תמי גורן (49), תושבת קיבוץ רוחמה, היא עובדת סוציאלית במועצה האזורית שער הנגב מזה כ-20 שנה, מדריכה את העו"סיות ומשמשת כפסיכותרפיסטית במרכז החוסן. בעקבות 7 באוקטובר הקימה יחד עם עובדות סוציאליות נוספות מערך ליווי למשפחות שחייהן השתנו בשבת השחורה.
כתושבת קיבוץ רוחמה העורפי, גורן יכלה לתפקד בצורה יחסית נרחבת. "פתאום החלו להגיע מלא טלפונים. אלה היו יומיים שלא נגמרו", היא מתארת. "די מהר הוקם חמ"ל של המועצה בקיבוץ. אני ועוד שתי עובדות התחלנו לספור את מתינו ולעשות רשימות של הפצועים. לקח זמן להבין שיש לנו נעדרים, עוד לא הבנו שהם חטופים. קיבלנו פירורי מידע שמהם מנסים לבנות תמונה ורצף. בנוסף, יש לנו עובדות מבארי וכרם שלום שהיו עסוקות בפינוי של עצמן, והמון עובדים בכפר עזה ונתיב העשרה. ברגע שהם יכלו - הם התייצבו".
היא מספרת: "לא היה שום פרוטוקול טיפול במשפחות החטופים. היה כאוס מאוד גדול עד שמשרד הביטחון וביטוח לאומי נכנסו לעניינים. בינתיים היה לנו חשוב להחזיק למשפחות את היד ולומר להן שאנחנו פה, להנחות אותן מבחינת ליווי ומיצוי זכויות וצרכים בסיסיים. צריך היה להמציא את הגלגל. מכון חרוב הוא השותף העיקרי שלנו.
תמי גורן: "צריך לתת לנפש להבין איפה היא נמצאת, לא ישר לגשת עם כל התותחים הטיפוליים. זה יכול להיות טיפול משפחתי, עם סבים וסבתות, קהילות שלמות. זר לא יבין זאת"
"כשנכנסנו לזה אף אחד לא הבין את גודל האירוע, ויש משפחות שלא רצו ליווי. היה גם חוסר אמון במערכת. אבל כולם שמחו שיש כתובת ומישהו שאפשר להיעזר בו ולדלות מידע. כאשר החטופים ששוחררו שבו לישראל, היה מתווה מאוד ברור שניסו לעבוד איתו. בהתחלה לא יכולנו לבוא איתם במגע, וכשהם נכנסו לבית החולים לקח זמן עד שאנחנו יכולנו לחזור. אבל מה שחשוב הוא מה קורה אחרי השיבה הביתה, ואז נכנסים לדקויות של כל משפחה ומשפחה. צריך לבנות את האמון מחדש. יש את טראומת השבי, את טראומת 7 באוקטובר, יש אובדנים מפה ועד הודעה חדשה, וצריך לבנות עם המשפחות תוכנית טיפולית שתנסה לעזור בהתמודדות הזו. אנחנו רק בתחילת הדרך".
גורן, מטבע הדברים, לא יכולה לפרט הרבה על העבודה. "לכל משפחה יש צרכים שונים, שצריך לראות אותם ולא להתקיף במיליון טיפולים. ילדים מגיבים אחרת. מבוגרים מגיבים אחרת. צריך לנרמל כל תגובה. והילדים, ממה שאנחנו רואים, בהתחלה אולי יש הדחקה. צריך לתת לנפש להבין איפה היא נמצאת, לא ישר לגשת עם כל התותחים הטיפוליים. זה יכול להיות טיפול משפחתי, עם סבים וסבתות, קהילות שלמות. זר לא יבין זאת. רק קהילה שעברה מה שעברה יכולה לקבל את הילדים בצורה כל כך...", היא מנסה למצוא את המילים. "הילדים משתלבים יפה במערכות. הם מסתובבים בשבילים במין סלביות כזו. כולם מכירים אותם. ולחזור לקהילה נותן להם סוג של נורמליות".
קרן רועי (39), תושבת קיבוץ סעד, היא ראש צוות באגף הרווחה בעיר שדרות מטעם משרד הרווחה. כיום היא נמצאת במלון נבו בים המלח, שם היא מנהלת את נושא הרווחה. גם היא מפונה מביתה, ובסוף השבוע היא צפויה לחזור סוף סוף לקיבוץ. באותה שבת היא מצאה עצמה מטפלת בפצועים שהגיעו לקיבוץ ממסיבת הנובה.
"אחות המרפאה יצרה איתי קשר ואמרה שהגיעו מספר צעירים פצועים והם זקוקים לעובדת סוציאלית שתבוא ותעזור", היא משחזרת. "הגענו והתחלנו לתת עזרה נפשית ראשונית, ולאט לאט הגיעו עוד ועוד צעירים וצעירות לסעד. התחלנו להרגיע אותם, להסביר להם שאין בסעד מחבלים ולתת להם תרגילי הרפיה. הם היו מאוד נסערים ובלחץ. רצו כל הזמן שמועות שכובשים כבר את האזור וצה"ל לא משתלט על המצב, הצעירים התחילו לזהות חברים שלהם מהמסיבה שנחטפו. היה המון לחץ. הענקנו עזרה נפשית ראשונה וזה מאוד מאוד חשוב. המטרה היא להחזיר את האדם לתפקוד עד כמה שהוא יכול".
קרן היא אימא לחמישה ילדים, בני 17, 15, 13, 10 ו-3. אחרי שתושבי שדרות פונו היא התחילה להגיע לחמ"ל בעיר. "בשבועיים הראשונים עבדנו בצורה רוחבית ואז התפזרנו במוקדי הפינוי. אני בים המלח, עוד אחת בתל אביב, בצוות באילת, נתניה ועוד. כיום מודל העבודה שלנו מתפתח מדי שבוע. זו מציאות שלא הייתה אף פעם, פינוי כזה מאסיבי. עבדנו בשותפות עם משרד הרווחה, אם זה סיוע כלכלי, תיווך למרכז החוסן, מיצוי זכויות ועוד. בים המלח בעצם קמה עיר יש מאין.
"היום, קצת בלית ברירה, החלטנו לחזור לקיבוץ. רוב העבודה שלי חזרה לשדרות, ומסגרות החינוך באזור התחילו להיפתח. יש הרבה חששות ומתח. משבוע הבא אחזור לעבוד בשדרות כמו לפני המלחמה. כולם נמצאים בתהליך חזרה, ואנחנו עסוקים בפתיחת המסגרות כמו המועדוניות ומרכזי הטיפול. הרבה תושבים חזרו. המלחמה לא באמת הסתיימה. אבל השגרה יותר חזקה".
"במציאות לאומית ואישית קשה מנשוא, התגייסו העובדים הסוציאליים ממחלקות הרווחה בדרום הארץ לטיפול באוכלוסיות העוטף והדרום במסירות אין קץ ומקצועיות", אמר ישראל בודיק, מנהל מחוז דרום במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "פועלם משקף את המחויבות הערכית שבמקצוע העובד הסוציאלי. אנו במשרד מביעים הערכה גדולי כלפי העו"סים והעו"סיות בכל הארץ שנרתמים בימי המלחמה ופועלים רבות לחיזוק החוסן הלאומי".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.03.24
