תרומות בהיקף נרחב, הצהרות על אחדות וסיוע ומבקרים רבים במחלקות השיקום. כל אלה אפיינו את השבועות הראשונים לאחר טבח 7 באוקטובר והכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה. אלא שיותר מארבעה חודשים לאחר היום ששינה את החיים של רבים כל כך, וגם של לא מעט חיילי צה"ל, בני משפחה נותרים לעיתים לבד מול הקשיים הרבים והאתגרים החדשים בעקבות הפציעות הקשות עימן מתמודדים יקיריהם.
על פי נתונים שפירסם צה"ל בשבוע שעבר, נקלטו לא פחות מ-5,500 חיילים וחיילות עם פציעות בדרגות שונות, מרביתם מילואימניקים עד גיל 30. חלקם עדיין מאושפזים, אחרים החלו בשיקום, וישנם גם את אלה שכבר מנסים לחזור לשגרה. שלוש אמהות לחיילים פצועים מספרות על התחושות המעורבות נוכח ההרגשה שכולם חזרו לשגרה, בעוד הן עדיין אוספות את עצמן ואת משפחתן.
העם לא באירוע
יפעת סלח, שמתגוררת בנווה מונוסון, היא אמו של סמל אורי מימון, בן 20 ששירת בגדוד דוכיפת בכפיר. "ב-8 באוקטובר אורי שלי נפגע מירי דו־צדדי", היא מספרת, "כיתת הכוננות בשתולה הייתה בטוחה שהוא, הסמ"פ והחובש הפלוגתי הם מחבלים ונתנו להם מכת אש. האוטו היה מפוצץ בכדורים, הם לא הספיקו לצעוק להם שזה צה"ל".
לאחר טיפול קצר במרכז הרפואי הגליל בנהריה, הועבר אורי לשיבא. "היה כאוס שלם, היסטריה", נזכרת האם, "השבועות הראשונים היו כמו שדה קרב. עד היום אין לנו תשובות חד-משמעיות מה עבר לו בגוף. רצינו רק שינשום ושלא יכאב לו. הוא היה מאוד כאוב".
סלח משמשת כעוזרת למנהלת תרבות במוסד לדיור מוגן. "החיים קיבלו ברקס", היא מספרת, "אחרי חודשיים יצאתי מבית החולים. אני רואה אנשים יושבים בבתי קפה ומבינה שהמדינה המשיכה הלאה. אני הייתי במצב הישרדותי. נכנסתי לעולם שלי".
השבועות הבאים, למעשה עד לאחרונה, גילמו בתוכם קשיים רבים. "לא תיקשרתי ולא יכולתי לדבר עם אנשים", היא מספרת, "ביקשתי מאנשים לא לדבר איתי, לא היו לי כוחות לענות. חזרתי לעבוד אחרי שבועיים. התלבשתי, חייכתי. בהתחלה בעבודה התחשבו, עטפו אותנו ושילמו לי, אלא שהכל שקע אחרי חודש, האמפתיה דעכה. יש לי היום ילד בן 20 פצוע, כאוב, שער בלילה, ישן ביום ולא יכול לנהוג. אני מרגישה שדי נדחקנו, משפחות הפצועים. עכשיו הדברים מתחילים לשקוע. עכשיו הכל מתחיל".
אושרית לוי: "אם כל אחד היה מבקר פעם בחודש באחת ממחלקות השיקום בארץ, זה היה נהדר. חוזרים משם עם תעצומות נפש. היום מבקרים פחות ממה שהיה בהתחלה. החיילים כאילו נשכחו. ביום חמישי האחרון, למשל, השיקום בשיבא היה שומם, וזה צבט לי את הלב. אני לא רוצה שהחיילים יהיו שקופים"
לדבריה, "השבועיים הראשונים היו מאוד קשים בבית. אם אני מגיעה לשימוע ולפיטורים, אז אני צריכה להתמודד עם זה עכשיו. אין חוק שמונע ממישהו לפטר אותי, ואני לא בהיריון שאסור לפטר אותי. אנחנו לא אותו בית, לא אותה משפחה. התהפכו לנו החיים".
אושרית (אושי) לוי מחולון היא אמו של סמל אופק לוי, בן 22, שנפצע בדצמבר בג'בליה. "אופק קיבל כדור ביד ממחבל", היא מספרת, "הוא נפצע מרסיסים בגוף. ו-24 שעות לאחר הפסקת האש שיגרו עליהם ארבעה נ"ט".
יותר מחודשיים אחרי הפציעה, לוי סופסוף מתפנה ומנסה להבין כיצד האירוע הזה השפיע עליה. "עוד לא טיפלתי בעצמי, לא מצאתי זמן", היא אומרת, "אני עדיין מתעסקת עם הבירוקרטיה כדי לקבוע טיפולים, אבל לא מתלוננת על שום דבר. אני מרגישה שהמערכת מתפקדת. עם זאת, קשה לראות שכולם כבר חזרו לשגרה. אני חושבת שרק מי שיש לו חייל שנפצע או נהרג מבין את המלחמה. כל השאר לא ממש באירוע. היה לי קשה לחזור לבית הספר ולדבר עם התלמידים שלי. היה לי קשה לשמוע רעשים".
לוי מוסיפה: "אני לא אומרת לא לצאת לבלות, אבל אם כל אחד היה מבקר פעם בחודש באחת ממחלקות השיקום בארץ, זה היה נהדר. חוזרים משם עם תעצומות נפש. היום מבקרים פחות ממה שהיה בהתחלה. החיילים כאילו נשכחו. ביום חמישי האחרון, למשל, השיקום בשיבא היה שומם, וזה צבט לי את הלב. אני לא רוצה שהחיילים יהיו שקופים, כי הם נשארים עם הפצעים. ההרגשה היא שעולם כמנהגו נוהג. אני מזמינה את כל עם ישראל ללכת ולבקר פצועים, לפנות מהזמן, העבודה והבילויים. איבדנו את החמלה אחד כלפי השני. אתה רואה את זה בכביש, בסופר. הייתי רוצה שנהיה כמה שיותר מאוחדים".
רכבת הרים רגשית
מנגד, יש אמהות שהחוויה שלהן היא אחרת. רונית שילוני, תושבת יקיר, היא אמו של רס"ל שחר שילוני, בן 24 מחטיבה 179 של השריון, שנפצע קשה ואיבד את רגלו. "הם נסעו בשיירה ללוות פצוע אל הגבול", היא מספרת, "עברו ליד אחד המבנים וספגו ירי לתוך הטנק. הרגל של שחר נחתכה במקום וחייל נוסף נהרג. היה קשה מאוד לחלץ את שחר כי לא ראו כלום. בסוף הגיע הסמג"ד והוא חולץ. פרמדיקית ממש הצילה אותו ושמרה עליו בהכרה. כשהגיעו קצינים לקחת אותנו אני הייתי בטוחה שעובדים עליי. אני לא יכולה לתאר את הסיטואציה הזו. יש לי דוד שנהרג במלחמת יום כיפור בטנק ועשה את אותו תפקיד בדיוק. לא ידענו מה אנחנו הולכים לפגוש.
שילוני מוסיפה: "אחרי שבועיים שחר עבר לשיקום. עכשיו אנחנו בערך חודשיים אחרי הפציעה, ויש לו עוד חודשיים לשיקום. איך אני? ברכבת הרים רגשית. מצד אחד מרגש לראות שהוא מתקדם. לפני חודש הוא הציע לחברה שלו נישואים ועוד חודשיים הוא מתחתן. אנחנו עסוקים בארגון של החתונה ואנשים מכל העולם מגיעים ומרגשים אותנו בטירוף. מצד שני, זה אובדן לא קל, משהו שהוא יצטרך להתמודד איתו כל החיים. הבן שלי יהיה נכה, אבל אנחנו מרגישים שמחבקים אותנו מכל מקום. בסורוקה לא הייתה שעה עגולה שלא נכנסו לשאול אם אנחנו צריכים משהו. יש מישהי ממשרד הביטחון שמייעצת לנו. אני באמת לא מרגישה שעוזבים אותנו".
בדמעות רונית אומרת: "שחר יישאר עם האובדן, אבל לפחות אתה מרגיש שלא עשית את זה סתם, שאתה חלק ממשהו גדול. בעבודה אמרו לי לקחת את הזמן. גם כשאמרתי שאני רוצה לחזור, הבוסית שאלה אותי אם אני צריכה עוד זמן. כרגע אני לא מרגישה שיש משהו שלא מקבל מענה. כשאני שומעת מסוקים מגיעים, אני מרגישה שעוד משפחה הולכת להתרסק, אבל יש לזה מטרה. אנחנו לא רוצים ששוב יחטפו אנשים ממסיבות או מהמיטות שלהם. אחרי הפציעה התחננתי בפני הבן השני שיחכה עד ששחר יסיים את הניתוחים לפני שיחזור לעזה. היה על קוצים לחזור, צריך לסיים את המשימות. הוא עשה לי טובה שנשאר עוד קצת, אבל עכשיו מתקשר כי הוא מבין שזה באמת קשה".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.02.24
