ביום שני האחרון, אחרי יום יחסית רגוע - מצרך נדיר למדי בחודשי הלחימה האחרונים - נחתה על המרכז הרפואי "סורוקה" פצצה עם הפרסום כי בבית החולים הדרומי מטופל קרוב משפחה של איסמעיל הנייה. הנכד של אחותו של מנהיג חמאס, אזרחית ישראלית ותושבת הנגב שנשואה לבדואי, נולד פג. הוא מטופל ביחידה לטיפול נמרץ ביילוד בבית החולים בבאר־שבע.
המקור לסיפור, אפשר להעריך, היה גורם בצוות הרפואי או הסיעודי, שהתקומם כנגד הטיפול בקרובי משפחתו של האויב מספר אחת של מדינת ישראל, שחי ברווחה בקטאר. הידיעה שהביא כתב חדשות 13, אלמוג בוקר, עוררה כצפוי סערה ברשתות החברתיות, והיו אף מי שקראו לארגון הימני הקיצוני לה פמיליה להתערב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ד"ר שלומי קודש, מנהל סורוקה, לא מבין על מה המהומה. "אנחנו מטפלים בכל אזרחי ישראל, בהיותם מבוטחים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי", הוא אומר, בהתייחסות ראשונה לסיפור. "אנחנו מכירים את המשפחה, היא גרה בשטח שאנחנו אחראים עליו. כל מי שגר בנגב יודע את זה. זו לא הפתעה. האחיות של הנייה כבר לא צעירות, הן מתגוררות בתל שבע, ומעת לעת אנחנו מטפלים בהן, כמו בכל אזרח. זה החוק. הסוגיה הזו כבר נידונה בעבר. מדי פעם זה עולה לכותרות. כמעט בכל מבצע מישהו נזכר שלהנייה יש אחיות בישראל".
ועדיין, זו לא תקופה רגילה. מסתבר שיש בצוות שלך גם מי שמתקומם על הסיפור הזה. אפשר להבין אותו.
"אני מבין את האמוציות, המציאות שנקלענו אליה בעל כורחנו מקצינה באופן טבעי את התחושות. זה מורכב, אבל הצוות יודע היטב מה חובתו המוסרית בעניין הזה. ככל שידוע לי, איש לא סירב לטפל בו".
הייתם צריכים לאבטח את המשפחה?
"מרגע שהעניין התפרסם אנחנו ערניים לאפשרות שתהיה פה השתוללות אבל זה לא קרה. הניסיון להכניס את הסיפור הזה למגרש של מערכת הבריאות הוא לא לעניין. אנחנו לא שחקנים פה. ההחלטה על היחס של המדינה לאזרחים שהם בני משפחות של ראשי ארגוני הטרור היא של הממשלה, לא של בית החולים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכל זאת, אחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר, יש מי שזה בטח עושה לו קווץ' בלב: להילחם על חיי קרוב משפחתו של מי שהרג לנו כל כך הרבה ילדים ותינוקות.
"ברור שזה יוצר אתגר רגשי, אבל אסור לתת לרגשות להיכנס לתחום העבודה שלנו. הרפואה חייבת להיות מנותקת משיקולים זרים. זו חובתנו החוקית".
השר לביטחון לאומי קרא לגרש אותם מישראל.
"אם הקריאה הזו תיענה, קרוב לוודאי שיעדכנו אותנו".
סיפור הפג היה הפיתול האחרון, נכון לרגע זה לפחות, ברכבת ההרים הרפואית והאנושית המטורפת שמרכז־העל הדרומי מצוי בה מאז 7 באוקטובר. אחרי שקלט מספר שיא בקנה מידה עולמי של פצועים מאירועי השבת השחורה, 674 במספר ביממה הראשונה, השגרה מעולם לא שבה אליו במלואה. חטופים, פצועים, מסה אדירה של חיילים שנלחמים על חייהם, כולם מגיעים לפה.
בתוך לחץ העבודה, הלאומי מתערבב כמו תמיד באישי. כמעט לכל עובד כאן יש נגיעה אישית לאירועים. בלובי הכניסה לבית החולים מוצבת שורה ארוכה של תמונות של אנשי צוות ובני משפחותיהם ששילמו בחייהם במלחמה עד כה. שני רופאים מבית החולים נהרגו בלחימה. האחות נילי מרגלית, שעובדת במחלקת ילדים, נחטפה והוחזרה לישראל בסבב הראשון אחרי שטיפלה בחבריה החטופים בשבי. "היא נמצאת במלחמה משלה", אומר קודש ומעדיף לא להרחיב עליה את הדיבור.
גם החיילת אורי מגידיש טופלה כאן כששוחררה משבי חמאס. "קיבלנו התרעה באישון לילה להגיע למיון. שאלנו למה? אמרו: לא יכולים להגיד לכם. המפגש שלה עם המשפחה היה חוויה של פעם בחיים. זה היה רגע מטורף". חטופה אחרת, אלמה אברהם, בת 84, שהגיעה לבית החולים על סף מוות, עדיין מאושפזת בו. "אלמה שברירית מאוד", הוא אומר. "היא לא נהייתה צעירה יותר במנהרות אבל יש לה איכות חיים. לשמוע אותה אומרת את המילים הראשונות אחרי שהתאוששה ויצאה מסכנת החיים שהייתה בה היה מרגש מאוד. היא נמצאת עם הילדים שלה ומסתכלת על הנוף מהקומה החמישית. בסוף גם היא תלך הביתה".
בין הטיפול בתחלואת החורף ובתחלואה סטנדרטית שהוא לחם חוקם של בתי החולים, ממשיכים לנחות במנחת המסוקים כמעט מדי יום חיילים שנפצעו בעזה. "הפצועים הקשים ביותר מגיעים אלינו", הוא אומר. "זה מייצר שגרה מאוד דרוכה. באחד הלילות, בשלוש לפנות בוקר, קיבלנו הודעה על שישה פצועים קשה וכלב שנוחתים תוך חמש דקות. במציאות כזו אתה צריך שבבית החולים יהיו מספיק אנשים טובים שיודעים לתת טיפול מעולה. מאז אותו לילה ישנים בבית החולים גם הכוננים, מרדימים ואורתופדים בכירים. מי שיפגוש את הפצוע בחדר הטראומה יהיה תמיד רופא בכיר, מיומן ומנוסה. יש לנו חדר ניתוח זמין 24/7, שעומד ריק, וחדר נוסף שמפונה בהתראה קצרה. אחיות מבתי חולים אחרים של כללית ישנות כאן כדי לסייע לנו. כשצריך, כולם נמצאים במיון עם כפפות וחלוק תוך דקות".
עד היום, זה הוכיח את עצמו. "לפני כמה שבועות, ביום שישי בלילה, נוחתים כאן שני מסוקים עם ארבעה פצועים קשה", הוא מספר. "כולם צריכים ניתוח. רצה הגורל, ובאותו זמן הייתה תאונת דרכים שחייבה ניתוח דחוף. כך קרה שחמישה חדרי ניתוח עבדו במקביל. זה אירוע שמביא אותי מהבית, כמובן, לתמוך בצוותים וללוות אותם. במקביל הודיעו לי על מסוק עם עוד חמישה פצועים קשה שנמצא בדרך אלינו. הרמנו טלפון לפיקוד העורף. אמרנו להם, 'אנחנו מעדיפים שהמסוק הזה לא ינחת אצלנו'. והוא באמת המשיך לשיבא. אם בכל זאת היה נוחת, היינו מסתדרים גם עם זה".
חלק משמעותי מהאתגר בבית החולים הזה ובאחרים הוא ההתמודדות עם פצועים במצב קשה ביותר, שפעם היו מתים בשדה הקרב. היום ברוב המקרים הם מגיעים לבתי החולים בחיים, ושם מתחיל הקרב האמיתי על חייהם. הפצועים קשה ביותר מחוברים במשך שבועות רבים למכשיר אקמו, שמחליף את פעולת הלב והריאות ושימש להצלת חיים בקורונה. זו הפעם הראשונה בישראל ואחת המעטות בעולם שמשתמשים באקמו לטיפול בפצועי מלחמה. למרבה השמחה, זה עובד. "הסיכוי לשרוד היום יותר גדול מפעם, אבל זה אומר שהצוותים שלנו נחשפים לפצועים הרבה יותר מורכבים, עם מהלך מאוד ממושך", אומר קודש. "השימוש באקמו הוא אחד הפרקים הכי הרואיים והכי משמעותיים בטיפול בפצועים האלה. שיא המלחמה הממושכת על החיים שלהם. זה אירוע דרמטי ועתיר משאבים, שמצריך המון כוח אדם ומעמיד את כל בית החולים על הרגליים. אלה חיילים צעירים ובריאים בדרך כלל, שמקבלים את הקצה של הקצה של מה שיש לרפואה להציע. כרגע יש אצלנו חמישה כאלה. זה מוכיח את עצמו אבל גם מטלטל את המשפחות ואת הצוות. כל בית החולים חי את המהלכים האלה ומכיר את השמות ואת הסיפורים שלהם. כשחייל כזה, שרקד טנגו עם המוות, עובר לשיקום - ישיבת הבוקר של ההנהלה מתמלאת בחיוכים".
"כשאתה רואה הורים של חייל שהוא קטוע רגל אחת או שתיים, שמחכה לו מהלך החלמה ארוך מאוד וחייו יהיו שונים ממה שהם הכירו, פורצים בתפילת הודיה על כך שהבן שלהם חזר להכרה, אתה מבין את המחיר העצום שהחברה שלנו משלמת פה"
בתוך רצף המטופלים של החודשים האחרונים, יש כמה שזכורים לו במיוחד. "יש הרבה רגעים שקשה לא להישבר בהם. ב־8 באוקטובר הגיע לכאן קצין, שנקבע לו מוות מוחי, והמשפחה שלו הסכימה לתרום את איבריו. לראות את אחיו התאום, שגם הוא קצין, נפרד ממנו בבכי היה מאוד קשוח. פצוע שמתעורר וצריך לעדכן אותו שחבריו ליחידה לא בחיים. אי־אפשר להתרגל לזה. כשאתה רואה הורים של חייל שהוא קטוע רגל אחת או שתיים, שמחכה לו מהלך החלמה ארוך מאוד וחייו יהיו שונים ממה שהם הכירו, פורצים בתפילת הודיה על כך שהבן שלהם חזר להכרה, אתה מבין את המחיר העצום שהחברה שלנו משלמת פה".
איך הצוות מתמודד עם רצף האירועים המטלטל והמתמשך הזה?
"הצוות שלנו מדהים. פשוט גיבורים. הוא נלחם על הבית שלו, פשוטו כמשמעו. יש לנו יחידת חוסן מצוינת, שמקיימת מפגשי תמיכה קבוצתיים. אנחנו מוציאים את הצוותים באופן יזום לעבודה בקטיף בעוטף עזה, כי יש ערך מוסף משמעותי מאוד כשאתה הולך ליישובים שטיפלת באנשים שלהם. 600 עובדים כבר עשו את זה אצלנו במסגרת יום העבודה. לראות את הקהילה, את החקלאים שראית שבורים חוזרים לחיים, זה קלוז'ר אחר לגמרי".
ב־7 באוקטובר הכריז קודש על דעת עצמו על אר"ן (אירוע רב־נפגעים) לפני שמונה בבוקר, כשבמטכ"ל עוד נימנמו. הוא שלח עשרות חולים לא דחופים הביתה והזעיק מאות אנשי צוות, שהשאירו את בני משפחותיהם בחדרים מוגנים ודהרו לבית החולים תחת אש. ד"ר קודש (57), שמנהל את סורוקה שש שנים, היה בטוח שהמערכת הרפואית תריע לו. במקום זה, הטיחו בו כמה מהקולגות שלו, בפניו ובעיקר מאחורי גבו, שלא העביר חלק מ־700 הפצועים שקלט למרכזים אחרים משיקולי יוקרה ואגו. בזמן שבסורוקה עבדו חדרי הניתוח סביב השעון, מרכזי־העל האחרים באזור המרכז - שיבא, איכילוב, בילינסון ושערי צדק - ישבו בחוסר מעש מתסכל מול האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, והתבוננו בעיניים כלות איך כל התהילה חומקת להם מבין האצבעות.
המועצה הלאומית לטראומה, שמייעצת למשרד הבריאות, פירסמה לאחר האירוע דוח חמור, שבו נטען, לצד שבחים לסורוקה ולברזילי, כי ביממה הראשונה הוויסות השניוני - העברת הפצועים לבתי חולים אחרים - היה לקוי וחסר. גם נרמז כי איכות הטיפול נפגעה בגלל העומס. הטענות האלה נבדקות כעת גם על ידי מבקר המדינה. קודש הודף אותן על הסף. "אני לא חושב שאי פעם בתולדות מדינת ישראל היה ויסות שניוני קרוב למה שהיה אצלנו. תוך יממה וחצי יצאו מפה 175 פצועים לבתי חולים אחרים. ביום הזה נכתבה התורה איך עושים את זה נכון. אני לא מתרגש מבדיקות והערות, אבל לצוות שלי, שעשה מעשה הרואי מטורף שאין לו אח ורע במערכת הבריאות בישראל ומעטים היו כמותו בעולם, זה מפריע. חבל שאנשים שאני מאחל להם שאף פעם לא יצטרכו להיות בסיטואציה דומה, מניחים שהשיקול היה יוקרה ולא הצלת חיים. אם זה נכון, יכולנו להשאיר אצלנו עוד 50 פצועים".
התרעתם שאתם מפוצצים? ביקשתם שיעבירו פצועים לבתי חולים אחרים?
"ב־10 בבוקר הודענו למשרד הבריאות, 'תפסיקו להנחית אצלנו מסוקים'. ב־11 הודענו את זה גם לפיקוד העורף. כמה דקות אחרי זה מתקשר אלינו קצין בכיר בפיקוד העורף ואומר, 'היה אירוע במסיבת טבע, אני מעביר לך פצועים משם'. אמרתי, 'אל תעביר. אני מלא'. אבל הפצועים המשיכו לזרום והמסוקים המשיכו לנחות עם פצועים אנוש.
"צריך להבין. לא היה חוסר של מטפלים בשום נקודה ביום. כולם התייצבו לעבודה. אבל היה ברור שתהיה בעיה בחדרי הניתוח, ולא רציתי לבקש מהצוות שלי לעבוד בחדרים לא ממוגנים כשבחוץ עפים טילים".
במבחן התוצאה, טוען קודש, "אין פצוע, לא אזרח ב־7 באוקטובר ולא חייל מאז, שיכול היה לקבל טיפול יותר טוב ממה שהוא קיבל אצלנו. שמעתי תלונות שאנשים שכבו במסדרונות. זה לא נכון. התפוסה בכירורגיה לא עברה אף פעם את המאה אחוז. פינינו מספר גדול של פצועים בשיקול דעת, אחרי טיפולים דחופים להצלת חיים".
בחוכמת הבדיעבד, מה היית עושה היום במצב כזה?
"כנראה בדיוק את אותו הדבר. כל עוד אני מסוגל לטפל - אני מטפל".
"יש לנו מכלים של דלק ומים. קנינו מכולה מקוררת למזון. אנחנו ערוכים לפתוח מקומות לינה מעבר לכביש. אם לא תהיה תקשורת, רשת סלולרית, נעבוד עם רצים. כמו פעם. קנינו גם מכשירי רדיו"
בעוד הפצועים מהשבר האחרון ממשיכים לזרום לכאן, עיני המערכת כבר נשואות קדימה, אל המשבר הבא שעומד בפתח. התרחיש הגדול שמערכת הבריאות בישראל נערכת אליו היום מכונה "עלטה". התרחיש הזה עוסק במצב שבו תשתיות חיוניות ייפגעו ובתי החולים יצטרכו לתפקד כ'אי בודד', כלומר לספק לעצמם ולתלויים בהם את כל צורכיהם - מים, חשמל, מזון וציוד רפואי - במשך ימים רבים.
"אני הפסקתי את השימוש במונח עלטה, כי התרחיש האחרון הוא תרחיש של מלחמה כוללת, ולא של פגיעה כזו או אחרת בתשתיות", אומר קודש. "כשכל המדינה מאוימת ואתה מתמקד בעלטה, אתה עלול ליפול לפח שבו אתה מתעסק אך ורק בענייני חשמל. זה לא המצב. התרחיש שלנו כולל למשל את האפשרות ש־300,000 איש יחליטו שהם עוזבים את חיפה ומקימים עיר אוהלים בנגב. זו לא עלטה, זה תרחיש מלחמה, שסורוקה חייב להיות מוכן אליו.
"יש לנו מכלים של דלק ומים. קנינו מכולה מקוררת למזון. גייסנו את החברים מאוניברסיטת בן־גוריון, ואנחנו ערוכים לפתוח מקומות לינה מעבר לכביש, לתרחיש שבו נצטרך להלין את העובדים. אנחנו נערכים לפתוח ארבעה גני ילדים, עבור עובדים שילדיהם יבואו איתם לעבודה. זה כבר קרה בעבר, אבל לא בקנה מידה כזה. יש לנו כיתת כוננות של 12 לוחמים לשעבר, שיגנו על בית החולים במקרה שיותקף. אם לא תהיה תקשורת, רשת סלולרית, נעבוד עם רצים. כמו פעם. יש לנו שמות של עשרות סטודנטים מתנדבים, שעברו הדרכה ויודעים לאן הם ישובצו. קנינו מכשירי רדיו, למקרה שלא תהיה תקשורת. קנינו ותירגלנו שימוש בטלפונים לווייניים. יש בניין אחד שבו אפשר לדבר בהם מבפנים. בכל שאר הבניינים צריך לצאת החוצה. אם לא מתרגלים את זה, זה לא יעבוד".
מה אתה מציע לבתי החולים הצפוניים, שעיקר הנטל במלחמה עם חיזבאללה ייפול מן הסתם עליהם?
"אל תחכו. תתרגלו תתרגלו ועוד פעם תתרגלו. תחשבו על הכול, ותנצלו כל דקה לתכנון מדויק, לא ברמת הסיסמאות אלא ברמת המיקרו. היכולת להיערך משמעותית מאוד. ב־7 באוקטובר לא היה זמן לזה. אם היית שואלת אותי ב־6 באוקטובר האם אני מסוגל לטפל ב־674 פצועים ביממה לא בטוח שהייתי משיב בחיוב. היום אם את שואלת אם אנחנו מסוגלים לטפל ב־674 שמניחים לי מחר בפתח המיון במשך עשר שעות, ברור שהתשובה היא כן, כי אנחנו כבר יודעים לעשות את זה. יש מנהלים חזקים מאוד בבתי החולים בארץ, גם בצפון וגם במקומות אחרים, שיקבלו את ההחלטות הטובות ביותר ויעמדו במבחן הכי טוב".
אבל גם התרגילים הטובים ביותר לא יסייעו לפתור בעיה קריטית אחת, שמדברים עליה כבר תקופה ארוכה: בעיית המיגון. במשך שנים לא העבירה המדינה כסף למיגון בתי החולים, בעיקר בפריפריה. מבקר המדינה התריע על הבעיה לפני כמעט עשור, ומאז כלום לא השתנה. בסורוקה, מחצית מחדרי הניתוח אינם ממוגנים, וכך גם חדרי הצנתורים, מכון הדימות ומאות מיטות אשפוז. בשעת חירום נאלצים ההנהלה והצוות לאלתר פתרונות בעייתיים כדי להתגבר על הכשל הזה. למשל, לנתח במקומות מוזרים.
כך קרה ב־7 באוקטובר, כשחלק מהפצועים עברו ניתוחי בטן מורכבים בחדרי ניתוח הסמוכים לחדרי הלידה, ומיועדים בכלל לניתוחים קיסריים. "ביצענו ניתוחי טראומה מצילי חיים בחדרי הניתוח הגינקולוגיים", מודה קודש. "זו הייתה אחת ההחלטות הדרמטיות שקיבלנו באותו יום. זו הפעם הראשונה בתולדות בית החולים שהשתמשנו בחדרים האלה לטראומה. בשגרה חדר המיון, חדרי הניתוח והיחידה לטיפול נמרץ שוכנים כולם במרחק קומה אחת זה מזה. הצורך לנייד פצוע מאות מטרים לניתוח בצד השני של בית החולים, ולהתרחק מטיפול נמרץ הוא מכביד ומסרבל, ודאי ביום כזה".
5 צפייה בגלריה
פינוי מוסק בבית החולים סורוקה. ''חדרי ניתוח לא ממוגנים הם לא ניהול סיכונים''
(צילום: דוברות בית החולים סורוקה)
קודש מתריע כבר שנים בפני כל מי שמוכן להקשיב לו על בעיית המיגון בבית החולים, ללא מענה. "ב־7 באוקטובר ברבע לשבע כבר סגרתי חדרי ניתוח לא ממוגנים", הוא אומר. "הצוות של סורוקה היה ערוך להיכנס לנתח בהם תוך חירוף נפשו ולמדינה זה סבבה, אבל כמי שנושא באחריות העדפתי למנוע מצב כזה. בדיעבד, הסתדרנו עם החדרים הקיימים. אבל זה היה כפסע מאיתנו. עוד שני פצועים קשה וזה מה שהיה קורה.
"ביולי האחרון, קצת אחרי מבצע מגן וחץ (שנערך במאי 2023 ש.ר.), הבאתי בפני ועדת האתיקה של כללית מקרה של מטופל עם שבץ מוחי, שנזקק לצנתור מוח, אבל חדר צנתורי המוח שלנו לא ממוגן. בתור מנהל בית החולים, הייתי צריך להחליט אם אני מאשר לצוות שמוכן לעבוד באזור לא ממוגן ובמקרה של אחד לאלף שהוא נפגע מטיל אני הולך לכלא, כי המדינה אסרה להשתמש בו, או משנע אותו לירושלים, ופוגע בסיכויי ההחלמה שלו. הברירה הזאת, שהמדינה מטילה עליי, היא שערורייתית".
מה אמרו לך?
"יש לי פסיקה של מנכ"ל כללית ו־ועדת האתיקה שאישרה לי לעשות את זה, כלומר לעבוד באתר לא ממוגן, בסדרת תנאים שאני הגדרתי: שני רופאים מתחומים שונים שיגידו שזו הצלת חיים, המטופל והצוות מסכימים וזה מתועד. זה הזוי".
במקום להשקיע את התקציב הנדרש למיגון, כמיליארד שקל לכל בתי החולים, שלחו אותו לקושש תרומות לטובת העניין. גם זה לא עבד. "אף אחד לא שולח מג"ד שריון לגייס תרומות לטנקים", הוא קובל. "הסתובבתי בארצות־הברית בין כל הקרנות הגדולות, התשובה האוניברסלית הייתה 'מיגון זה התפקיד של הממשלה שלך'. התוצאה היא שכל מלחמה אני מפנה מחלקות שלמות. ב־7 באוקטובר אנשים הגיעו לעבודה מאופקים, שכולנו יודעים מה קרה בה. החבר'ה האלה היו מוכנים לסכן את חייהם עבור המדינה, שהמדינה תואיל לקיים את חלקה".
הסיפור של המיגון, אומר קודש, הוא פצע מדמם. "אמרתי לבר סימן טוב כבר בקדנציה הקודמת שלו כמנכ"ל משרד הבריאות: תנו לנו תוכנית חמש שנתית, עשר שנתית. תנו איזה אופק. קראתי שהוא אמר בריאיון שצריך לנהל את הסיכונים, כי הכסף לא מספיק להכול. יש מקומות שאני יכול להבין את זה. חדרי ניתוח לא ממוגנים הם לא ניהול סיכונים".
לאחרונה פורסם שהוסכם על תוספת תקציב למיגון.
"משהו מתבשל בסכומים קטנים, 50, 60 מיליון שקל. נותנים פתרון לחלק מהאתרים. את השאר צריך לבנות מחדש. יש דוח מבקר המדינה על זה. אני מניח שהשאלה הראשונה שאשאל אותו כשיבוא אלינו לבדוק את אירועי 7 באוקטובר תהיה מה קרה לבדיקה הקודמת שלו".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.24
