מייפל עמדה בשער, דרוכה ומרוכזת כמו אמיליאנו מרטינס בגמר המונדיאל. אמנם זה לא קרה באצטדיון בקטאר אלא על כר הדשא באחד המושבים במרכז הארץ, אבל היא התייחסה למשחק באותה מידה של רצינות. כשאחת הבעיטות החופשיות חדרה את מעטה ההגנה והכדור נכנס לרשת, אפשר היה לראות את האכזבה בעיניה של הכלבה הטיפולית שפרוותה בצבעי לבן ודבש.
7 צפייה בגלריה
"החיים שלו היו כמו מופע סטנד-אפ, ואנחנו מנסים להתמודד עם האובדן בעזרת הומור". אפרת בלום ששכלה את אחיה גבריאל
(צילום: תומר קציר)
הקבוצה היריבה לקחה את העניינים קצת פחות ברצינות, ובכל פעם שמייפל או קודי עצרו את הכדור בפיהם ויצאו לסיבוב ניצחון, נשמעו על המגרש ובקהל פרצי צחוק וקריאות "אוהההו!"
זה לא מובן מאליו. אחרי הכל, מדובר באחיות ובאחים שכולים, רבים מהם ממלחמת חרבות ברזל, והאובדן אצלם עדיין טרי. אבל משחק כדורגל בין כלבים לבני אדם הוא דבר מצחיק, ובסדנה החווייתית שאירגנה עמותת "האחים שלנו" מותר להריץ דאחקות, אפילו לשמוח.
"אנחנו מבינים זה את זה, לכן אפשר לצחוק בחופשיות", מסבירה אפרת בלום. אחיה, רס"ל (מיל') גבריאל בלום ז"ל מבית שמש, נפל במחנה הפליטים אל בורייג' ב-8 בינואר, בתקרית שבה נפצע קשה עידן עמדי. "התכונה הבולטת של גבריאל הייתה חוש ההומור. החיים שלו היו כמו מופע סטנד-אפ, ואנחנו במשפחה מנסים להתמודד עם האובדן בעזרת הומור. אבל כמו שאמא שלי אומרת, גם בצחוק יש המון כאב".
7 צפייה בגלריה
"גם בצחוק יש המון כאב". רס"ל (מיל') גבריאל בלום ז"ל מבית שמש שנפל בתקרית באל בורייג'
(צילום: באדיבות המשפחה)
אפילו המילה "כיף", הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו בהקשר של שכול, ריחפה באוויר. "עמרי היה רוצה שנמשיך ליהנות מהחיים", משוכנעת נעמה דוד (18), אחותו של סרן (במיל') עמרי יוסף דוד ז"ל שנהרג בצפון הרצועה, "מאז נפילתו אני חווה אבל וכעס ויגון, אבל מותר לי גם לחוות שמחה".
גם היא, כמו אפרת, מרגישה משוחררת יותר בין אנשים שמתמודדים עם האובדן. "בבית הספר מסתכלים עליי כמעט ברחמים. מפחדים לעשות לידי צחוקים. כשחזרתי ללימודים אחרי השבעה כולם רצו לדבר איתי, אבל אף אחד לא ידע מה אומרים לאחות שכולה, אז הם פשוט התרחקו ממני. כאן אף אחד לא מסתכל עליי כעל משהו חריג. ביום הזה אנחנו אנשים רגילים עם בעיות רגילות. השכול הוא רק אחד מהטייטלים שמגדירים אותי".
7 צפייה בגלריה
"מותר לי גם לחוות שמחה". נעמה דוד (משמאל) עם אחותה אביגיל בסדנת אחים שכולים
(צילום: תומר קציר)
הפעילות כללה כמה תחנות: כלבנות טיפולית, תרפיה באמצעות סוסים, יוגה, בישול שטח, משחקי חברה וסדנה בשם "העוצמות שבך". במשטח הרכיבה המאובק למדו האחים והאחיות השכולים איך להוליך את הסוסים בין מכשולים, ולאחר מכן נערך מרוץ שליחים שהוציא מהם את יצר התחרותיות. לרובם אין ניסיון עם סוסים והם צעדו לצידם ולא רכבו עליהם, אבל האווירה הזכירה רודיאו בטקסס.
"יש משהו מאוד תרפי בחיות", אומרת אפרת (25), מתמחה בפרקליטות המדינה, "אני מתחברת לחוסר המודעות ולתמימות שלהן. גבריאל אהב מאוד בעלי חיים וזו הייתה בשבילו נקודת שפיות במלחמה. כשהצוות שלו היה בצפון הם אימצו חתול וכולם קראו לו 'גברי החתול'. אחר כך, בעזה, נכנסה להם עז לבית שבו ישבו. גבריאל נתן לה לאכול, אז החברים קראו לה 'גברי העז'".
אצל חן מרציאנו (31) החיבור מגיע ממקום שונה. "בתקופה האחרונה לא ממש בא לי לראות אנשים, יותר בא לי לראות בעלי חיים ותינוקות", אומרת אחותו של איתי מרציאנו ז"ל, לוחם בגדוד 890 של הצנחנים וסמל מחלקה בבסיס האימון החטיבתי, שנפל בקרב גבורה עם מחבלים ב-7 באוקטובר. אבל גם היא חיפשה כאן את המכנה המשותף.
"שאלתי אחיות שכולות אחרות האם הן כבר חזרו לעבודה, עד כמה הן נמצאות עם ההורים, איך יעברו את הפסח. כל מי שדיברתי איתה כבר חזרה לעבוד במשרה מלאה, ואני חזרתי רק עכשיו לעבוד במשרה חלקית, יומיים בשבוע. בעבודה אני מנסה להתנתק, ולא מצליחה. רוצה רק לסיים את היומיים האלה כדי להתפנות לאבל ולהנצחה. למשל, חשבון אינסטגרם שפתחנו לזכרו (Remember_itaymartsiano). אבל כל אחד מתמודד בצורה אחרת".
זה בעצם הסוד של הסדנה, שנערכת הודות לתרומתה של שבע באלקעני: החיבור בין האחים השכולים, שרובם לא הכירו זה את זה קודם לכן. "המפגש מעניק להם את המקום לשתף, לפרוק, להקשיב וליצור עם עוד אחים ואחיות שמבינים בדיוק מה עובר עליהם", מסבירה תמר עמיחי-דוד, מנהלת הפעילות של העמותה שהוקמה על ידי האחים השכולים אליסף פרץ ונוי פרי.
7 צפייה בגלריה
"בתקופה האחרונה לא ממש בא לי לראות אנשים, יותר בא לי לראות בעלי חיים ותינוקות". חן מרציאנו שאחיה איתי ז"ל נפל ב-7 באוקטובר
(צילום: תומר קציר)
וזו גם הזדמנות להתייעץ עם אחים שכולים ותיקים מהם. "אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שהכאב יפחת עם הזמן ושנשכח כמה טוב היה לנו עם גבריאל", אומרת אפרת. אבל המפגש עם אחות שכולה ממלחמת יום כיפור, שהשתתפה אף היא בסדנה, עזר להפיג את הפחד. "היא אמרה לי שגם אחרי 50 שנה, הכאב נוכח והגעגוע קיים, גם אם הם לובשים צורה שונה. זה נתן לי כוח ותקווה".
בסדנת "העוצמות שבך" ביקש המנחה ד"ר שמחה ליבוביץ' מהמשתתפים להסתובב בחדר וברגע שהוא מוחא כף – לעצור ולשבת עם הראשון שנוצר איתו קשר עין. "לי יצא לדבר עם עמית, שאחיו נהרג בלבנון לפני 36 שנה", מספרת נעמה, "כל אחד מאיתנו היה צריך לספר על ניצחון קטן שהיה לו השנה. בהתחלה צחקתי על זה שאני רק בת 18 ולא היו לי הרבה ניצחונות בחיים. אבל אז נזכרתי שאני מתפקדת טוב בלימודים למרות האסון. הלימודים הם הסחת הדעת הכי טובה".
הסוסים, הכלבים, היוגה ושאר הפעילויות סיפקו גם הם הסחת דעת. אבל מסוק פינוי של חיל האוויר, שחלף מעל המדשאה המוריקה בדרכו דרומה, היה תזכורת לכך שהמלחמה נמשכת, ואיתה גם מעגל הכאב והאובדן.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.03.24
