כשהתחילה המתקפה על המסיבה הייתי למעשה ער ברצף מהיום הקודם, ואני חושב שהחומרים שלקחתי עזרו לי להישאר ערני ומפוקס. בזמן שברחנו מהירי חוויתי רגע מאוד אינטנסיבי, ואולי רוחני, היינו ברכב כשפתאום הגיע ירי מטווח קרוב. הצלחנו להימלט איכשהו, ומהרגע הזה – למרות שעדיין היינו בלב התופת ובסכנה ממשית לחיינו – כאילו נהְיָה סוויץ' בתודעה, שאנחנו לא מתים היום. הרגשתי שאני יודע את זה".
(ש', בן 22, שורד נובה).
כבר ב-7 באוקטובר, שעות ספורות אחרי רגעי האימה שמתאר ש', הקים פרופסור רועי סלומון קבוצת מטפלות ומטפלים שהתנדבו להושיט עזרה ראשונה נפשית לניצולי הטבח בפסטיבל נובה ובמסיבות אחרות שהתרחשו בעוטף באותו יום ארור לפני חמישה חודשים. כן, חמישה חודשים עברו. חמישה חודשים, לעזאזל, והסוף עדיין לא נראה באופק. אפילו האופק לא נראה באופק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"יש לי חיבור אישי למסיבות ולפסיכדליה, גם תיאורטית וגם קונקרטית. אני מחובר לקהילה", אומר פרופסור סלומון, ראש המעבדה לחקר המודעות והעצמי במחלקה למדעי הקוגניציה באוניברסיטת חיפה, חוקר פסיכדליה ופסיכוזה הבוחן את הבסיס המוחי של העצמי ואת תפיסת המציאות. "רצינו להגיע לכמה שיותר אנשים, וכמה שיותר מהר - התערבות ראשונית חשובה כדי לצמצם את המעבר מטראומה לפוסט-טראומה, בטיפול אישי עם מטפלים מוסמכים. בגלל שאנחנו באים מתוך השבט של הטראנס, אנשים ראו שאכפת לנו, פתחו את הלב וסיפרו דברים שאולי לא היו מספרים לפסיכולוג של קופת חולים".
קבוצת המטפלים שהקים פרופסור סלומון הפכה לעמותת "לב בטוח", שמאז גדלה והיום חברים בה יותר מ-400 מטפלות ומטפלים שטיפלו באלפי אנשים, ולטובת המשך פעילותה פתחה בקמפיין מימון המונים. אחד ממייסדיה הוא הפסיכותרפיסט יגאל טרטקובסקי, שבעשור האחרון מקים מרחבים בטוחים לתמיכה נשית בפסטיבלים ובמסיבות טבע. "אחד מהסיפורים שנחרתו בי הוא של מטופלת שתיארה איך הסתתרה מאחורי עץ והרגישה שהיא איתו בתקשורת, שהעץ מגן עליה", הוא אומר. "בתוך כל הזוועה היא הרגישה שמוּרה וחשה הודיה גדולה לטבע שסביבה, שמגן עליה".
מאז השבת השחורה, טרטקובסקי פגש שורדים שהיו בכל מיני מצבי תודעה כשהמתקפה החלה. "מי שלוקח משַׁנֵּי תודעה נוהג לתזמן את העלייה של החומרים עם הזריחה, לכן המתקפה הגיעה בשלב הכי אינטנסיבי של הטריפ. היו שתיארו שבהתחלה לא ידעו אם הם רואים רקטות או זיקוקים; חלק סיפרו שהחומרים דווקא סייעו להם בבריחה, מבחינת גיוס של אנרגיה זמינה, במיוחד אלה שלקחו חומרים ממריצים; אצל רבים מהם, ברגע שהבינו שהם בסיטואציה של חיים או מוות, האדרנלין עלה וגבר על ההשפעות של החומרים; והיו גם כאלה שלקחו חומרים יותר מאלחשים, שיותר קשה לצאת מהם, כמו קטמין, והיו תחת מתקפה חושית חזקה שעירפלה להם את התודעה, סירבלה אותם פיזית ולקח להם יותר זמן להתארגן. זה עובד לכל הכיוונים.
"יש אנשים שדיווחו שהצליחו להתאפס ולרוץ, אבל כשהגיעו למקום מסתור, במיגונית או בשיח, והאדרנלין טיפה נרגע, חזרו להם הוויזואליה והתופעות הפסיכדליות. חלק מהאנשים זה נורא בילבל, אבל אחרים סיפרו שזה מאוד עזר להם לראות את האירוע בפרספקטיבה שונה. אנשים סיפרו שהיו ממש בשיחה עם אלוהים".
עבור פרופסור סלומון, הסיוע הנפשי הראשוני לשורדים היה רק ההתחלה. "אחרי שהצלחנו לייצב את הטיפול ראיתי שיש צורך ביותר ידע מחקרי. חיפשתי מאמרים על הקשר בין פסיכדליה וטראומה, ואין. מצב של טראומה המונית שהתרחשה על חומרים משני תודעה, אף פעם לא קרה – או לפחות לא תועד - בהיסטוריה הידועה לעולם. כשהבנתי את פערי הידע, התקשרתי לרואי ואמרתי לו 'יש פה משהו שחייבים לחקור'. הוא כמובן הבין מיד את חשיבות העניין והתחלנו לבנות את המחקר".
רואי הוא פרופסור רואי אדמון, חוקר מוח, מומחה לחקר המנגנונים המוחיים של טראומה ועמידות לטראומה, גם הוא מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. השילוב בין מומחה לפסיכדליה ומומחה לטראומה, חברים טובים כבר 20 שנה, אם כי מעולם לא עבדו יחד, הוביל לאחד המחקרים המיוחדים, המרתקים ופורצי הדרך - לא רק בארץ, גם בעולם - שמטרתו ללמוד על הקשר בין פסיכדליה וטראומה.
364 מבלות ומבלים נרצחו במסיבה ולא חזרו ממנה, מאות רבות נפצעו ו-44 נחטפו (בודדים שבו במסגרת העסקה). המחקר, שמתנהל בימים אלה והייתה לי הזכות ללוות במשך כמה שבועות, עוסק בהשפעות של חומרים פסיכדליים על עיבוד הטראומה, בזמן אמת ולאורך זמן, ובודק איך האירוע הטראומטי והשימוש בחומרים משני תודעה השפיעו האחד על השני, ועל ידי הבנה של מה קורה במוח ובגוף כשטראומה נוחתת על מצע של פסיכדליה, יעזור גם לבחון אופני טיפול חדשים. במחקר משתתפים כאלף מניצולי נובה - כרבע מכמות האנשים שהגיעו למסיבה - שרובם הגדול נטלו במהלכה סמים פסיכדליים. בהמשך תצורף למחקר קבוצת ביקורת של כ-200 מבלים שהיו באותו יום במסיבה אחרת, שלא כללה טראומה.
על הטראנס. בספרו המונומנטלי "איך מוזיקה עובדת", פורס המוזיקאי והפילוסוף דיוויד ביירן ("טוקינג הדז") את התיאוריה לפיה מוזיקה נוצרת קודם כל עבור החלל שבו היא נשמעת; האופרה נכתבה עבור היכלות מפוארים, הג'אז נוצר עבור מועדונים קטנים ומעושנים, הדיסקו עבור רחבות הריקודים וכן הלאה - ובהם היא נשמעת הכי טוב וממלאת את תפקידה באופן האופטימלי. החלל עבורו נוצרה מוזיקת הטראנס הוא הטבע: אולם ללא קירות, כשהתקרה היא הרקיע האינסופי והרצפה היא האדמה הטובה.
הזמן בו מוזיקת הטראנס נשמעת הכי טוב הוא הזריחה, עת השמש דוחקת את החושך לטובת האור הרך, והירח וכמה כוכבים אחרונים עוד תלויים בשמיים כרמז, בעוד רגע ידהו וייעלמו. זוהי שעת האופוריה, שעת החיוכים והחיבוקים. הרוקדים, עיניהם דלוקות ומאירות, בוטשים ברגליהם את הקרקע כמו שבט קדמון בטקס קדוש וגורמים לכדור הארץ להסתובב עוד יום, נפשם אל דרור שואפת והם אחד עם היקום כולו. אלה רגעים טהורים של חופש מוחלט, של הארה ואהבה. ברגעים האלה הטראנס הוא הרבה מעבר למוזיקה, הוא מצב נפשי. מי שחווה יודע ומי שלא, מוזמן.
לא מעט משיאי האושר של חיי התרחשו בשעות, במדבריות וביערות לצלילי המוזיקה הזאת, האהובה. אני נזכר בהם בחיוך פנימי - ואז נזכר בטבח בפסטיבל שהתרחש ב-7 באוקטובר בדיוק בשעת החסד הזו והדמעות מוחקות את החיוך. כל מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא הרבה מעבר לאיום ולנורא, אבל מה שקרה בנובה צורב בסוג מיוחד של צריבה. אמנם לא הייתי שם ביום ההוא, אבל יכולתי להיות. זה השבט שלי שנטבח שם, אלה האנשים שלי, האחיות והאחים לרגעים הכי יפים.
פגישתנו הראשונה מתקיימת במעבדה של סלומון בחיפה. למרות הנושאים הופכי הראש שנחקרים פה, הכל נראה מיושב בדעתו עד מאוד. החברות בין אדמון וסלומון בולטת לעין, כמו גם ההערכה ההדדית ביניהם. הם משלימים זה את זה לא רק בתחומי המחקר, אלא גם באישיות, בשמות ואפילו במראה. רועי סלומון יותר אש; איש חייכן שקולו רם, דיבורו שוטף ונחרץ ונוכחותו ממלאת את החדר. רואי אדמון יותר מים; קולו שקט, עיניו רציניות, גופו צנום והוא בוחן כל משפט שיוצא מפיו. אם הייתי צריך לנחש בתחילת הפגישה מי חוקר טראומה ומי חוקר פסיכדליה, כלומר מי פוגש את האנשים בשעתם הפגיעה ומי בוחן אותם בהרפתקאותיהם, אני חושב שהייתי קולע בול.
שניהם שומרים מכל משמר על פרטיות הנבדקים, אבל ניכר עד כמה נקשרו אליהם ואפילו התאהבו בהם. "אלה ילדים עם הרבה כוח", אומר אדמון, וסלומון מתרשם מההומור השחור שלהם, "מספרים לנו סיפורים שאתה לא מאמין. הם צוחקים, ואנחנו בוכים". "אנחנו משתאים מהכנות ומהיכולת שלהם לדבר על הקושי", אומר אדמון.
הרגישות הרבה והקושי של רבים מהנבדקים הופכים את המחקר למסובך מבחינה לוגיסטית. הוא מתנהל במספר מוקדים ברחבי הארץ, כדי להקל על האנשים להגיע. בנוסף, עורכים השניים גם ביקורי בית. "זה לא דומה לשום מחקר שעשינו", הם אומרים. כ-30 אנשים עובדים במחקר, באיסוף ובניתוח הנתונים. גם הזמן משחק תפקיד חשוב: צריך לתפוס את הנחקרים בשלב הנוכחי, הנקרא "פֶּרִי-טראומה" (ליד הטראומה - השלב שבין חודשיים-שלושה מהטראומה עד לחצי שנה אחריה), לפני שזו הולכת ונשטפת בנהר הזמן. על זה לא מקלה העובדה שחלק מהנבדקים יכולים לאבד את המוטיבציה להשתתף. חלקם טסים לחו"ל בניסיון להתרחק ולעבור הלאה, וחלקם להפך, צוללים לתוך עצמם ומגבירים את השימוש בסמים כאלה ואחרים בניסיון לשכוח. הכל נעשה בהתחשבות ובעדינות אין קץ. לפעמים נדמה שהשניים, אדמון וסלומון, לא רק חוקרים את הניצולים אלא מנסים לשמור עליהם ולהציל אותם.
פגישה נוספת שלנו התקיימה בשעת בוקר מוקדמת במכון הדימות של בית החולים רמב"ם בחיפה, אליו באים חלק מהנבדקים לסקירת MRI שבודקת את הפעילות המוחית שלהם. ה-MRI - אותו צינור ענק עם כוח מגנטי הגדול פי 30 אלף מהשדה המגנטי של כדור הארץ - הוא השלב המעמיק ביותר במחקר, המורכב מכמה רמות.
בשלב ראשון, עונים הנחקרים על שאלונים מפורטים ובהם מנתונים בסיסיים כמו גיל, מגדר ומצב משפחתי, ועד פירוט לגבי מה לקחו במסיבה, מתי, עם מי ואיפה היו כשהכל קרה. בשלב שני מגיע המדע המעמיק יותר. כל נבדק מסתובב חודש שלם עם סנסור לביש, שעון חכם שמודד דופק, שינה, תנועה ועוד. את השיטה ייבא אדמון ממחקרים מרתקים שלו, העוסקים באפיון שונות בין אישית בתגובה לסטרס וטראומה.
אדמון: "זו דאטה אובייקטיבית, איכותית וארוכת טווח שנמדדת בסביבה טבעית. בעיניי זה הדבר שייתן הכי הרבה מידע".
אחד דברים החשובים שמודדים השעונים הוא השינה ואיכותה. אדמון: "לפעמים אדם אומר לנו 'אני בסדר' והוא לא, ולפעמים אדם חושב שהוא לא בסדר והוא דווקא מראה דפוסים תקינים. הדופק בזמן השינה יכול לתת אינדיקציה למצבו. שינה לא תקינה היא גורם סיכון להתפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית. יש את כמות שעות השינה, אבל הרבה יותר חשוב זה עד כמה קבועים הרגלי השינה. לאחרונה ביצענו מחקר על חיילי 669 והראינו קשר בין שינויים פיזיולוגיים בדופק בשינה לבין עמידות פסיכולוגית לטראומה. לגבי אנשים שישנים פחות טוב מאז נובה ועד היום, אני יכול לנבא שהסיכוי שלהם להתמודד עם טראומה בצורה טובה יותר, גם בהמשך, קטן יותר. יש הרבה מאוד תהליכים רגשיים וקוגניטיביים שקורים בשינה, והם מאוד חשובים מבחינת היכולת להתגבר על האירוע הטראומתי".
בשלב השלישי נלקחות מהנבדקים דגימות רוק. "אפשר להוציא המון מידע מהרוק", אומר אדמון. "כמו שינוי ברמות הורמונים מסוימים. הרבה מנגנונים פיזיולוגיים מתבטאים ברוק, כולל עייפות ארוכת טווח ומתח כרוני". התכנון הוא לקחת דגימה כל כמה חודשים ולבחון את ההבדלים. המחקר אמור להתפרש על פני שלוש־ארבע שנים.
השלב הרביעי - משחק מחשב. "הרבה חוקרים מתייחסים לפוסט-טראומה כבעיית זיכרון", אומר סלומון, "כלומר, כאל חוסר יכולת להעביר זיכרון טראומטי לעבר, כך שהוא נשאר בהווה. תיאוריה אחרת אומרת שפוסט־טראומה היא בעיה בהכחדת פחד - אתה לא לומד שמה שהיה מסוכן הוא בעבר, ועכשיו אפשר להירגע. כלומר, אפשר להסתכל על זה כעל תהליך למידה. אם אתה לא לומד טוב, או מסרב ללמוד, לא תצליח להכחיד את הפחד. ואז הוא מתרחב ואתה מפחד מעוד ועוד דברים".
"מה שאנחנו עושים נראה קצת מצחיק", אומר סלומון, "זה בעצם משחק בסלולרי - אתה דייג ויש לך שני אגמים. אתה בוחר אחד מהם ותופס דג. אחר כך צריך שוב לבחור אגם, במה תבחר? אם תעבור לאגם הבא, זה אולי אומר עליך שאתה לוקח סיכונים, ולהפך, אם לא תעבור. מכל זה אנחנו מחלצים עד כמה אנשים לומדים מניסיון ופתוחים לנסות דברים חדשים. דרך זה אפשר לאבחן הרבה מאוד דברים".
השלב הבא הוא ה־MRI, שמולו אנחנו עומדים. אני מוריד מעליי כל פריט מתכתי ונשכב בתוך צינור המתכת. הכוח המגנטי משרה עליי שלווה מוזרה.
על מה מסתכלים פה?
סלומון: "בשלב ראשון נותנים לאדם לשכב שש דקות, בלי לעשות כלום ובלי גירוי חיצוני. אפשר ללמוד הרבה מדפוס הפעילות במוח בזמן מנוחה. בשלב הבא אנחנו מעוררים טיפה את המערכת, בעדינות. כמו שבודקים את הלב במאמץ, אנחנו בעצם מעלים דופק רגשי על ידי הקרנת סרט של מסיבת טראנס שערכנו - לא בישראל ובלי שום קשר לנובה. ותוך כדי מנטרים את הדופק לראות שלא מגיעים לעוררות גבוהה מדי. כשאנשים רואים סרט ההתנהגות המוחית שלהם די דומה, ואפשר לראות חריגות. אחרי זה, מורידים בחזרה את הדופק הרגשי ורואים את המערכות חוזרות לשגרה".
אדמון: "פה אנחנו בודקים את היכולת לחזור לשגרה. העובדה שיש תגובה פיזיולוגית ופסיכולוגית לסטרס, כמו עלייה בהזעה, בדופק, בפעילות מוחית באזורים מסוימים, ועלייה בשחרור הורמונים מסוימים - זו תגובה תקינה, אפילו בריאה, ואנחנו יודעים למדוד אותה. אנחנו שמים דגש על מה שקורה אחרי הסטרס, כשצריכה לבוא התאוששות. בשלב ההקלה אנחנו מצליחים לזהות אנשים שלא מצליחים להתאושש. או לחלופין, מתנהגים כאילו כלום לא קרה. זה לא בריא ולא תקין. אם אני צריך לנבא מי יפתח פוסט-טראומה, חוסר היכולת לחזור לשגרה ממצב של סטרס מעידה על האדם ושמה אותו בקבוצת סיכון יותר מאשר האופן בו האדם מגיב לסטרס עצמו".
בנוסף, יש במחקר גם ראיונות עומק. "יש משהו שאנחנו מפספסים בכל הפרמטרים הכמותיים שלנו", אומר סלומון, "וזה הסיפור של האדם ואיך הוא מספר אותו. הקול שלו, המהירות, איכות הסיפור ועוד. מה גם שלנבדקים הרבה פעמים חשוב לספר מה עבר עליהם".
למה אתם מצפים שזה יתכנס, כשיש שונות בין הנבדקים ובין החומרים שלקחו? הרי מחקר מדעי אמור לצאת עם ממצאים מדויקים, איך תגיעו אליהם?
"יש כמה רמות של תוצאות", אומר סלומון. "ברמה המיידית, אני יכול להחזיר ידע למטפלים ולהפנות תשומת לב. ברמה המדעית, משקל ההוכחות גדול יותר והדברים לוקחים זמן. מאוד מורכב להוכיח דברים ברמת המוח. יש פה שאלות גדולות על המפגש בין פסיכדליה וטראומה, שמחייבות זהירות. המחקר יכול להשפיע על חיים של אנשים, על טיפול, ועל מדיניות בכלל".
אדמון: "בגלל זה אנחנו שואלים המון שאלות ואוספים כמה שיותר מידע כדי שנוכל לחלץ תובנות סטטיסטיות. נכון שתמיד תהיה שונות שלא תוכל להסביר, אבל בסוף אתה רוצה להאמין שיש מנגנוני התמודדות משותפים, בעלי משמעות אמיתית, כמו דפוסי השינה, או דפוסי פעילות מוחית מסוימים. אנחנו שונים זה מזה, אבל גם דומים".
במהלך השבועות והחודשים הקרובים יתחילו להתפרסם תוצאות ראשוניות. אני יוצא ממכון הדימות ומטייל קצת ברחובות חיפה בדרך לתחנת הרכבת, מביט על האנשים סביבי. הרוב נראים לי רגילים, בריאים בנפשם, אבל אחרי 7 באוקטובר, מה אנחנו כבר יכולים לדעת על מה עבר על האישה או האיש שמולנו? הרי את השריטות העמוקות אי־אפשר לראות. כל מה שאפשר, וצריך, זה להיות יותר טובים ונחמדים זה לזה.
המחקר, כאמור, עוסק בקשר בין פסיכדליה לטראומה. בעוד הטראומה מוכרת, למרבה הצער, והיא תחום מחקר ותיק, ידוע ומבוסס, ודאי בישראל, הפסיכדליה היא עולם מסתורי בהרבה, וזאת למרות שאנחנו נמצאים במה שמכונה "הרנסנס הפסיכדלי": כינוי לעניין ההולך וגובר בשימוש בחומרים פסיכדליים, בעיקר בפטריות וב-LSD, אבל גם ב-MDMA ובקטמין (שאינו פסיכדלי כלל ועיקר) לטיפולים בפוסט־טראומה, דיכאון, התמכרויות וגם לצורכי פנאי ולהגברת היצירתיות, על ידי נטילת כמויות קטנות של החומרים (בעיקר בפטריות וב־LSD), מה שנקרא מיקרו-דוזינג - שהפך להיות טרנד רציני בחברות ההייטק בעמק הסיליקון, וגם בישראל.
השימוש בסמים, בואו לא נתחסד ונביט למציאות בעיניים, היה נפוץ מאוד במסיבה בנובה, כמו גם במסיבות אחרות. רבים מהמבלים נטלו סמים מסוגים שונים כדי לרקוד וליהנות. אילו סמים? אילו לא. זוהי איננה המלצה: סמים יכולים להיות מסוכנים, והם גם לא חוקיים.
"פסיכדליה זו מילת גג", אומר סלומון, "אבל כמובן שהיו שם חומרים מכל הסוגים. אנחנו מחלקים אותם לשלוש משפחות: פסיכדליים (פטריות, LSD ודומיהם), סטימולנטים (ממריצים, כמו קוקאין, ספידים וכיו"ב), דיסאסוציאטיביים (כמו קטמין, שהוא בכלל סם הרדמה לסוסים במקור - ד"פ) ואמפתוגנים, כמו MDMA (עליו מבוסס האקסטזי), שאיננו סם פסיכדלי. הוא לא גורם להזיות, אבל כן יוצר שינוי רגשי, וגורם לתחושות אופוריה ואהבה. בנוסף, היו גם לא מעט ערבובי חומרים, מה שמסבך את המצב. וכמובן שהכל בא על מצע של אלכוהול ומריחואנה".
גם סמים הם עניין דורי. אצלנו, אנחנו בני אותו הדור, היצע הסמים כלל פחות או יותר את הרשימה שלעיל. היום ההיצע גדול בהרבה. יש המון חומרים - כל מיני סמי פיצוציות למיניהם, חומרים עם שמות כמו דוסה, טוסי, ממסי3 ו־4, דוקטור ועוד. איך המחקר מתייחס אליהם?
סלומון: "נכון. יש כאלה, כמו דוסה, שזה קצת כמו המיץ של הסלט, כל מה שנשאר לדילר בתחתית הערימה. אנחנו מתייחסים אליו כממריץ. אנחנו מנסים לעשות סדר ולחלק למשפחות שדיברנו עליהן. יש דברים שלא נפתור, כמו חומרים לא מוכרים או אנשים שעירבבו שישה חומרים ולא ברור מה בדיוק קרה שם. אבל זה המיעוט. רוב האנשים לקחו חומר אחד או שניים גג".
נטילת חומרים פסיכדליים משנה את האני? ואם כן, עד כמה?
"יש כמה רמות של תשובות. אחת, כן. זו חוויה שמשנה באופן סובייקטיבי את האדם. אחד הדברים הבולטים הוא שרוב הנחקרים, משנות ה־60 ועד היום, דירגו את החוויה הפסיכדלית כאחת החשובות בחייהם. יחד עם זאת, עשינו לא מזמן מחקר לראות האם הם משנים את תפיסת העצמי הגופני; את הדרך בה המוח גורם לי להבין שאני זה אני. לקחנו אנשים שנטלו הרבה חומרים פסיכדליים ואמרו שזה שינה אותם, והשווינו אותם לפסיכוטים, שם יש שינוי בתפיסת העצמי הגופני. הראינו שהם אמנם מרגישים, אבל המדידה לא מראה שינוי בתפיסת האני הגופני. כנראה שהשינוי נמצא ברמות גבוהות יותר, אולי בדרך בה אתה צופה על העצמי. אז יש רמות שמשתנות יותר, ויש פחות. עצם זה שאתה יודע שיש דרך אחרת לראות ולחוות את המציאות כבר נותנת לך פרספקטיבה אחרת. זה כמו להיות בחו"ל בפעם הראשונה: הידיעה שיש מקומות אחרים בעולם משנה אותך, איכשהו".
יפה הדוגמה עם הטיסה לחו"ל. הרי בגלל זה קוראים לחוויה "טריפ". ועדיין, קיים קושי לתאר, ובוודאי לחקור, את החוויה הפסיכדלית. היא חמקמקה.
"אחת מהתכונות הבולטות בחוויה הפסיכדלית היא חוסר היכולת לספר מה היה שם, ולא פחות, לזכור מה היה שם. זה בדרך כלל נשאר ברמת ה'ראיתי צבעים', 'היה מדהים'. אנשים מתארים חוויות ויזואליות כי את זה קל, יחסית, לתאר. אבל את השינוי בתחושת העצמי קשה הרבה יותר לתאר, אז אנשים אומרים 'לא הייתי אני', 'הייתי אחד עם הכל'. מה שמסבך אותנו עוד יותר, זה שאם תיקח אדם ותיתן לו את אותו החומר באותו המקום בהפרש של שבוע - לא תהיה לו אותה החוויה".
בשפה הפסיכדלית קוראים לזה "סט" ו"סטינג". סט אלה כל הדברים שהבאנו מהבית; ההיסטוריה, המגדר, הגיל וכיוצא באלה. סטינג זה המקום והחברה שבה נטלת את החומרים.
"יש תיאוריות שאומרות שחלק מהאפקט הפסיכדלי נגרם מהגדלת הגמישות במוח, שמתחווט סביב החוויה. המוח תמיד משתנה, ואירוע גדול ישאיר חותם גדול", אומר סלומון.
לפי זה, נשמע שאירוע טראומטי כמו נובה תחת השפעה פסיכדלית יכול להיות מסוכן במיוחד, לא?
"יש אומרים שחומרים פסיכדליים יכולים לגרום למוח להתחווט סביב הטראומה ולא לשכוח אותה. יש הרבה תיאוריות טיפוליות שיכולות להיבחן במחקר".
פרופ' רואי אדמון: "יהיו הרבה מאוד אנשים שחייהם לעולם לא יחזרו להיות אותו דבר. אני חושש שהרבה מאוד יסבלו מצלקות כאלה ואחרות שימנעו מהם להגשים את הפוטנציאל המלא שלהם".
אמנם אין מחקרים קודמים בנושא, ובכל זאת - מה גישתכם לגבי פסיכדליה בהקשר של טראומה?
אדמון: "המוח מעבד אחרת את המציאות תחת השפעת אלכוהול או סמים, ומן הסתם מגיב אחרת לטראומה תחת השפעת חומרים פסיכדליים. אני, מהמקום של הטראומה, שואל האם זה השפיע על האופן בו המערכות המוחיות והפיזיולוגיות הגיבו, איך זה משפיע על התגובות האלה לאורך זמן, והשאלה הגדולה של המחקר, מבחינתי, היא מה ההשפעה על הסיכוי לפתח פוסט־טראומה. בעצם, השאלה שאנחנו בוחנים היא הדרך בה החוויה נטבעת ונשארת במוח לאורך זמן".
חומרים פסיכדליים משפיעים גם על היכולת להתאושש מטראומה?
"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לבדוק: האם החומרים משנים את הזמנים בהם מתרחשים תהליכי ההתאוששות הפיזיולוגיים, הנפשיים והמוחיים. יש לנו השערה שהאפקט מושפע מהחומרים הפסיכדליים, אבל אפשר לשאול האם זה בגלל שהחוויה עצמה נחוותה בצורה אחרת. זו אפשרות, אבל יכול להיות שהיכולת לעבד חוויה ולהפוך אותה לזיכרון, גם היא מושפעת מהחומרים. גם מריחואנה משפיעה על היכולת הזאת".
סלומון: "אלה כנראה שני הדברים יחד".
הטראומה תהיה גדולה יותר אם היא קורית תחת שימוש ראשון בפסיכדליה?
אדמון: "נראה שכן, אבל יש לנו עדויות שרוב האנשים בנובה לא השתמשו בסמים בפעם הראשונה. מעבר לכך, בטראומה הדברים סובייקטיביים ותלויים בהמון דברים. הרבה דברים הופכים אותך חסין או פגיע יותר לפוסט-טראומה, בלי קשר לפסיכדליה, כמו איפה גדלת, יכולות רגשיות וקוגניטיביות, ועוד. אותי מעניינת השונות ביכולת להתמודד עם החוויה, לשמור על הבריאות הנפשית ולא לפתח PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית)".
במה תלויה יכולת ההתאוששות?
"אפשר לדבר על שני צירי זמן - אחד, כל מה שהאדם מביא איתו לאירוע: היסטוריה, גיל, מגדר, טראומות קודמות, שימוש בחומרים וכדומה. ושני, כל מה שקורה אחרי האירוע: איך אנשים מתמודדים ואיזו תמיכה יש להם. אנחנו שואלים אם אפשר לדעת מראש איך אדם יגיב לטראומה עוד לפני שנחשף אליה; ולאחר החשיפה, האם נוכל לדעת איזה טיפול להתאים לו".
הידע שהצטבר על טראומה מאפשר לומר מי מועד יותר לפוסט־טראומה?"בהכללה, אצל נשים יש יותר שכיחות בהפרעות פוסט-טראומטיות, כמו דיכאון, לעומת גברים. אני מסייג: ייתכן שחלק מהסיבה היא שלנשים יותר קל להראות פגיעות, להודות בה ולבקש עזרה. אצל גברים - שוב, בהכללה - יש שכיחות גבוהה יותר של התמכרויות ופנייה לשימוש באלכוהול וסמים, ואז הם לא מקבלים אבחנה של דיכאון אלא הפרעות של התמכרות".
המוח הנשי שונה מהגברי?
"אפשר להגיד, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא פגיע יותר. עוד אוכלוסייה בסיכון גבוה היא אנשים שעברו טראומות בילדות. הם משלמים מחיר מאוד יקר בסטרס כרוני, בתגובות הורמונליות שמשתבשות. זה גורם שמסכן מאוד את היכולת להתמודד עם אירועים כאלה בגיל מבוגר".
אז מה שלא הורג לאו דווקא מחשל?
"יש ויש, אבל בגדול - טראומה בגיל צעיר משאירה אימפקט משמעותי על המערכות בהן אנחנו משתמשים לבקרה רגשית. המערכות ההורמונליות שעוזרות לנו להגיב נכון לסטרס מתפתחות בצורה לא תקינה. זה משאיר צלקות פיזיולוגיות ורגשיות שמקטינות את הסיכוי להתמודד בצורה אדפטיבית עם טראומה בבגרות".
מורכבות נוספת קשורה בקושי להוכיח סיבתיות. "כמעט כל המחקרים נעשים אחרי האירוע הטראומטי, וקשה לדעת אם מה שאתה רואה הוא תוצר של הטראומה או שהייתה נטייה מוקדמת שגרמה לאנשים להיות מאותם 15 אחוז שנכנסים להפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD). כדי לבחון את הסוגיה הזו ביצענו בעבר סדרה של מחקרים על חיילי צה"ל, בשיתוף פעולה עם פרופסור תלמה הנדלר, במטרה לבדוק האם יש דפוס מוחי שקיים לפני החשיפה לטראומה ויכול לנבא נטייה לפוסט־טראומה".
מה לגבי גורמי התאוששות מטראומה?
סלומון: "אחד הדברים הכי חשובים זו תמיכה חברתית. שאתה לא לבד בעולם. נישואים הם גורם עמידות. משפחה וחברים טובים, חשובים לאללה. דאגנו מאוד לאנשים שגרים לבד, אבל הרוב מתגברים - תחשוב כמה עברו טראומות בצבא והתגברו".
אדמון: "לא הייתי מכניס חיילים למשוואה, זה שונה. הם בחרו בזה ואף אומנו לכך. אנשים שהיו במסיבה לא אומנו לזה. אפשר להשוות אותם יותר לאנשים שעברו תאונות דרכים או היו ברעידת אדמה - סיטואציות אזרחיות שנכפו ללא התראה מוקדמת, ללא יכולת להתגונן, שם שיעורי הטראומה גבוהים יותר, ועדיין - רוב האנשים הם בסדר".
ההיענות למחקר הפתיעה אותם. "הימרתי שעשרה אחוזים יסכימו לבוא, אבל מאלה שפנינו אליהם, יש לנו 60 אחוזי הסכמה", אומר סלומון. "הדבר הראשון שרבים מהם אומרים זה 'תודה שמישהו חוקר את זה'. המחקר נותן אישור לגודל האירוע שהם חוו. חשוב להם לבוא, הם מרגישים שככה הם עוזרים לאחרים, שמכל מה שהם עברו ייצא גם משהו טוב".
הגיל הממוצע של הנבדקים הוא 26. "הגורל האכזר יצר ניסוי טבעי במספרים גדולים", אומר סלומון, "שאולי יאפשר לנו להבין טוב יותר את המשמעות של חומרים פסיכדליים בזמן טראומה. העובדה שלכולם קרה בדיוק אותו האירוע, באותו הזמן, באותו גיל פחות או יותר, היא כוח גדול וחשוב של המחקר. זה מאפשר לנו להסתכל על התהליך בזמן אמת וללוות אותו".
עד כמה הגיל הצעיר קשור באפשרות לחוות טראומה בצורה עמוקה יותר, ולהבדיל, ביכולת להשתקם ממנה?
אדמון: "בסביבות גיל 25 המוח 'נעצר' ומתייצב. החומר הלבן ממשיך ומתפתח. יש עדיין הרבה מאוד גמישות, ויש יכולת גדולה לבצע שיקום".
מה שלומם הנפשי של החברות והחברים שניצלו מהטבח?
"יש ויש", אומר אדמון. "חשוב להדגיש - כל הזמן אומרים לנו שאנחנו מדינה בפוסט-טראומה; זה לא בהכרח נכון. כאמור, רק בסביבות 15 אחוזים מהאנשים שנחשפו לטראומה יאובחנו כסובלים ממנה. זה נכון גם לטראומות הכי קשות. כלומר, הרוב הולכים להיות בסדר. לרוב האנשים יש יכולת להתמודד עם החוויה ולשמור על הבריאות הנפשית שלהם בלי לפתח PTSD. חלקם יצמחו מזה ויהיו טובים יותר - טראומה יכולה להביא גם לצמיחה. אני מקווה ומאמין שהאירוע לא ימנע מרובם להגשים את עצמם, לגדל משפחה, למצוא משמעות בחיים".
כדרכו, הוא מסייג. "עדיין מוקדם לומר, גם אצל מי שמצבו רע וגם אצל מי שמצבו טוב יחסית. יהיו הרבה מאוד אנשים שחייהם לעולם לא יחזרו להיות אותו דבר. אני חושש שהרבה מאוד יסבלו מצלקות כאלה ואחרות שימנעו מהם להגשים את הפוטנציאל המלא שלהם. שגם בלי אבחנה של פוסט־טראומה תהיה להם ירידה קוגניטיבית, ירידה בכושר הריכוז, שליטה ברגשות, התפרצויות זעם, ועוד".
הסטטיסטיקה של כ־15 אחוזים שיסבלו מפוסט־טראומה תישמר לדעתכם גם באירוע כזה, שהיה גם המוני וגם טבול בחומרים פסיכדליים?
"אנחנו לא יודעים", אומר סלומון. "הפסיכדליה היא סימן השאלה פה; אנחנו מקווים שהיא לא תשנה את האחוזים. בקשר להיבט ההמוני, ההשפעות עוד לא ברורות. מצד אחד אפשר לקבל תמיכה וטיפול טובים. מצד שני, זה אירוע שעוד לא נגמר".
אדמון: "להבדיל מתאונת דרכים, פה האירוע רחוק מלהיגמר. בטח שיש לזה השפעה, הרי יש עוד עשרות חטופים מהמסיבה שטרם חזרו. זה מייצר עוד פוטנציאל לפגיעות". "מה גם שחלקם", מוסיף סלומון, "מפונים, ולא חזרו לבתים שלהם. היו גם כאלה שקיבלו צו 8 והלכו למילואים. שבוע אחרי המסיבה והם בעזה".
בנוסף, מציין סלומון, "הזמן עובר. בהתחלה הייתה המון התגייסות מצידם לחזור לחיים, אבל לאט־לאט נשחקים כוחות הנפש. גם המדינה מתחילה לעבור הלאה". "רבים", כך אדמון, "מתחילים להרגיש את העומס שהצטבר ויש תחושה שהם נשארו קצת לבד".
