על ספסל במחלקה לשיקום אורתופדי במרכז הרפואי שיבא כמעט בלתי אפשרי לנהל שיחה עם שמואל משה. כל משפט שני נקטע על ידי פצוע שמגיע ללחוץ את ידו או איש צוות רפואי שמבקש לשאול לשלומו. לשמואל זה דווקא נוח. הוא מעדיף לדבר כמה שפחות על מה שהוא עושה. "מלבד החיסיון הרפואי של המטופלים, אני מקפיד לשמור על הפרטיות של המשפחות", הוא מסביר. "אף אחד לא צריך לדעת מה הבעיות של האחר. מאחורי כל לוחם פצוע יש משפחה שעלולה להתפרק".
5 צפייה בגלריה
סרן במיל' אסיף מחבק את המתנדב משה אושמי. "הלוחמים שנפצעו הצילו לנו את הבית. אנחנו חייבים להם הכול"
(צילום: יריב כץ)
שמואל (44), תושב פתח-תקווה, נשוי לדבורה ואב לחמישה, מנהל כבר 20 שנה את עמותת "נותנים תקווה", שכוללת מערך של מתנדבים ובנות שירות לאומי שמעניקים סיוע במחלקות הילדים בבית החולים לילדים אדמונד ולילי ספרא בשיבא תל השומר. בין היתר, העמותה מסייעת לגייס מימון לתרופות מצילות חיים ותומכת במשפחות של מטופלים שנקלעו לקשיים כלכליים. המתנדבים מובילים פעילויות כמו סדנאות ומופעים בבית החולים, ופרויקט הדגל של העמותה הוא מרכז מוזיקה ומדיה עם כלי נגינה ואולפן הקלטות.
יהונתן משה: "הפכנו כאן למשפחה, המתנדבים והפצועים. אנחנו מקשיבים להם, עוזרים במה שאנחנו יכולים, ובמה שלא, אנחנו מחברים לאחרים. אני לא אדם שבוכה, אבל יצא לי כבר כמה פעמים לשבת עם פצועים, להתחבק ולבכות יחד"
כשפרצה המלחמה החליט שמואל להרחיב את פעילות העמותה עבור הלוחמים הפצועים שנקלטו בבית החולים, וכך נכנס לתמונה יהונתן, בנו בן ה-22. "הוא נכנס מהר מאוד לעניינים והפך לג'וקר של המחלקה", אומר האב הגאה ומספר על חלק מהפעילויות של העמותה, בהן טורניר פיפ"א שערכו. "דאגנו גם לשלָּטים עבור משתתפים עם יד אחת", מוסיף יהונתן. לפני שלושה חודשים, כשהיה עם הפצועים בשיבא, נולדה בתו הראשונה עדי. "הכול בזכות אשתי הדר שמבינה את החשיבות של העשייה שלנו", הוא אומר.
"שמואל הוא מלאך", מעיד שלום שטרית (20), לוחם במסייעת גולני שנפצע בקרב ואיבד את רגלו. "הכרתי אותו ואת יהונתן כשהגעתי לכאן, וראיתי איך הם מגיעים לכל פצוע, לכל משפחה, והכול בשקט ובצניעות. המשפחה שלי עברה טלטלה. זה מצב לא פשוט". "בינתיים הפכנו כאן למשפחה, המתנדבים והפצועים", אומר יהונתן. "אנחנו מקשיבים להם, עוזרים במה שאנחנו יכולים, ובמה שלא, אנחנו מחברים לאחרים. אני לא אדם שבוכה, אבל יצא לי כבר כמה פעמים לשבת עם פצועים, להתחבק ולבכות יחד".
במסדרון יהונתן עוצר לחיבוק בין אסיף אברהמי, סרן במיל' באגוז שנפצע מפיצוץ רימון וצפוי להשתחרר למחרת, למתנדב משה אושמי."המתנדבים האלה מייצגים את הישראלי היפה שנותן מכל הלב", אומר אברהמי. "להם הצלחתי לספר על הלחימה האינטנסיבית ברצועה. מצאתי אצלם אוזן קשבת וזה מאוד עזר לי". אושמי (21) היה המתנדב הראשון שהצטרף ליהונתן במחלקת השיקום. "הלוחמים שנפצעו הצילו לנו את הבית. אנחנו חייבים להם הכול", הוא מסביר.
"דרך העמותה הצלחנו לגייס תרומות לכל צורך של המטופלים והמשפחות", מספרת אביטל ויסבלום - מורן, מנהלת לשכת הנהלת השיקום, "ממחשבים ניידים ועד מכון יופי מאולתר עם טיפולי פנים, מניקור ופדיקור. אני יודעת שבשיחת טלפון למתנדב בעמותה הכול יכול לקרות".
עמית אלון (20), לוחם גבעתי שנפצע שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה, שותף לתחושה הזו. "הייתי הפצוע הראשון מהכוח שלי", הוא מספר. "החיבור הראשון עם יהונתן היה דרך אבא שלי. הוא זיהה על הפנים שלו שהוא במצוקה ועזר להורים שלי במה שצריך. מבחינתי יהונתן הוא לא נציג של עמותה, הוא חבר". אחיו, מאור, לוחם גבעתי שגויס למילואים, מוסיף שנוכחות המתנדבים הקלה עליו כשחזר להילחם ברצועה. "ידעתי שהם דואגים לאחי ועוזרים לו".
את דוד חי ריבייב, מתעד מבצעי שנפצע בפעילות כוחות הנדסה ברצועה, פגש יהונתן במחלקת טיפול נמרץ כשהגיע להכיר את הפצועים החדשים. "הותקלנו על ידי מחבלים שירו לעברנו RPG", מספר דוד, המתעד המבצעי הראשון שנפצע קשה מיום הקמת פלגת התיעוד והצילום בדובר צה"ל. "זו הייתה הלחימה הראשונה שהשתתפתי בה. בדילמה בין לירות או לצלם, בחרתי לרוב במצלמה. יהונתן ליווה אותי מרגע שהגעתי, מאז שהייתי מורדם ועד עכשיו, כשאני משתקם. הוא עושה הכול מהלב ותמיד שם כשצריך אותו". סיגל לוי, יו"ר עמותת "נותנים תקווה", סיכמה: "אני מלאה בגאווה ואסירות תודה להיות חלק מעשייה כל כך מבורכת".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.02.24
