ממש כמו גיבור מסרט אקשן שובר קופות, ביום ד"ר ר' (53), אבא לשניים, הוא רופא מנתח בכיר באחת המחלקות הכי חשובות בבית חולים סורוקה, ובלילה הוא חצי לוחם-חצי רופא ביחידת המילואים העילית 669. אחרי פעילויות חילוץ קשות בלב עזה, כשהוא מטפל תחת אש, הוא נוחת עם מסוק הפינוי, מחליף למדי הרופא, וממשיך בטיפול בפצועים שהגיעו זה עתה מהלחימה.
"ב-7 באוקטובר הייתי בבית החולים וניהלתי את האירוע של הפצועים האורתופדיים", מספר ר' ממחלקתו, "יותר ממחצית מכלל הפצועים שהגיעו לסורוקה. הניסיון המבצעי שלי מהיחידה בצבא עזר לי להתמודד עם הטירוף של אותה שבת בצורה מאוד טובה. תוך זמן קצר חזרנו לשליטה מלאה, למרות המספרים האדירים שאף פעם לא פגשנו קודם. אני הרבה זמן במילואים כרופא מבצעי ביחידה, מאז מלחמת לבנון השנייה, אבל סבב הלחימה הזה הוא בעצימות גבוהה יותר מאי פעם, וכך גם אופי הפציעות והמורכבות שלהן".
4 צפייה בגלריה
"את ההתגייסות רואים בעם". רופאי סורוקה. מימין: ד"ר ר', ד"ר גל בן אריה, ד"ר א', ד"ר ליאן דים
(צילום: הרצל יוסף)
"המגע הראשוני עם 669 מתחיל בכוחות שנמצאים בשדה הקרב", הוא מסביר. "כוח נוסף מנייד את הפצועים למנחת, שם מחכה להם כוח מוסק של 669. שרשרת הפינוי הזו, שמתנהלת תחת אש, מאפשרת להוריד באופן משמעותי את אחוזי התמותה בקרב הפצועים קשה. הפעילות שלנו מתפרסת על פני כל המדינה וכוללת אירועים אזרחיים וצבאיים, ולכן הפצועים שאנחנו נתקלים בהם מאוד מגוונים. אחד המאפיינים של השירות ביחידה הוא שאתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לפגוש עד שדלת המסוק נפתחת".
ספר על מקרה שהשפיע עליך במיוחד.
"היה חייל שחילצנו במסגרת המילואים, והמשכתי לטפל בו בבית החולים עד שהוא יצא לשיקום. פגשתי אותו בשדה הקרב וטיפלתי בו במדים השניים שלי, וזה מרגש ללוות מישהו שהגיע במצב קשה עד לרגע שהוא משתחרר הביתה. טיפלתי גם בחייל מהיחידה שלי. הצלחות כאלה נותנות כוח כרופא, אבל גם כלוחם וגם כאזרח. ולא תמיד זה מצליח, אבל מנסים לזכור את הטוב".
ד"ר ליאן דים (35) נמצאת מאז 7 באוקטובר בגזרת הצפון, בחטיבת המילואים כרמלי. בשגרה היא מתמחה בגינקולוגיה, ובימי הלחימה היא רופאה בגדוד מילואים של גולני. "הרצון להיות רופאה צמח אצלי עם הזמן", היא מספרת, "בין היתר בעקבות יחס שראיתי שמטופלים מקבלים שלא תאם את מה שחשבתי שצריך להיות בעולם הרפואה, ורציתי לשנות. גדלתי ברחובות, אבל התאהבתי בסורוקה. עבדתי קשה שלוש שנים כמתמחה, אבל ב-7 באוקטובר התחיל המבחן האמיתי.
"בצהריים כבר הקפיצו את גדוד המילואים שלי לצפון. חשבנו בהתחלה שזה יהיה משהו קצר, אבל זה נמשך מעבר לכל הציפיות. לא היינו עם טלפונים בשטח, לא ידענו מה קורה במדינה עד שיצאנו הביתה אחרי כמעט חודש. נסעתי הביתה וראיתי בדרך שלטים של חטופים. אלה דברים שאתה לא נחשף אליהם בשטח. נחתי בסופ"ש, ומיד חזרתי לצבא עד להודעה חדשה".
ד"ר ד': "הגיעה למיון אישה מבארי שנורתה בחזה, ובטיפת החיים האחרונה שלה ניסתה להבין מה קורה עם המשפחה שלה. 'אני יודעת שבעלי והתינוק שלי מתו, רק תבררו מה קורה עם הילדים האחרים'. ילד מחולית ששכב ירוי מתחת לגופות של ההורים שלו. מצאתי את עצמי מתפרק בבכי תוך כדי התורנות"
איזו משימה יותר חשובה, בשטח או בבית החולים?
"שתי המשימות מאוד חשובות. כל חייל בשטח חייב לקבל את הטיפול הרפואי הכי טוב שאפשר. מצד שני יש לי מתמחות בסורוקה שעושות יותר תורנויות תוך כדי שהבעלים שלהן במילואים ועובדות 24 שעות ברצף. כולם מגויסים, אין ברירה. יש התגייסות מטורפת של רופאים. למשל פרופ' שרון פרלמן, גינקולוגית בבילינסון, שמ-7 באוקטובר לקחה על עצמה את הטיפול בציוד החסר, החזיקה את מרלו"ג "אחים לנשק" וסיפקה ציוד רפואי שאפשר היה רק לחלום עליו בשטח.
"גם אנשים שלא בצו 8 תורמים מהזמן שלהם. יש קבוצת ווטסאפ של רופאים מכל הארץ שעונים לשאלות של חיילים בשטח, קבוצות של מנהלי מחלקות שמטפלים בדברים מסביב לשעון, רופאים שמקבלים במרפאות שלהם בהתנדבות. מה שרואים בעם רואים גם בעולם הרפואה. התגייסתי לצבא בגלל הערכים שגדלתי עליהם, ערכי הציונות הדתית, של אהבת העם והמולדת. המשכתי במילואים כרופאה כדי שכל חייל יידע שיעשו בשבילו את המקסימום, ונשארתי בגלל האנשים המדהימים בגדוד".
ד"ר ד' (40), נשוי ואב לשלושה שמתגורר בקיבוץ בצפון הנגב, הוא רופא בכיר בחטיבת הקומנדו. למרות שבקריירה שלו ככירורג ובשירות ביחידה מובחרת הוא למד לנתק את הרגש מהראש, אירועי השבת השחורה משפיעים עליו עד היום. "את עולם הרפואה תמיד רציתי, אבל עולם הביטחון היה רחוק ממני", הוא מספר. "כשנחשפתי לעולם הכירורגיה היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות. לקראת סוף הלימודים הגעתי ליחידת הרפואה של חטיבת הקומנדו, מהיחידות שתמיד יש בהן ביקוש לכירורגים".
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"אני שומר שבת. הייתי בבית עם חברים בשמחת תורה, ומשש וחצי בבוקר שמענו המון פיצוצים, ולא היו אזעקות. ברבע לשמונה התחילו טלפונים, ובשמונה כבר הייתה הכרזה על אר"ן. מנהל בית החולים שלח הודעה שכולם צריכים להגיע. אחרי 20 דקות הייתי בחדר הטראומה, בתוך הכאוס. כל המיטות תפוסות, וצוותים מכל בית החולים מגיעים לעזור, גם רופאים בכירים וסגני מנהלים. ושטף של פצועים. כל אחד שנכנס אנחנו מסתערים עליו, מטפלים בו ומחליטים לאן הוא הולך. בשנייה שהוא יוצא מחליפים את הציוד, ונכנס הפצוע הבא. לא היה אחד שוויתרנו עליו".
ובתפקיד הצבאי שלך?
"כל היחידה שלי הוקפצה, אבל אחרי שראיתי מה קורה בסורוקה אמרתי שאני לא יכול לעזוב את המחלקה, והתייצבתי למילואים אחרי כמה ימים, כשהמצב נרגע קצת. ואז אתה מתחיל להיזכר במה שראית ולשמוע סיפורים. לכירורגים יש שכבות של הגנה, אנחנו מאוד ציניים ואדישים, ואתה תמיד מנסה להגיד 'זה לא קשור לחיים שלי'. אבל אלה היו מהימים הכי גרועים בחיים שלי. כל מנגנוני ההגנה נפרצו.
"הגיעה למיון אישה מבארי שנורתה בחזה, ובטיפת החיים האחרונה שלה ניסתה להבין מה קורה עם המשפחה שלה. 'אני יודעת שבעלי והתינוק שלי מתו, רק תבררו מה קורה עם הילדים האחרים'. ילד מחולית ששכב ירוי מתחת לגופות של ההורים שלו. סבתא מבוגרת מאחד הקיבוצים ששואלים אותה איך היא מרגישה והיא עונה 'הנכדה שלי חטופה בעזה'. מצאתי את עצמי מתפרק בבכי תוך כדי התורנות.
"בשלב הזה הרגשתי שאני חייב את החבר'ה מהמילואים לצידי, וב-11 באוקטובר יצאתי ליחידה. סופחתי לאגוז והיינו שבוע בעזה ובחאן יונס, ואחר כך הייתי בפעילות עם מגלן. אחד האירועים המשמעותיים היה פיצוץ מטען שהרג חייל ופצע נוספים, עשרות מטרים ממני. צריך לטפל ולפנות מהר, תחת אש, באזורים מאוד עוינים, ולקבל החלטות מהירות בשטח כשאין לך זמן להתמודד עם הסיטואציה".
סא"ל (מיל') א', רופא בכיר במחלקה הכירורגית, ישן כמעט כל יום בחודשים האחרונים במשרדו בבית החולים, כשהוא לובש את מדי הטייס שלו. "בתור רופא בכיר אני מטפל ביום-יום בפצועי טראומה מכל הסוגים ומנתח אותם", הוא מספר. "בסורוקה מורגלים באירועי טראומה, לכן בסך הכל המלחמה תפסה אותנו ערוכים, למרות שהימים הראשונים היו מאוד מאתגרים. מהר מאוד התארגנו והתחלנו לתפקד כמכונת מלחמה. השתלטנו על כמות גדולה מאוד של פצועים".
ב-7 באוקטובר א' היה בחו"ל, "אבל כשחזרתי מיד נכנסתי לשגרת לחימה במילואים לצד משמרות בבית החולים. בהיותנו מרכז הטראומה היחיד בדרום, הפצועים מגיעים לפה בקצב מהיר שפחות רואים בבתי החולים במרכז. השניות בין חיים למוות הן קריטיות, והאתגר הכי גדול הוא איך אנחנו מצליחים גם לשמר שגרה, גם לצבור כוחות וגם להשתלט על אירוע גדול בזמן קצר מאוד".
ובצבא?
"בסדיר הייתי טייס, ובמילואים אני קצין תקיפה ראשי בתא דוד, שנותן סיוע באש לכוחות הקרקע. יש לנו בתא את כל האמצעים, ממטוסי קרב ומסוקים ועד כטב"מים, ואנחנו דואגים להתאים את החימוש הנכון למשימה הנכונה. יצא לי להיות מעורב מתא השליטה בלא מעט אירועים שאחר כך טיפלתי בפצועים מהם בבית החולים. בתחילת הלחימה הגעתי לבית החולים כמילואימניק, לראות איך אני יכול לעזור, ובדיוק הגיעו פצועים במצב מאוד קשה מפיצוץ של מטען. אלה פציעות שאנחנו פחות רואים בשגרה.
"יש סיפורים שלא יכולתי להתנתק מהם, וסיפרתי על זה בעיבוד הרגשי שעשו לנו בצבא. לא טריוויאלי להיות רופא, מילואימניק, לוחם ואזרח שהסביבה שלו נפגעה. אני עושה משמרות גם במילואים וגם בסורוקה ומרגיש שאני רוצה לתת עוד, גם לזה וגם לזה, ובאמצע יש את המשפחה והילדים שלי, שכשיורים טילים אני דואג להם. אני במילואים עד מתי שיצטרכו", הוא מסכם. "התפקיד שלי ייחודי ואני אחד האנשים היותר מנוסים בתא, וזה חשוב ללחימה".
ד"ר גל בן אריה, מומחה ברדיולוגיה אבחנתית, (45) גר במושב קלחים, שגם אליו ניסו לחדור מחבלים בשבת השחורה. "כיתת הכוננות ביישוב הוקפצה, וכחלק מצוות החירום היישובי הוקפצתי גם", הוא משחזר. "במקביל הייתי כונן בבית החולים, וכשהכריזו על אר"ן עזבתי את המושב ונסעתי לסורוקה, כשאשתי והילדים לבד בבית. הגעתי יחד עם האמבולנסים הראשונים ומהר מאוד היה שטף עצום של פצועים שזרמו למיון. חיילים, צעירים מהמסיבה. הבנו שזה אירוע בקנה מידה שלא ראינו מעולם. הייתי בבית החולים עד חמש בבוקר, כשקיבלתי טלפון מיחידת המילואים שלי".
איזה רגע נשאר איתך מאותו יום?
"בצהריים העברתי את אחד הפצועים למיטת ה-CT, ופתאום קלטתי שזה מישהו מהמושב שאני גר בו. הוא היה עוזר לי בעבודות גינה, ועכשיו הוא חייל ששוכב פצוע על המיטה. התלבטתי איך לדבר איתו, אם להגיד לו מי אני, כי הוא היה פצוע קשה בשתי העיניים ולא יכול היה לראות אותי. בסוף החלטתי רק להרגיע אותו ולא לפתוח משהו שרגשית יהיה לי קשה להתמודד איתו. אני שמח לומר שהוא בחיים, משתקם פיזית ונפשית. עדיין לא סיפרתי לו על הרגע שלי איתו".
ואז אתה יוצא למילואים.
"אני רופא בחטיבה 12, חטיבת רפואת הנגב. קיבלתי קריאה להתייצב, וחיכיתי עד שמישהו מהצוות יחליף אותי. הייתה הירתמות מדהימה של כולם. אנשים שלא היו כוננים פשוט הגיעו בלי לשאול. רופאים ישבו יממה שלמה מול המחשב כדי לתת תשובות ושהכל יתקתק מהר. בזכותם יכולתי לצאת למילואים, בזמן שהמשפחה שלי התפנתה למרכז.
"היינו בין היחידות הראשונות שנכנסו לצפון הרצועה. הרבה כניסות ויציאות מעזה ואירועים של טיפול בפצועים. שוחררתי לפני חודש, ובימים אלה התחילו דיבורים שנחזור לגזרה. הדבר שמשאיר אותי אופטימי הוא ההירתמות של כולם כשקורה אירוע כזה. אין הבדל בין אדם לאדם. כולם עוזבים הכל ופשוט מתייצבים בשביל לעזור ולתרום, וזה אומר הכל. אני גאה לגור ולעבוד במקום שבו לאנשים אכפת האחד מהשני".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.02.24
