ביום חמישי שעבר נפרד בדמעות פרופ' מוטי קליין, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ כללי בבית החולים סורוקה ומהרופאים הבכירים והמוערכים שם, מאחד הפצועים הקשים ביותר שבהם טיפל מאז תחילת המלחמה. לא, הוא לא מת חלילה, הדמעות זלגו משמחה. בניגוד לכל הסיכויים, אחרי שהגיע במצב אנוש לבית החולים - מצבו של הפצוע הזה השתפר באופן דרמטי, והוא עבר לשיקום.
"מדובר בחייל ששכב אצלנו חודשיים", מספר פרופ' קליין. "הייתה לו פגיעת מוח מאוד־מאוד קשה. מהקשות שראיתי. סיכויי ההישרדות שלו היו לא גבוהים. במקרים כאלה, במיוחד אצל צעירים, תמיד יש לנו התלבטות אתית; האם נכון לנתח, מה איכות החיים שתהיה לו, אולי עדיף להרים ידיים. אבל כנראה שהאינסטינקטים שלנו טובים. למרות שעל פניו נראה שאין טעם, הוחלט לנתח אותו. בדרך הכרנו את המשפחה המדהימה שלו. לקראת סוף השבוע העברנו אותו בהכרה מלאה - מדבר ומתקשר, לבית לוינשטיין".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הצוות הגדול שטיפל בפצוע מרגע שהגיע לסורוקה על סף מוות - המרדימים, הכירורגים, האחיות, אנשי טיפול נמרץ - התקשה להסתיר את רגשותיו לנוכח המעמד המרגש הזה. במפגן ספונטני של חיזוק והעצמה הם המתינו לו משני צידי המסדרון, ממיטתו עד לדלת היציאה, וכשעבר שם - הריעו לו. "אף עין לא נותרה יבשה", מעיד פרופ' קליין. "אנחנו עורכים טקס לכל אחד מהפצועים שעוזב אותנו, שבו אני אומר כמה מילים. אני משתדל לא לחזור על עצמי, כי כל ההורים של כל החיילים שמאושפזים אצלנו שומעים. כולם נרגשים, גם אלה שהילדים שלהם עדיין לא בסדר. אמרתי לו שעכשיו הוא הולך לקראת זוגיות חדשה, עם גוף שנקרא שיקום, ואיחלתי לו בהצלחה בחייו החדשים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
7 צפייה בגלריה
''אין גבולות ואין מגבלות למה שנעשה למען הפצועים''. פרופ' מוטי קליין (מימין) וד''ר יורם קליין
(צילום: גדי קבלו)
באותם רגעים ממש שבהם תם עוד פרק מוצלח בסורוקה, מאה קילומטרים משם, בחדר ההלם של בית החולים שיבא, נפתח הקרב המי יודע כמה על חייו של פצוע נוסף מעזה. בראש צוות הלוחמים על חיי הפצוע הזה, עמד בן אחר למשפחת קליין: ד"ר יורם קליין, מנהל היחידה לטראומה וכירורגיה קריטית, אחיו הצעיר של מוטי ואגדה בזכות עצמו בעולם הרפואה הישראלי.
"הפצוע הגיע אלינו במצב של הלם, עם פגיעות בטן, חזה וגפיים", מספר ד"ר קליין משיבא. "היה צריך לקבל הרבה החלטות מהירות על חייו, כמו אם ומה לנתח קודם. התחלנו בניתוח בטן, עצרנו ועברנו לנתח את החזה, וחזרנו לבטן".
הצלחתם?
"בגלל מורכבות הפציעות הפעלנו קונספט ממלחמת העולם השנייה, שנקרא 'בקרת נזקים'. כשספינת מלחמה סופגת חור מטורפדו, והמים מתחילים לחדור אליה, לרב־החובל יש שתי אפשרויות: לתקן את החור, תוך סיכון שבמהלכו הספינה תשקע ולא יישאר מה להציל, או לעזוב את החור זמנית, ולמנוע מהספינה לשקוע. כך אנחנו נוהגים בטראומה. אם תתמקד רק בטיפול בפצעים, אתה עלול למצוא את עצמך עם גופה. בתום פעולת החירום שנועדה למנוע טביעה, מעבירים את האונייה, כלומר את הפצוע, למבדוק, שהוא טיפול נמרץ, מייצבים אותו ומחזירים את התפקודים החיוניים שלו. אחרי 24 עד 48 שעות חוזרים לחדר ניתוח, ומשלימים את הטיפול כשהוא במצב פיזיולוגי יותר טוב. זה בדיוק מה שעשינו במקרה הזה: השארנו פדים בחלל הבטן כשהמעי לא מחובר, וכעת הוא מטופל ביחידה לטיפול נמרץ. מחר נשלים את הניתוח בתנאים משופרים, במטרה להחזיר את האונייה הזו לים".
כבר יותר מ־30 שנה שהאחים קליין נלחמים על הפצועים והחולים הקשים ביותר בישראל. בחזית שלהם אין אמצעי לחימה, אבק שריפה או קסדות חכמות, אבל יש בה הרואיות, ידע מקצועי עצום, קור רוח בלתי נתפס ומסירות אין־סופית למטופלים. "אנחנו לא יכולים, לצערנו, להבטיח למשפחות של הפצועים האלה 100 אחוז הצלחות, אבל אנחנו בהחלט מתחייבים בפניהם שנעשה 400 אחוז מאמץ", אומר ד"ר יורם קליין משיבא. "אין גבולות ואין מגבלות למה שנעשה למענם".
שני האחים נחשבים כיום לעמודי התווך של מערכת הבריאות בישראל, כל אחד בתחומו. פרופ' מוטי קליין מחזיק במגוון תפקידים בסורוקה, בהם יו"ר החטיבה להרדמה וטיפול נמרץ, אחראי על הטכנולוגיות הרפואיות וראש מטה החירום של בית החולים. בשבת השחורה ניהל את האירוע לצד מנהל המרכז הדרומי. בבית החולים יצא לו שם של פרפקציוניסט, אך מי שמרבה להפגין חמלה ואנושיות. דלתו תמיד פתוחה, ואזניו כרויות לרבים המגיעים לבקש ממנו עצות.
ד"ר יורם קליין הוא איש הטראומה של המשפחה, המנצח על תזמורת ההצלה. זה שמתכלל ומכתיב את הטיפול בפצועים שנפגעו מחבלה חיצונית, מנתח אותם ומבצע בהם החייאה. לעתים קרובות הוא מחלץ את המטופלים שלו מציפורני המוות. אומרים עליו שהוא סוליסט, אוהב לעשות הכול לבד. והוא גם מצליח. אין־ספור פצועים שהיו על סף מוות וניצלו, חבים לו את חייהם. אחד מהם הוא הזמר עידן עמדי, שהודה לו אישית במסיבת העיתונאים שערך לקראת שחרורו מאשפוז. השבוע פירסם עמדי תמונה מהימים הראשונים שלו בבית החולים, שבה הוא נראה כשפניו מלאות רסיסים, וכתב: "לא חושב שאי פעם אתפוס את זה".
"עידן התקבל אצלנו במצב קשה", אומר יורם. "הוא טופל ביחידת הטראומה ונותח, ולשמחתנו הגיב טוב לטיפול ויצא די מהר מכלל סכנה. כל מה שאנשים רואים מבחוץ על האיכויות שלו הם כאין וכאפס לעומת הפנימיות שלו. מבפנים הוא יפה בדיוק כמו מבחוץ. הוא מתוק אמיתי, ילד מדהים, ערכי בטירוף, מלא כל טוב".
הוא יחזור לשיר?
"בוודאי".
עבודתם בשני בתי החולים נושקת ומשלימה. יורם מאבחן ומנתח את הפצועים, מוטי מלווה אותם במסע התלאות ההפכפך ומורט העצבים שלהם בחזרה לחיים. "שנינו מטפלים מאספקטים שונים בחולים שצריך לקבל לגביהם החלטות במהירות", אומר יורם.
המלחמה זימנה להם אתגרים לא מוכרים. למשל, הצורך להחליט אם להילחם עבור פצוע שלא ברור איך ייראו חייו אם וכאשר יתאושש. "אנחנו מנסים, עד כמה שניתן, לא לשחק את אלוהים. לשני הכיוונים", אומר מוטי. "הרבה פעמים חושבים שלא לשחק את אלוהים משמעו לטפל בכל מצב, אבל מי שמנו לטפל במישהו שחייו בהמשך לא יזכירו חיים? ההחלטה במצב כזה מתקבלת לא על סמך תחושות בטן, אלא על בסיס הרבה מאוד ניסיון".
פצועי המלחמה בעזה חייבו את בתי החולים להתאים עצמם למציאות החדשה גם בסביבת הטיפול. "בניגוד לשגרה, שבה זמני הביקור בטיפול נמרץ מאוד מוגבלים כדי לא להפריע לעבודת הצוות, מתחילת המלחמה איפשרנו למשפחות לשהות ליד הפצועים בכל רגע", אומר מוטי. "זה מחייב את הצוותים, שהיו מורגלים בחולים מורדמים ומונשמים, בלי תקשורת עם החולה וסביבתו, לנהל דיאלוג עם פרטנר מאוד נוכח, המשפחה, שמספרת להם מיהו הפצוע שהם מטפלים בו. זה מעמיס רגשית מצד אחד. מצד שני, זה הופך את העבודה שלנו לאנושית יותר".
7 צפייה בגלריה
החטופים מגיעים למרכז הרפואי שיבא. ''אנחנו כבר לא מדברים על המטופלים שלנו במספרים''
(צילום: REUTERS/Susana Vera)
המלחמה הנוכחית, מספר מוטי, שינתה אפילו את הטרמינולוגיה במחלקה. "אנחנו כבר לא מדברים על המטופלים שלנו במספרים: 'חדר מספר אחת' או 'פצוע במיטה אחת'. בכל חדר יש משפחה דואגת, שואלת ומתעניינת, חלק מהן חיות איתנו כבר יותר מחודשיים. העוצמה שלהן משנה את הצוות שלי: ממי שפועלים באופן טכני מאוד ועל פי פרוטוקולים, לצוות חם ואנושי. אנחנו עושים תחרות מי יגיד תודה ראשון. המשפחות לנו - או אנחנו להן. כולנו חושבים רק איך להודות למשפחות האלה, שגידלו ילדים נהדרים על ערכים של ציונות ושל נתינה".
איך הפצועים עצמם, שנפצעו כל כך קשה וחלקם יישארו נכים, מתמודדים עם רגע הבשורה על האסון שקרה להם?
"כולנו בחרדה מהרגע שפצוע יבין שאין לו רגל. אבל ברוב המקרים, מה שמעסיק אותם שונה לגמרי. הדברים הראשונים שאנחנו שומעים מהפצועים שמתעוררים הם 'מתי אני חוזר לצוות שלי?'. שכב אצלנו מפקד יחידה מובחרת, במצב שלא היה ברור אם ישרוד. ברגע שהפסקנו את ההרדמה, עוד לפני שהוצאנו את צינור ההנשמה שלו, הוא סימן לנו בתנועות שפתיים שהוא בסדר, ושאל מה עם החיילים שלו. לפני שבוע הוא חזר לפקד על היחידה".
דרמה רודפת דרמה במשפחת קליין כבר ארבעה חודשים, והסוף עדיין לא נראה באופק. זה התחיל בשבת השחורה, כשמבול של נפגעים, כמעט 700 - המספר הגדול ביותר בהיסטוריה של מערכת הבריאות בישראל - הגיע לסורוקה, מקבוצת הכללית, בתוך יממה.
"הבוקר שלי התחיל באזעקות", מספר מוטי. "באזעקה השלישית הבנתי שאנחנו בסרט אחר ויצאתי לבית החולים. ישיבת מטה זריזה הבהירה לנו שמדובר באירוע שלא דומה לשום דבר שהכרנו.
"כל אחד מאיתנו התמודד בכמה זירות. החמ"ל המיידי שלי היה בבית החולים, השני נפתח כשהבנתי ששני הבנים שלי, כלתי והחתן שלי - כולם כבר מגויסים בדרך לשדה הקרב. אשתי עשתה שלושה סבבים של הסעת תושבים מהעוטף למקום מבטחים בירושלים. ואם זה לא מספיק, חלק מהצוות שלנו בכלל היה כלוא באותו זמן בממ"דים עם הילדים, רופא טיפול נמרץ ילדים שלנו נהרג ביום השני ללחימה והתחלנו לקבל הודעות שיש לנו אנשי צוות חטופים. זה אירוע שאף בית חולים בהיסטוריה הרפואית המודרנית לא התמודד איתו. חלקים גדולים מהיום הזה אני בכלל לא זוכר. מספרים לי שהייתי שם ועשיתי ככה וככה. אני לא מתווכח".
20 שבועות מהאירוע, תן תמונה אחת מהיום הזה, שלא נמחקת לך מהזיכרון.
"המנקות בחדר הטראומה, שאני לא מצליח להבין באיזה קצב הן מנקות את עמדות הטיפולים מכמות הדם האדירה שנשפכה שם. מעבר לקצב העבודה המטורף, אני מנסה להבין גם מה עובר להן בראש. ותוך כדי זה אשתי מעדכנת שכנראה יש מחבלים בבאר־שבע והיא לא מצליחה לנעול את הדלת.
"למחרת, ב־8 באוקטובר, הלכתי לבניין ההנהלה, ובתוך חצר מקורה עם עמודים, ראיתי על כל אחד מהם תמונה של נעדר, שהמשפחות הדביקו שם. אני עובר עמוד־עמוד, ומנסה להתעורר מהסיוט הזה".
פרופ' מוטי קליין: "סיפור שנחרת בזיכרוני היה של משפחה שישבה ליד פצוע קשה ב־7 באוקטובר, במחשבה שמדובר בבנה. כעבור כמה שעות התברר שהייתה טעות בזיהוי, והיא ישבה ליד זר. הפצוע הזה אומנם שרד, אבל הבן של מי שישב לידו נהרג. הצוות נשבר מזה"
שני הרופאים הבכירים כבר ראו לא טרגדיה אחת ולא שתיים בקריירה שלהם. אבל מאז השבת הנוראה ההיא אפילו הם מתקשים לעצור את הדמעות. "אין־סוף אירועים מרגשים אותי על סף דמעות ולפעמים מהצד השני של הסף", אומר יורם. "ב־7 באוקטובר, אחרי דקות ארוכות שאני מטפל בפצוע קשה, הוא פתאום הבין שהוא חבר שלי. הוא אמר לי, 'יורם, זה משה'. לא זיהיתי אותו, הוא היה מפויח כולו. זה רגע מטלטל. טיפלנו בקצין ביחידה מובחרת, שהמשפט האחרון שאמר לנו לפני שהורדם היה, 'בבקשה, תצילו את הרגל שלי, כי איתה אני הולך לשבור את הכוס'. לצערי, לא הצלחנו למלא את בקשתו".
אבל הסיפור ששבר את ליבו היה דווקא זה של פצוע בינוני, לוחם גולני, שלא נשקפה סכנה לחייו. "ללוחמים שמצבם בסדר אנחנו מכניסים חיילות שמציעות להם להתקשר הביתה, לעדכן את ההורים על מצבם כדי שקצין העיר לא ידפוק להם בדלת. ללוחם הזה הצענו לדבר עם אמא שלו. הוא אמר, 'כן, בטח, אני מיד מתקשר אליה'. ובמשך שיחה של 20־30 דקות, הוא לא היה מסוגל לומר לה 'אני פצוע'. במקום לבשר לה שנפגע והוא בסדר, הוא אמר לה שוב ושוב, 'אמא, אני מתגעגע אלייך'. זה פירק אותי".
בניגוד לאחיו הצעיר, שזוכר כל פרט, קליין הבכור מבקש דווקא לשכוח. "אני מנסה שלא לזכור את כל הסיפורים", אומר מוטי. "כי העומס מטורף. סיפור שנחרת בזיכרוני היה של משפחה שישבה ליד פצוע קשה ב־7 באוקטובר, במחשבה שמדובר בבנה. כעבור כמה שעות התברר שהייתה טעות בזיהוי, והיא ישבה ליד זר. הפצוע הזה אומנם שרד, אבל הבן של מי שישב לידו נהרג. הצוות נשבר מזה".
במציאות הקיצונית והמטלטלת הזו, קשה לשמור על ריחוק רגשי מהמטופלים. "בחלק מהמקרים נוצרות חברויות של ממש", מספר יורם. "יש פצוע מאוד קשה שלקחתי איתי לפני שבוע למשחק של הפועל תל־אביב, שגם אני אוהד אותה. בחדר שלו בטיפול נמרץ ראיתי את הדגל של הפועל. באחד הימים ראיתי שהוא מבואס. שאלתי, 'משחק של הפועל יעודד אותך?' התארגנו על אמבולנס ועל צוות ויצאנו לאצטדיון. רק שלצערי המשחק היה כזה, שהוא עלול לתבוע אותי על עוגמת נפש.
גם מי שלא יודע שמוטי מבוגר מיורם בשש שנים, יזהה בקלות גם היום, מי האח הבכור, הרציני והמאופק, ומי הצעיר, הבועט. "לי יש יותר שערות על הראש, אבל לא הרבה", מצהיר יורם, ומוטי משלים: "אני החלטתי לקחת אחריות ולא להניח לטבע לעשות את שלו בתחום הזה".
השיחה המשולשת שלנו נפתחת בקונפליקט דרמטי, שאינו רפואי: בזמן שמוטי (65) אוהד את הפועל באר־שבע בכדורגל, יורם (59) כאמור עם האדומים מתל־אביב. אלא ששילוב צהוב־כחול מוקצה חודר פתאום את הקונספציה האדומה. "יש לי חדשות", מכריז יורם, כשאחיו מסדר בהפגנתיות את סמלי הקבוצה שמתנוססים מאחורי שולחן העבודה שלו. "מכבי תל־אביב בכדורסל יקדישו את משחק הליגה שלהם מחר לשיבא. אני צריך לעלות לפרקט ללחוץ את ידי השחקנים. כנראה שאעשה את זה עם צעיף אדום".
"אעדכן את כל המשפחה על ההגדרה החדשה לבוגד", עונה לו מוטי.
וברצינות הוא מעיד, שיורם יותר פתוח ודברן ממנו. "הוא יענה לך בהרחבה על כל שאלה. אני מעדיף תשובות של 'כן' ו'לא'. אבל אנחנו חולקים את אותם ערכים. שנינו מאוד־מאוד דומים בחשיבות שאנחנו מייחסים למקום שממנו הגענו. לעובדה שעשינו את זה במו ידינו, בלי לטפס לאף אחד על הגב".
7 צפייה בגלריה
פרופ' מוטי קליין. ''אין לנו ולו הרהור אחד של חרטה על הבחירה במקצוע הזה''
(צילום: גדי קבלו)
הם נולדו בקריית־אתא למשה ז"ל, ניצול שואה שהיה פועל באתא עד שסגרו את המפעל, ולרינה ז"ל, עקרת בית שהקדישה את חייה להתנדבות. עד שמוטי, הבכור, עזב את הבית ללמוד רפואה כעתודאי באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע, חלקו חדר אחד. "מחלוקת החדר לשני בנים, עם הפרש די ניכר בגיל, ברור שלא גדלנו בסביבה שחילקו בה רולקסים", אומר מוטי. "לפי כל הגדרה, המשפחה שלנו הייתה מתחת לקו העוני. אבל הדבר הכי חשוב היה החינוך והשאיפה למצוינות. מגיל מאוד צעיר בחרתי ברפואה ועשיתי הכול כדי שהחלום הזה יתממש".
יורם הצעיר צעד בעקבותיו. "מוטי היה בשבילי מגדלור. ההשפעה שלו על חיי הייתה לא רק ברפואה", מספר יורם. "כשהוא התחיל ללמוד, הייתי רק בן 12. ראיתי מה הוא עושה ורציתי גם. אני זוכר כמו אתמול שהוא לקח אותי להרצאה שהבנתי את כל מילות הקישור בה. שום דבר חוץ מהן. על ילד בן 13 או 14 זה עושה רושם מטורף. כשעבד כסטודנט בתור אח בסורוקה, הלכתי איתו וקיבלתי את אותה שריטה. כשהחלטתי ללמוד רפואה היה לי קל יחסית. זה כמו פיל שצועד אחרי פיל אחר בג’ונגל. הוא לא צריך להילחם, הנתיב כבר מפולס".
מוטי, יורם בחר בעקבותיך בדרך לא קלה, בלשון המעטה. חיזקת את ידיו או אמרת לו, 'עזוב אותך'?
"חיזקתי, איזו שאלה. אדבר גם בשמו בעניין הזה: אין לנו ולו הרהור אחד של חרטה על הבחירה במקצוע הזה. מי שזה מתאים לו מרגיש סיפוק מאוד משמעותי ממה שהוא עושה".
יורם: "קל זה לחלשים. תמיד אומרים לי שאני עובד קשה. אני לא. הנגר והבנאי עובדים קשה. אני עובד הרבה, אני עובד מאומץ. קשה אני לא עובד. וזה היה נכון לכל אורך שנות הלימודים. התמחיתי בכירורגיה, שזו התמחות מאוד תובענית וטובענית, ברמב"ם בסוף שנות ה־90. אחרי 36 שעות תורנות היינו נשארים בבית החולים ולא הולכים הביתה. ולמרות זאת, אני זוכר את ההתמחות כאחד הפרקים הכי יפים בחיי".
הרופאים של היום סובלים קשות בשנים האלה.
יורם: "אני מקנא בהם".
מוטי: "אני יכול להבין אותם, אבל קשה לי להסכים איתם כי אני זוכר וחווה את הדרך שבה חונכתי. אני די גאה במה שיצא מצורת החינוך הזו, אבל גם מבין שהדור הזה שונה, עם מטרות שונות וסיפוק מדברים אחרים. המנהיגות שפעם הסתכלנו עליה מלמטה ורצינו להידמות לה הולכת ומידלדלת. העולם היום אינדיבידואלי, אנשים מסתכלים בעיקר על הצרכים של עצמם".
שניהם התמחו במקצועות תובעניים ביותר. בשנות הלימודים התפרנס מוטי כאח ביחידה לטיפול נמרץ בסורוקה, שאותה הוא מנהל היום. שם הכיר את אשתו, אילנה, "הבחירה הטובה ביותר שעשיתי בחיי", שעבדה גם היא כאחות. "התאהבתי באפשרות להשפיע במקומות הכי קיצוניים של הבריאות והחולי. חשבתי שהמקום יעצים ויחשל אותי, ייתן לי פרופורציות בחיים. צדקתי".
"אם את פותחת מילון תחת הערך 'סבלנות' לא תמצאי תמונה שלי", אומר יורם. "כשהתנדבתי כנער במד"א, הפציעות הכי עניינו אותי. הצורך לקבל החלטות מהירות בתנאי חוסר ודאות. תוצאות ההחלטות מגיעות מיד, וכך גם הסיפוק".
בניגוד למקובל אצל חלק מהעוסקים במקצוע התחרותי והשוחק הזה, האחים קליין לא נותנים לרפואה לקלקל להם את היחסים. "כדי שלא יאשימו אותי שאני משוחד, אומר בזהירות שמוטי הוא אחד הרופאים המובילים בארץ בטיפול נמרץ", אומר יורם. "כשיש מטופל שאני מתלבט איך לאזן את המערכות שלו, אני מתייעץ איתו. האינטראקציה המקצועית בינינו מצוינת".
"לא צריך להאמין לכל מה שאחי חושב עליי", מסייג מוטי. "למרות שהוא צעיר אני כבר יודע להגיד שיורם ישאיר חותם ומורשת גדולה מאוד בתחום הטראומה בישראל. אין לי שום ספק ביכולת של אחי הצעיר להנהיג. היו לנו חולים משותפים, עשינו עבודות אקדמיות יחד ומחקרים פורצי דרך. כשאנחנו מתייעצים על דברים רפואיים זה באמת בשפיץ ותמיד קורה בשעות מאוד־מאוד מיוחדות של היממה, כי יש חולה שצריך לקבל לגביו החלטה דחופה. סיעור המוחות הזה יניב לרוב פתרונות מחוץ לקופסה".
ותחרות יש ביניכם?
מוטי: "לא. בחרנו במקצועות שלא מתחרים זה בזה, וגם אין בהם תחרות על חולים, כי אין רפואה פרטית בתחומים האלה. לפעמים יש אגו אבל הוא עובר אחרי דקה. שנינו מאוד אוהבים את מקומות העבודה שלנו ומאוד נאמנים להם. למי שמנהיג את המקומות האלה חשובה טובת הפצוע. האגו נשאר מחוץ למחלקה".
יורם: "לצערי אני קצת יותר פסימי ממוטי לגבי המקום של האגו במוסדות מסוימים. לפעמים שיקולי אגו ויוקרה עלולים לפגוע באיכות ההחלטה. במערכת כמו שלנו צריך להקפיד יותר ששיקולים כאלה לא יטשטשו את ההחלטות הענייניות".
בשבועות האחרונים, ירד למרבה השמחה קצב הפצועים שזורמים לבתי החולים. "פעם בכמה ימים נוחת מסוק", מספר יורם. "יש פצועים קשה שאנחנו עדיין ממשיכים להילחם עליהם. פחות או יותר חזרנו לסוג של שגרה".
מוטי: "אנחנו עדיין דרוכים, כי תמיד יכול להגיע פצוע שחייב לנחות מיד, אחרת הוא לא יישאר בחיים. זו החלטה של הרופא המוטס, והיא שומרת אותנו בדריכות גדולה, במצב כמעט בלתי נסבל של לחיות על הקצה, וגם להעמיד את המשאבים שדרושים לזה. הצוות שמאייש את המנחת שלנו ערוך לקלוט פצועים גם אם לא קיבלנו הודעה שהמסוק בדרך. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות שאננים".
עכשיו, כשמלחמת ההישרדות הפכה למלחמת התשה, אפשר לחזור לרגע לדאוג שוב בענייני דיומא. למשל למצבה הרעוע של מערכת הבריאות המוזנחת, אחרי שנים של קורונה ועכשיו מלחמה. "המשפחות מבינות שמערכת הבריאות שלנו היא עוגן", אומר מוטי. "בחודשים האחרונים הוכחנו שמדובר באחת המערכות היציבות, שלא הפקירו, לא זנחו ולא בגדו. היינו שם בשבילם ברגע האמת".
הנתינה הזו, הוא מתריע, לא מתוגמלת דיה על ידי המדינה. "מערכת הבריאות בישראל, שבזכותה הרבה אנשים בינינו חיים ומתפקדים בקרב המשפחות שלהם, מאוד־מאוד יעילה. אני רואה בזה סכנה גדולה. כולם יודעים מה צריך לעשות כדי שהמערכת תהיה לא רק יעילה אלא גם טובה ומועילה לאורך שנים. לא מדובר רק בכסף. זה עניין של סדרי עדיפויות".
יהיה מי שיטען, ובצדק, שלמרות הקשיים זה עובד לא רע גם ככה.
"כנראה שעדיין לא הגענו לקש שישבור את גב הגמל, אבל בסוף זה יקרה, כי אי־אפשר לבנות הכול על מוטיבציה. זה כמו להגיד לאוטו, ‘סע בלי בנזין’. זה אפילו לא אדים של דלק. על האדים אנחנו כבר נוסעים".
יורם: "הדבר הכי משמעותי מבחינתי בימים האלה הוא איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו הולכים. גם בתחום הזה אנחנו חולקים אותה תפיסת עולם. לא מוטי ולא אני שמאלנים. על הספקטרום אנחנו ימינה מהמרכז. כל מה שאנחנו אומרים לגבי מה שקורה במדינה איננו קשור לדעה פוליטית. הבעיה בחוזה שנשבר בין המוסדות לבין האזרחים. לא בגלל נקיטת עמדה פוליטית, אלא ברמה ההתנהלותית.
"ב־11 באוקטובר הותקפתי אישית בקריאות 'רופא שמאלני בוגד' על ידי נחיל של לה פמיליה, שהסתער על בית החולים ועל המחלקה שלי על סמך שמועה שאנחנו מטפלים במחבל. מי שהציל את המצב היו אמהות הפצועים ששכבו ביחידה שלי. אף אחד מהספונסרים של הקבוצה הזו לא יצא נגד הדבר הזה. לכן אני מודאג ועצוב מאוד".
שקלתם לארוז את הדברים וללכת מפה? לרופאים יש היום הרבה אפשרויות בעולם.
יורם: "התשובה היא לא. אבל אני לא שקט לגבי עתיד ילדיי במקום הזה, מסיבות פנימיות. מדברים אחדות בלי להתכוון. המדינה התגלתה כחזקה הרבה יותר בסיסמאות מאשר במהות. ב־7 באוקטובר הצוות לא חיכה שיקראו לו, הוא הגיע לסורוקה לבד. הלוואי שכל מוסדות המדינה היו מתפקדים באותה רמה של מחויבות, ערכיות ומקצוענות. מבחינת התפקוד היום־יומי השוטף אני בוטח הרבה יותר בהנהלת שיבא מאשר במה שקורה מעליה".
אם לא הייתם עוסקים ברפואה, מה הייתם עושים בחיים?
מוטי: "אני הייתי מורה".
יורם: "אני כנראה הייתי עוסק בביטחון".
אני מבינה שעם כל ההצלחה המקצועית, כסף עוד לא למדתם לעשות.
יורם: "אבא שלנו היה ניצול שואה וסירב לקבל פיצויים מגרמניה. כסף לא עמד מעולם בראש מעיינינו".
אולי בגלל זה, אחרי כל הדרמה, הם מתקשים לענות על שאלה אחת פשוטה: איפה הם נחים, מתרעננים. צוברים כוחות לקראת הפצוע הבא. "למה אני מקבל את השאלות הקשות?", מתלונן יורם.
זו דווקא אחת היותר קלות.
מוטי: "המפלט שלי קודם כל הוא בבישול ובאפייה. אשתי ואני שותפים מלאים במטבח. זה מחבר ומנחם, ומשמש מוקד לעלייה לרגל לכל המשפחה. כשאני לא מבשל אני מנגן. רוב חיי ניגנתי בפסנתר ובאקורדיון. לפני שבע שנים, עם משבר סוף שנות ה־50 לחיי, התחלתי ללמוד גם סקסופון. יש לי שמונה נכדים, שזה מפלט בפני עצמו. הם התשובה לכל השאלות".
יורם: "לפני השינה היה לי מנהג של שנים, לקרוא שני ספרים במקביל. מ־7 באוקטובר אני לא מצליח לפתוח ספר, ולא מסוגל להתקרב לפסנתר. יש ילדים. יש זוגיות. בשבת אכלנו חמין".
חמין לא נחשב הפוגה.
"תתפלאי, אבל הדבר שהכי מרגיע אותי הוא להיות בחזרה בבית החולים".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.24
