוב המוחלט יתאוששו מהדבר הזה וייצאו ממנו כמו שנכנסו, אם לא מחוזקים יותר".
הקב"נים לא לבד במאבק על נפשם של החיילים. גם שדרת הפיקוד מקבלת כלים להתמודדות עם הפגיעות השקופות יותר של המלחמה. "המפקדים כבר חצי קב"נים בעצמם", פוסקת רעות; "יש הרבה כלים פיקודיים שמפקדים עושים שמה שעומד מאחוריהם זה עקרונות קליניים, כמו לדבר עם החיילים על רצף ההתרחשויות ולוודא שאין חורים שחורים בזיכרון. זה קורה בשטח. הייתה היתקלות עם מחבלים, מסיימים אותה, מתיישבים במעגל ועושים עיבוד ראשוני של מה שהיה פה. העיבוד מתחיל כבר ברגע הזה שבו מפקד מתפנה לאסוף את הלוחמים ולהתחיל לדבר".
"בחטיבה שלי המפקדים מאוד מבינים את העולם הזה של בריאות הנפש, וגם בשגרה הם יוצרים איתי קשר ומשתפים איתי פעולה, אבל בסדר הגודל הזה כל המפקדים הבינו שאנחנו מתייחסים קודם כל להיבט הנפשי של מה שקרה בגלל שזה נגע בכולם, גם בחיילים שישבו בבית וצפו בסרטונים בטלגרם", מספרת סרן שחר אלהרר, קב"נית חילוץ והצלה; "חשוב לנו שמי שייתן מענה יהיו גם המפקדים, החברים לצוות. התמיכה החברתית היא פקטור משמעותי ביותר בתהליך הזה של החלמה וחזרה לתפקוד. היה פיק של תגובות דחק בשבועיים־שלושה הראשונים למלחמה, בעיקר בקרב חיילים שדווקא היו בבית ונחשפו לסרטונים ולקרובים שנפצעו או נהרגו ורמת המצוקה שלהם גדלה מאוד. מה שעוד ראינו זה חיילים שנחשפו לטראומה באופן עקיף, למשל חיילת שאדם קרוב אליה ישב בממ"ד בבית שלו באחד הקיבוצים בעוטף ודיבר איתה בטלפון לאורך כל האירוע. החשיפה שלה לאירוע הטראומטי שלו יצרה אצלה תסמינים פוסט־טראומטיים וגם היא נפגעת אירוע טראומטי. היו הרבה מקרים כאלה וזה השתקף בנתוני הפניות של החיילים. בחודש הראשון בדקנו בחטיבה סביב 300 חיילים. זה אף פעם לא הגיע למספרים כאלה. בהתחלה היה פיק של פניות ואז הייתה ירידה כי הם נלחמו. פגשתי חיילים שאמרו 'לא חשבתי שאי פעם אגיע לקב"ן' והופתעו שזה עוזר להם. המענה זמין ומהיר, ובמובן הזה יש לי ביטחון. בתור מטפלת לאורך המלחמה הזו, יצא לי לצאת ממפגשים בתחושת הערצה לחיילים. אומרים על הדור הזה שהוא מפונק, לא מספיק בוגר, 'דור הטיקטוק', והנה, תראי - אלה החיילים של הדור הזה והם נלחמים ועושים עבודה מטורפת".
"אני מתרשמת שהחוסן הנפשי של הדור הזה הוא לא פחות ממרשים", מסכימה טורחנסקי, "הרי מה זה חוסן? זה לא שאתה נמצא מול משהו קשה וזה לא מזיז לך, זה משהו שאתה מצליח לחוות ולהתגמש מולו. 82 אחוז מהחיילים שהגיעו אלינו חזרו ללחימה. אלה מספרים שמעידים שלאנשים יש כוחות מרשימים וזה אומר המון. יש פה חלקים ערכיים מאוד ברורים במלחמה הזו שמשפיעים על החוסן כי מאוד ברור לך מה המשימה וזה מאוד עוזר להתמודד איתה. וגם המעטפת שלנו מאוד מכילה. אנחנו עושים זומים לבני ובנות הזוג כדי להסביר מה הם אמורים לפגוש ביום שאחרי. נותנים להם מידע, משרטטים להם מה הם עלולים לפגוש, אילו תגובות, אילו סימפטומים, כמו לוחמים שחוזרים מהקרב שחווים קושי בלדבר את האירועים בתחושה ש'זר לא יבין זאת', ואומרים להם לייצר שיח, גם אם השיח הוא שקשה לדבר. רק לא לייצר או לאפשר תהום ריקה משיח, כי זה מרחק שקשה לצמצם אותו. אני גם אומרת לבני המשפחה שזה בסדר שאנשים לא יחזרו אותו דבר. אני מצפה שלחימה ממושכת תזיז אדם ממקומו, אבל החלק השני של המשפט הוא שעם זאת, רוב האנשים, באחוזים גבוהים מאוד, יחזרו לעצמם אחרי מספר ימים או שבועות. ואת ההבנה הזו צריך להחזיק".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.24
