חשבתי שיהיה רק עצוב. הכנתי את עצמי להזדעזע מהמראה של אנשים צעירים שנפצעו כל כך קשה. והאמת היא שעוד לפני שהגעתי לבניין השיקום כבר ראיתי משהו שכיווץ לי את הלב. זה קרה כשהלכתי ברחובות תל השומר בגשם הכבד, מקללת את נהג הג'יפ השחור שהחליט להפוך את הג'ינס שלי למזרקה מפכפכת ברומא, כשפתאום ראיתי אותם: זוג צעירים מאוהבים בני 20 שעמדו ברחוב והתחבקו. הוא, בלונדיני וגבוה, החזיק מעליה, נמוכה ושחרחורת, את המטרייה שלו, גורם לי לחשוב שכל בחורה צריכה גבר שיודע איך לשמור לה על הפן. רק כשהשפלתי מבט למטה פתאום ראיתי את זה. הבחור היה קטוע רגל מאמצע הירך ומטה. במקום רגל הייתה לו פרותזה. זה היה כל כך לא הגיוני, כל העלומים והגובה והיופי האלה שפתאום מסתיימים במוט דקיק ממתכת. איך דבר כזה קרה לילדי השפע שלנו שכל כך גונַנּוּ עליהם? מה זה קשור אליהם?
עוד כתבות +ynet:
"מה את אומרת, נזמין הערב פיצה לילה או ג'פניקה?" אמר הבחור, "אבל צריך להתקפל לישון מוקדם, יש לי פיזיותרפיה על הבוקר". הם עמדו ברחוב והתווכחו מה להזמין, ואני חשבתי עליהם, שוכבים בחדר שלו בבית החולים, יורדים על סלייס זיתים, אולי צופים בסרט. ובאמצע ביניהם הפרותזה הלא־קשורה הזו, חרב ברזל שמקשה עליהם להתכרבל ולעשות כפיות.
עד לפני ארבעה חודשים הם בטח היו טרודים בשאלה אם אננס זו תוספת חוקית לפיצה, ופתאום הוא מבין שהוא לעולם לא יקנה זוג סניקרס שווה בלי להרגיש צביטה, והיא צריכה ללמוד איך לתמוך בו כשהוא בהתקף זעם כי הוא מתגעגע לרגל הרפאים שכבר לא תחזור לעולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ולכן, כשהגעתי למרכז השיקום "חוזרים לחיים" בשיבא כבר הייתי מוכנה נפשית להרגיש עצב על כל הנעורים הקטועים שהמלחמה הזו הביאה עלינו. עוד לפני השקלול של למעלה מ־13 אלף פצועים שהביאה עלינו חרבות ברזל, מתוכם כ־1,500 פצועים קשה ובינוני, כאלו שזקוקים עכשיו לשיקום מאוד ארוך ומאתגר. רק ששום דבר לא הכין אותי למה שקרה בפועל, שזה לגלות שמרכז השיקום חוזרים לחיים בשיבא הוא כרגע המקום הכי לוהט, תוסס ושמח, כן, אשכרה שמח, בעיר הזאת. "אני באמת רואה את מה שאני רואה?" אני אומרת למילואימניקית המקסימה מדובר צה"ל ששומרת עליי שלא אחשוף בטעות סודות מודיעיניים. "כן", היא אומרת לי מעל הרעש החזק של המוזיקה והצחוקים, "ככה זה כל ערב במרפסת. בבוקר הם עוד בחדרים, או עושים פיזיותרפיה ועוברים טיפולים. אבל באזור חמש־שש אחרי הצהריים כולם פתאום מגיעים למרפסת, ואז המסיבה מתחילה. נכון שזה ממש מעלה חיוך? שזה ממש גורם לך להאמין שיהיה טוב?".
המרפסת היא הכוכב הכי נוצץ של מחלקת השיקום. כמעט בכל שעה ביממה, אבל בעיקר בשעות אחר הצהריים והערב, יש פה אווירה של מסיבה בלתי נגמרת והיא תמיד עמוסה בפצועים, מבקרים, מתנדבים שמביאים עוגות ומתנות. זו מרפסת ענקית ופתוחה שהקירות שלה צבועים בכתמתם־סלמון. יש בה פינות ישיבה מפנקות וערסלי קש תלויים מהסוג שעולה אלפיים שקל לחתיכה. יש אפילו פינת אוכל ממש כמו בכל חברת הייטק, עם מכונת קפה משוכללת שמכינה הפוך על חלב סויה. ובתוך כל התפאורה הזו, שגם ככה מזכירה בית קפה תל־אביבי ברוטשילד, מסתובבים עשרות צעירים וצעירות יפי תואר ופשוט נהנים ומתמנגלים. הם שומעים מוזיקה בקולי קולות, יושבים וצוחקים ומעשנים סיגריות בשרשרת. כל מיני שליחים לא מפסיקים להיכנס למרפסת, הם נושאים שקיות נייר חומות שבתוכן המבורגר או סושי, שואגים "איפה עמית?" ומגישים את השקית לפצוע הנכון, כי זה שאתה בכיסא גלגלים לא אומר שהפסקת לאהוב אוכל טעים.
פתאום, משום מקום, מישהו שולף גיטרה ליד השולחן שבפינה הימנית. הוא מתחיל לנגן וכולם שרים איתו: עומר אדם, ישי ריבו, עדן חסון. כשהוא עובר לשיר "מנגינה" של עדן בן זקן כולם שרים בהתחלה, עד שהוא מגיע לפזמון עם המילים "אני בוכה לי בלילות / שומעת חדשות ולא נרדמת". "ביאסת", אומר לו ג'ינג'י עם כיפה, "תכף תשים לי את 'גם בשעות החשוכות של הלילה'. די עם שירי המלחמה האלו, חלאס". פה, במסיבת הגג של שיבא, לא אוהבים שירים עצובים מדי. מסתכלים קדימה אל הטוב והשמח ויאללה, כפיים.
בחורה מהממת ביופייה שנראית כמו דוגמנית־על עוברת במרפסת לכיוון מכונת הקפה. זאת מייה שם, החטופה ששבה מעזה. "אני מת לדבר איתה", אומר מישהו לחבר שלו, "אבל היא לא אוהבת לדבר, שומרת על השקט שלה. ראית איזה עיניים מהממות יש לה? קלטת את הכחול המשוגע הזה? או שזה ירוק בכלל?" הוא מגלגל לו עוד סיגריה מהטבק על השולחן, ממשיך לעקוב אחריה במבט. צופה במייה מתחבקת עם אמא שלה, גלית. זה כל כך חמוד, איך פה, במסיבת הגג האופטימית של שיקום שיבא, זה כמעט לא משנה שמייה הייתה בשבי ועברה דברים מחרידים בעזה. פה היא פשוט מלכת כיתה אצילית ובלתי מושגת שכולם היו רוצים לשבת לידה.
ובכלל, נדמה לי, או שיש פה אווירת פלרטוטים קלילה? קצת כמו טינדר של פצועים. כמעט לכל פצוע פה מגיע זרם מבקרים בלתי פוסק, לא רק המשפחה, שכמובן לא עוזבת אותם לרגע, אלא גם החברים מהפלוגה שנלחמו ובאים לפה לקשקש, להתמנגל או לשחק פיפ"א. החברים מביאים גם את הידידות החמודות שלהם, חלקן מאוד סקרניות לראות מי חדש, אולי להכיר איזה גיבור להביא הביתה. זה כל כך מדהים, כי זה בערך הדבר האחרון שאת מדמיינת כשאת יושבת בבית וחושבת על צמד המילים "מחלקת שיקום". אבל האמת שהאווירה היא של אכסניית מטיילים בקמבודיה, כמו דרום אמריקה, אבל של פצועים קשה. האווירה פה היא בול כמו האווירה המשוחררת והעליזה שיש בכל טיול אחרי צבא, רק של אנשים שהצבא שלהם הוציא אותם במצב שבו הם יכולים לשכוח כרגע מטרק בהימלאיה. הייתם מצפים שכל הפציעות האלו יפילו את הרוח שלהם, אבל לא פה. לא אצל הדור החזק והמופלא הזה שאיכשהו הצלחנו לגדל בישראל של 2024. לא כאן, במחלקת השיקום הלא־פחות ממדהימה של שיבא שלא מזכירה שום מחלקת שיקום בשום בית חולים אחר בעולם.
"זו מראש הייתה חלק מהחשיבה שלנו", מסביר לי פרופ' ישראל דודקביץ, מנהל האגף לרפואה שיקומית ומרכז שיקום חוזרים לחיים בשיבא, "ממש החלטנו בן־לילה שהפעם לא כל כך נקפיד על החוקים, שנייצר אווירה חופשית ושמחה שמתאימה לאנשים צעירים. תראי, בימי שגרה ברור שאנחנו יותר מקפידים על החוקים, אבל כשהתחילה המלחמה והבנו שאנחנו הולכים לקלוט המון חיילים פצועים, התכנסנו וחשבנו מה אנחנו עושים כדי שירגישו בנוח בתוך מבנה שהיה עד לפני שנייה מרכז השיקום הגריאטרי שלנו. אז ברור שהיה לנו חשוב החלק הגופני של הטיפול הרפואי, וגם החלק הנפשי, אבל פה נוסף עוד חלק שמאוד היה לנו חשוב לדאוג לו: החלק החברתי. ההווי. החלטנו שכדי לשקם בהצלחה את מאות הפצועים שיגיעו לכאן, הם חייבים שתהיה פה אווירה חברתית שמעודדת אותם ומרימה את רוחם. אז אנחנו לא מגבילים שעות ביקור, בכל זמן נתון המשפחות והחברים מהצבא מוזמנים לבוא. הקמנו למשל מערך של מנטורים, חיילים שנפצעו בפציעה דומה במלחמות קודמות, והם פשוט באים לדבר עם הפצוע, להסביר לו איך הם התמודדו עם אותה פציעה בדיוק ואיך אפשר לבנות חיים טובים אחרי. הכול פה מתוכנן כדי שהלוחם יזכור שיש עולם בחוץ, מלא בחברויות ושיחות טובות ומוזיקה וכיף. בנינו את חדר האוכל כך שלא ייראה כמו חדר אוכל בבית חולים, אלא כסוג של לובי בבית מלון. וכמובן את המרפסת, שהיא כמו הפאב הכי עמוס בתל־אביב".
ובאמת, החשיבה היצירתית הזאת וההכרה בחשיבות של הווי כחלק בלתי נפרד מהחלמה ניכרת בכל מקום במתחם השיקום המטופח הזה. החדרים שהיו פעם חדרי בית חולים רגילים הוסבו לחדרים פרטיים. בכניסה שלט "פה גרים בכיף" מצויר שתלו המטופלים, והחדרים מקושטים בתמונות אישיות ובדגלים ענקיים של גולני או גבעתי או קרקל. יש פה גם כלבי טיפול שמסתובבים במסדרונות כאילו שאנחנו לא בממלכת אנטי־חיידקים היגיינית. בכל רגע נתון את יכולה לשבת במועדון ופתאום להיתקל בראש שעיר ומחודד שבא לרחרח אותך. לפעמים זה שיבא, הרועה האוסטרלי היפיוף שהוא טיפה סנוב, ולפעמים זו שוש הלבנה, אבל המראה שלהם מתרוצצים פה ומחפשים עם מי להתיידד הוא הדבר הכי מרפא שקרה לי זה חודש.
כחלק מהגישה ההוליסטית גוף־נפש יש פה שלל טיפולים. לצד פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, יוגה, דיקור ורפלקסולוגיה, יש גם חוגי יצירה וציור, כושר ואגרוף. ניצבים כאן שולחן סנוקר, מסך טלוויזיה ענק שבו נערכים טורנירים של פיפ"א, ויש אפילו קבוצת פוקר שמשחקת בערבים. גם בריכת טיפולים מעוצבת יש במתחם, שנראית כמו איזה ספא בסקנדינביה עם חיפויי עץ בהירים. אבל יותר מכל אלו, זו בעיקר האווירה המאוד לא “בית חולימית” שפרופ’ דודקביץ ושאר הצוות המופלא שקדו לבנות פה. "אני גם בעד שיקום מיני", אומר הפרופסור בהומור, "בואי נגיד שיוצא לי לא פעם להיכנס לחדר של מטופל ולראות שם לא ראש אחד, אלא שני ראשים במיטה. אז אני אומר 'בוקר טוב' ומחייך אליהם, כי למה לא? מיניות זו בריאות. הכיף הכי גדול בלעבוד פה זה שהשמיים הם הגבול מבחינתנו. כל מה שיכול לעשות למישהו יותר טוב ויש בו היגיון, אנחנו נאפשר".
אבל הדבר הכי מדהים הוא הפצועים הצעירים, ברובם אנשים בני 20 ו־30 שאיבדו בג'ונגל הקשה של עזה את מי שהם היו בעבר. זה לא שהם לא בדיכאון מזה, ברור שכן, אבל איכשהו הם מצליחים להשאיר את הראש שלהם מאוד גבוה מעל למים השחורים. אי־אפשר לא להרגיש פליאה, פשוט התפעמות מלאת הערצה, כשמסתכלים עליהם ממשיכים לצחוק ולחפש את האופטימי, או תוהים בדאגה אמיתית איפה י', שנשאר היום בחדר. "לך, תוציא אותו", אומר אחד מהם, "הוא שוקע לנו כבר יומיים. תגיד לו שעידן עמדי הגיע למרפסת, אחר כך נגיד לו שעבדנו עליו".
אין אחד פה שלא אמר לי שהוא אוהב את המדינה, גאה שהוא נלחם למענה וחושב שהיה שווה להיפצע בשבילה. אחד שלא אמר לי שהוא חולם לחזור לשדה הקרב. זה סוג של נס, כי באמת שלא זכור לי שהכנסנו בדור הזה יותר מדי ערכים וציונות ורעל; יותר זכור לי שנָּתַנּוּ להם אייפד בגיל חמש כדי שלא יציקו בטיסה ללונדון, וגם אחרי זה הענקנו להם ילדות די מפונקת של סיבובים בקניון ומסיבות יומולדת עם נושא. אז איך, למען השם, יצא מהם דור הנפילים הזה, דור תש"ח המשודרג? זה כמו עוגה פשוטה ששמת בה רק קמח וביצים וקצת סוכר, ובכל זאת יוצאת מהתנור מפוארת עם שלוש קומות וקרם וזיגוג. "כנראה שבכל זאת היו בנו כל הזמן קצת ערכים, אה", אומר לי פצוע שיושב בפינה ומנסה לקרוא ספר מתח בכל הרעש, "סתם, אני חושב ש־7 באוקטובר היה אירוע כל כך קיצוני, אכזרי ונוראי שהוא פשוט הוציא מאיתנו את המיטב שבנו".
שילה שגב הוא חייל גבעתי בן 21, נפצע כשגויס ללוחמה בעזה במהלך קורס הקצינים שלו. "ההתקדמות פה בשיקום היא כל כך מהירה שזה פשוט משמח. כשהייתי באשפוז בבית חולים אחר, יצאתי פעם אחת על כיסא גלגלים לראות אור יום. פעם אחת. פתאום אני מגיע לכאן וכולם בחוץ, לא נעים לך לשכב במיטה כשכולם פה".
תאר לי את הפעם הראשונה שיצאת למרפסת הזאת.
"אני נכנס למרפסת על כיסא הגלגלים, ופתאום כולם מסביבי ניגשים אליי, 'אתה חדש פה, אה? רואים שאתה חדש, אתה לא מצליח להתגלגל'. ישר כולם באו, דיברו איתי, האווירה פה מאוד שמחה. יש פה אנשים שנמצאים במצב נפשי זהה ואפשר לדבר איתם על דברים כואבים. ויש כאלו שנמצאים פה כבר שלושה חודשים, והם אלו שמרימים אותך, הבן אדם אומר 'אה, רק ברך אחת הלכה לך? לי הלכו שתיים, ועכשיו אני הולך'".
למרפסת הזו אף אחד לא בא כשהוא פחות ממגונדר. אני הייתי מקפלת את עצמי לכדור של רחמים עצמיים ומפסיקה להתקלח, אבל הם? מתבשמים ומתגלחים ומגיעים לפה כשהם לבושים כמו פרזנטור הבית של נייקי. בכל שנייה חולף בפריים עוד בחור חתיך במכנסי טרנינג שחורים, כפכפים טרנדיים של ייזי או אדידס, קפוצ'ון וז'קט עור. הם אפילו מסופרים כאילו שהם כרגע יצאו ממעצב השיער של מסי, ואגב, יש לזה הסבר - בכל יום שני מגיעה לפה קבוצת מעצבי שיער שיודעת בדיוק איפה לעשות גלאח ואיפה להשאיר את הבלורית. "זה חלק מהעניין", שילה אומר, "הסבירו לי את זה בהתחלה, כשאתה מתלבש בפיג'מה אתה כאילו מכניס לעצמך את החולי. כשאני מתלבש רגיל אני כבר מרגיש יותר טוב. אני ממש מתבאס ללבוש טרנינגים ישנים מהבית, הלבוש היפה עושה משהו אחר".
"זה יישמע מוזר", מישהו אחר אומר, "אבל אני תמיד אומר שהתקופה הזו, של השיקום, זו אולי התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים".
איך זה יכול להיות? אתה פצוע, תסלח לי שאני מזכירה, אמרת שיש לך עוד שבעה ניתוחים לעבור.
"האשפוז היה זוועה. ואז פתאום אתה עובר לפה ונזכר שיש חיים. יש לי עוד דברים לתת חוץ מלשכב במיטה כמו זומבי מחובר לצינורות ולצרוח מכאבים. יש לי המון חברים, את רובם הכרתי פה, אני מסתכל עליהם ואני רואה את הפציעות שלהם, חלקן הרבה יותר קשות משלי, ורואה איך הם לא מוותרים. איך הם קמים כל בוקר לשחות או לריפוי בעיסוק, איך הם קוראים לי לבוא למרפסת או לשחק סנוקר כשנדמה להם שאני מסתגר יותר מדי בחדר. פה אני מרגיש שאני רץ קדימה, אני כמו סוס שלא מסתכל לצדדים. יש בעולם מוזיקה ומלא חברים ומש"קיות נפגעים נחמדות שרק מתעניינות בשלומך, וקפה על הבוקר, ועוגה טעימה שהכינה איזו מתנדבת. לפעמים אני ממש מרגיש בהיי פה. פה נזכרתי בפעם הראשונה שיש עולם שלם בחוץ שרק מחכה לי שאני אצא".
על אחת מפינות הישיבה מתמקמת קבוצה של חיילים שבאו לבקר את הפצוע שלהם. "זאת שיר, ידידה שלי מקריית־אונו", אומר אחד החברים מהפלוגה לפצוע שהוא בא לבקר ומצביע על בחורה יפה שטיפסה לפה ישר מהאינסטגרם עם מכנסי יוגה סגולים. "אמרתי לה שאתה גיבור ישראל אח שלי, אז עכשיו אל תאכזב אותי ותראה לה את כל הרסיסים שחטפת בחאן־יונס".
הפצוע מציית ומרים את החולצה השחורה שלו; כיוון שהוא בנוי כמו מיני מקרר ויש לו אחלה שרירי זרוע, זה מתקבל בברכה אצל הבנות בקהל. "יש פה, בצוואר", הוא אומר, "ופה, על יד שמאל זה גם מרסיסים... חכי, יש גם בבטן". עכשיו הוא מראה לה את הפס האדום והכועס שמתפרס לאורך כל הבטן שלו, מהפופיק עד הצוואר. "זאת דווקא צלקת ממש יפה", אומרת הבחורה, "זה יכול להיות קעקוע מטורף עוד מעט. תוכל לצייר פרח מסביב לפופיק וזה ייראה כמו ענף יפני כזה". בכלל, הצגת הפצעים והצלקות היא קטע חוזר במפגשים החברתיים במרפסת. לחיילים אין שום בעיה לעבור איתך צלקת־צלקת. שזה מוזר, כי רק לפני ארבעה חודשים הם היו אולי הדור הכי אובססיבי לשלמות ולאסתטיקה שגדל פה: מורידים שיער בלייזר, לא מפסיקים לשקוד על שריר התאומים שלהם בג'ים, אוכלים רק קיטו ועושים סקווטים כדי לקבל ישבן מדויק, ופתאום זה, כל הצלקות האלו, הגדמים, הרסיסים שמנמרים את העור - יש פער גדול בין אלה לניסיון להיראות הכי טוב שיש בסטורי שלך. "נכון", אומר לי אחד הפצועים, "על פניו זה קשה למישהו מהדור שלי לחטוף רסיסים בכל הגוף, יוצא לך לחשוב איך תיראה בקיץ כשתוריד חולצה בים, ובטח שזה קשה לאלה מאיתנו שנקטעו להם גפיים. מצד שני אנחנו גאים בצלקות האלו, מבינה? זה גברי בעינינו, זה וואסח. זה אומר שאתה לוחם שתרם. מי יודע, אולי נחזיר את הצלקות לאופנה".
אלון ועידו הם זוג חברים שהכירו פה, במרכז חוזרים לחיים. יום אחד, במהלך אחד הביקורים, הם גילו שהם חולקים חבר טוב משותף וזהו, מאז הם בלתי נפרדים. הם שונים מאוד במראה. לעידו יש עיניים אפורות כמו עננים, עצמות לחיים גבוהות ולוק אנגלי מסוגף. אלון הוא ענק גבוה עם שרירי קיבורת מפותחים של מתאגרף. עידו ציניקן וסרקסטי, אלון חברותי, כוכב המחלקה הכריזמטי שתמיד מוקף באנשים.
אלון נפצע ממטען בחאן־יונס ועכשיו הוא יושב בכיסא גלגלים ועל היד שלו יש מתקן פיגומים מתכתי. "באותו היום קמנו חזקים, חשבנו שאנחנו מלכים, שאף אחד לא יכול לגעת בנו", הוא אומר, "ואז פתאום בום, הכל נהיה שחור, וכשאני מתעורר אני מרגיש כאבי תופת, מסתכל אחורה על היד שלי ורואה שעף לי ממנה כל השריר. זה הרגיש נורא. כאילו שצורבים אותי בברזל לוהט. אחר כך התברר שגם נפצעתי ברגל. הרופא שניתח אותי אמר לאמא שלי שחייבים לכרות, אבל היא התחננה בפניו שינסה עוד קצת, שרק לא יכרות לי. הוא נכנס ועבד עוד כמה שעות, ואמא שלי צדקה, הוא הצליח לעשות נס".
עידו נפצע כשנכנס לחפש פיר בבית ממולכד. "קצת לפני המלחמה פרקתי את הכתף שלי", הוא אומר, "כל הצוות שלי נכנס לעזה, ורק לי הרופאים לא אישרו להיכנס. אלה אולי השבועיים הכי גרועים נפשית שהיו לי". אז הוא עבד בחריצות ועשה פיזיותרפיה בטירוף, עד שהצליח להחזיר את טווח התנועה. אפילו לו אין שמץ של ציניות בקול כשהוא מדבר בלהט על הגנת המדינה. "ברביעי בערב ישבנו בעזה ואכלנו חלה, אפינו אותה מהקמח שנשאר בבית של הנוח'בה. לצוות אחר הייתה משימה למצוא פיר טקטי בבית של איזה בכיר, אבל בסוף מי שמצאו אותו היינו אני והצוות שלי. הלכנו בתוך איזה בית עם מסדרון, ופתאום פיצוץ מאוד חזק - מסתבר שהבית היה ממולכד. ראיתי את הקיר נקרע לשניים, וזהו. אחרי זה ראיתי שעפו עליי רסיסים והכי גדול עשה לי חור ברגל. קוראים לזה משקפת, שאפשר לראות מהחור ברגל את הנוף בצד השני".
כמו אלון ועידו, רבים מהפצועים פה נפגעו ממטען, מרימון או מאר־פי־ג'י, כלומר מרגע אחד של "בום" נורא, שמיד אחריו אתה מגלה שהגוף שלך השתנה ללא הכר. אז יש את הזוועה שבלראות את עצמך כניצב מדמם בסרט אימה, עם כל מיני איברים שהיו פעם מחוברים אליך ופתאום משתלשלים ממך בחסדו של גיד אחד, ויש גם את הטראומה של אובדן השליטה המוחלט, כי בכל שנייה העולם יכול להתפוצץ עליך ולהפוך לשחור. אלון הבין את זה מיד. יהלי, אשתו, סיפרה לי שאיך שאלון פתח את העיניים הוא ישר אמר לה "אני רוצה לראות פסיכולוג עכשיו". "כל כך הופתעתי שהוא אמר את זה", יהלי אומרת, "כי את יודעת איך זה גברים, עם של תינוקות לא מודעים, והנה, הוא רק פותח עיניים וכבר פסיכולוג, כי הפחד הראשון שלו מהרגע שהבין שיש לו יד זה שתהיה לו פוסט־טראומה. לא רק בגללו, בגללי, בגלל המשפחה. כי הוא יודע שפוסט־טראומטיים לפעמים פוגעים בלי כוונה באהובים. כמה שאהבתי אותו קודם, אני אוהבת אותו פי מאה עכשיו". אני מסתכלת על שניהם, הענק העדין ואשתו היפה, וחושבת שרק פציעה ושיקום יכולים לעשות דבר כזה. זוג ילדים בני 20 פלוס שכבר מוכנים לחגוג את חתונת הזהב שלהם, מרוב שהקשר שלהם עמוק ועמד בכל המבחנים.
זה הזמן להזכיר גם עד כמה הלוחמים אוהבים את אנשי הצוות של המרכז. "אני פה כבר שלושה חודשים", אמר לי אחד מהם, "והיחס הנפלא שאני מקבל מהיום הראשון? הוא לא השתנה. הייתי בטוח שהם יתעייפו, בכל זאת, פג החידוש, הם כבר מכירים אותי ואת הדיכאונות שלי, הם גם בני אדם שאולי קמו לא טוב על הבוקר. אבל כל בוקר מחדש שואלים אותי בהתעניינות אמיתית מה שלומי. בכל פעם שאני נכנע מהכאב ולא בא לי לעבוד בפיזיו יותר, המטפלת מצחיקה אותי וגורמת לי להמשיך. וזו לא רק היא, אלה כולם, כל אנשי הרפואה, הסיעוד, האחים והאחיות, הפיזיותרפיסטים והמרפאות בעיסוק. אני פשוט לא מבין את זה. הם עשויים מחומר אחר".
בצהריים נכנסתי לחדר של המרפאים בעיסוק. תוך כדי שיחה די הופתעתי לגלות שאני בעצם לא יודעת מה זה ריפוי בעיסוק. תמיד חשבתי שזה להשחיל ברגים על עמוד במשך שעות, או לשבת ולצייר פרחים עד שתרגיש יותר רגוע. מסתבר שלא. המרפאים האלו בעצם מלמדים אותך את כל פעולות החיים מחדש. המטפלת היא שמלמדת אותך איך להצליח לקשקש שוב ביצה, היא זו שדואגת להתאים לך סוג של שרוול כזה שנקרא "חפת", שיאפשר לך להחזיק מזלג גם אם יש לך רק אצבע אחת בכף היד. היא גם תעזור לך ללמוד איך לקפל כביסה. באחד הסרטונים הכי יפים שהראו לי ראיתי לוחם קשוח עומד ומקפל כמאה מגבות, בעודו שורק לצלילי השיר שהוא שם לו - "טיק טוק" של קאשה, אלא מה? אז כן, פה לומדים איך לחתל את התינוק שלך כשאתה פצוע, איך להתרחץ לבד, או להתנייד עם הכיסא שלך בסיבובים חדים.
אבל מה שלא ידעתי זה שמרפאות בעיסוק הן גם סוג של פיות שיניים; אתה צריך רק להגיד להן מה אתה חולם לחזור לעשות, והן כבר ימצאו את הפתרון היצירתי ואת התרגיל המתאים. "יש אחד שחשוב לו לחזור לנגן בגיטרה", מספרת המרפאת בעיסוק שובל שוע, "היה לי מטופל שכל מה שעניין אותו היה להצליח לחזור ולאחוז כמו שצריך בנשק". בפינת החדר עומדת ערכה עם מכונת תפירה ועם בדים. תופרת באה לכאן במיוחד לתפור רתמה מיוחדת לחייל פצוע, כזו שתאפשר לו תזוזה יותר טובה עם היד שלו לצורך מה שהוא חולם לחזור לעשות. וזה כזה נס, לחשוב שלכל חייל פצוע יש פיזיותרפיסטית או מרפאת בעיסוק או מדריכת מים בבריכה שלא מוכנה שהוא יוותר על אף חלום שלו, כל עוד זה אפשרי. זה מעורר תקווה שכן, יום אחד גם הפצועים הכי קשה פה יחזרו לשחק כדורעף חופים, לבנות דגמים מגפרורים, לקעקע בסטודיו - מה שהם רוצים.
רק שלא תמיד התקווה נמצאת. לא תמיד בא לך לעשות את אותה הפעולה במשך ימים על גבי ימים ולא להצליח להתקדם מעבר לסנטימטר. לפעמים התקווה פשוט מקפלת את הזנב שלה, כמו כלב טיפולי שנעלב ממך כי לא טרחת להתייחס. במרפסת הכי קיצונית אני פוגשת את עופר, אבא של עומר הפצוע. הוא מקריית ביאליק ונראה, עם הזקן האפור שלו והעיניים הקשוחות, כמו קפטן של ספינת צים. עומר נפצע כשזרקו מטען על הנמ"ר שלו. בו במקום נכרתה לו כף הרגל, אבל במקום לעשות לעצמו חוסם עורקים הוא מיהר לקום ולטפל בשאר הפצועים. רק שהיום, מה לעשות, יש לו יום לא משהו. בהתחלה חשבו שלעומר נכרתה רק כף הרגל ויוכלו להלביש לו נעל מיוחדת שבעצם תאפשר לו ללכת. לפני שבועיים החליטו לכרות גבוה יותר במעלה הרגל, ומאז, הבחור יפה התואר הזה עם העיניים המלוכסנות עדיין מסתגל. "הוא בדיוק יצא לשבָּת בבית", אומר עופר, "את יודעת מה זה שבת בבית בשביל חייל? הוא רוצה הכול. את האוכל של אמא, את החברה, להספיק לבקר את סבא. בחודשי הקיץ עומר היה שוכר מגרש כדורגל כדי לשחק שעתיים עם כל החברים. ופתאום הוא יוצא שבת, ואני רואה שהוא כעוס, ואני מנסה לדבר איתו, אבל פתאום הוא אומר לי את זה הכי פשוט, כמו לילד קטן: 'אבא, אתה זוכר שהתאבלת על סבתא? אז ככה אני מתאבל על הרגל. תן לי להתאבל’".
עופר אומר שלא מדברים מספיק על הקושי של המשפחות. הם שוהים עם הילדים מסביב לשעון, הם לא עובדים כבר חודשים. אצל עופר הקושי הוא בעיקר איך לחלק את עצמו לאלף חתיכות, כמו פאזל. יש לו ילד קטן שמחכה בבית בקריית־חיים, ואולי מרגיש נטוש שאבא ואמא כל הזמן בתל השומר. הוא דואג לבן הלוחם שלו, שהוא אומנם גיבור אבל גם לו מותר לבכות את מה שאבד באש ובעשן. "אני מבקש שתגידי שקשה לנו", עופר אומר, "שלמרות שמרכז השיקום והצוות הרפואי הם נפלאים, אנחנו לבד עם הבנים והבנות הפצועים, כל יום, כל שעה. לא עובדים, לא תמיד יודעים איך לנחם ומה להגיד. וכן, אני מזדהה איתו כאילו שזו הרגל שלי. אתמול בא אליי מישהו ואמר לי 'תגיד תודה, הילד שלך לא מת, הוא רק פצוע'. ומה אם אני לא יכול או לא רוצה לראות כרגע את חצי הכוס המלאה? מה אם אני צריך להרגיש את זה שכן, עצוב לי שהילד שלי חזר מהמלחמה עם מוגבלות?".
כשהם יצאו לקרב, החיילים שלנו חשבו רק על שתי ברירות: או שהם ייפלו במלחמה או שהם יחזרו בחיים. לא עלתה על דעתם האופציה השלישית, שהם יחזרו על כיסאות גלגלים, פגועי ראש, בלי עין אחת. איזה בן 20 או 30 בכלל חושב על אופציה כזו? מי חושב שבמקום לשבת עם החברה שלו בשבת ולחפש סדרה בנטפליקס, הוא ייאלץ לעבור סדרה של 17 ניתוחים? הם לא הכינו את עצמם לעיסה האפורה והארוכה הזו של הטיפולים והבדיקות והפיזיותרפיה והלקום כל בוקר ולהיזכר ברגע של הבום, ומסך הפיח שנופל, ואיך איבדת לתמיד את שלמות העלומים של הגוף. זו דרך ארוכה, להיות פצוע צה"ל, דרך ארוכה שמלאה בעליות ובירידות, וכל תנועה הכי קטנה, כמו לקשקש חביתה, כזו שפעם היית עושה תוך כדי עיון בסמארטפון, פתאום אתה צריך ללמוד איך לעשות מחדש.
אז יש את השעות העצובות. הזמן שבו חושבים על המתים של הפלוגה, על כל אלו שלא שרדו, שאולי נפלו מטר ממך ואולי כמה ימים אחרי התקרית שלך. זה מעורר בי כל כך הרבה אהבה לבני העם שלי, כשאני רואה איך החיילים לא מעיזים לשכוח ולו אחד מהם. אצלנו המוות לא רצוי ומקודש כמו אצלם, אבל אצלנו המתים קדושים. הפצועים וחבריהם רושמים את השמות של הנופלים על דגלי החילות והגדודים שלהם, לוקחים טוש וממלאים את הדגל במשפטים ובמילים אוהבות לזכרם. במרפסת יש לוח מחיק שמתמלא בהקדשות. "רק בלילה רואים כוכבים. לזכר ינאי קמינקה ז"ל".
בערב רוב הלוחמים נוהרים לכיוון השיקום האורתופדי, יש שורה של חדרים עם מרפסות, וביניהן משוטטים עכשיו שלושת חברי "מה קשור" אסי ישראלוף, ציון ברוך ושלום מיכאלשווילי. הם אורחים קבועים במתחם, כפרה עליהם, מכירים את רוב הלוחמים גם בשם הפרטי וגם בסוג הפציעה. "אני דואג לו", אסי אומר לשלום, "הוא לא יצא היום, אומרים שהוא שרוי ברע ואין לו מצב רוח. מה אתה אומר, נקפוץ אליו שנייה? נראה אם בא לו ביקור?" הפצוע שגרם לדאגה מסביר: "יש לי כאב גב, ואני גם צריך לשתות איזה מיץ בריאות כי אני בניקוי רעלים, תסתכלי איזה גועל", הוא מנפנף מולי בבקבוק שמלא בנוזל ירקרק שאכן נראה כמו קיא של צפרדעים. "אבל כשאני מסתכל עליהם, למי אכפת שכואב לי להתכופף ושניקוי רעלים זה באסה? אני חייב להם כל כך הרבה ומקבל מהם כל כך הרבה".
ופתאום, משום מקום, שירה יפהפייה ממלאת את אוויר הלילה הקפוא. זה חנן בן ארי בכבודו ובעצמו, יושב עם נגן הגיטרה שלו ומופיע לאור ירח. אף אחד לא תיאם את זה, זה ספונטני לחלוטין. עכשיו הוא שר את "אמן על הילדים": "אני מתפלל על הילדים שלי / שלא יירשו את השריטות שלי / שיחבקו אחד את השני / אמן, אמן שיהיו בריאים תמיד". משהו בשורות האלו כל כך נכון לסיטואציה, שאני סופרת לפחות עשרה זוגות עיניים שמתכסים עכשיו בדוק של דמעות.
