איליה הולך לחדר וחוזר עם כמה מזכרות משירותו הצבאי. הוא מניח על השולחן צנצנת פלסטיק שבתוכה רסיס מתכת גס, כארבעה סנטימטר אורכו. הרסיס חדר לגבו ב-30 באוקטובר 2023, חצי שעה אחרי שנכנס לעזה. "הוא הפצוע הראשון של הצנחנים בתמרון הקרקעי", מספרת חברתו בעלת השם הכמעט זהה, אליה, ואיליה מעיר: "זה לא משהו שאני גאה בו".
אליה זמיר היא העוגן של איליה קונו בישראל. בן 21, עלה מבלארוס לבדו בגיל 15 במסגרת נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים), למד בהדסה נעורים והתגייס לגדוד 101. הם הכירו באולפן לעברית שבו היא משרתת כמורה חיילת, והאהבה פרחה. איליה ואליה מתגוררים יחד בבית הוריה ברעננה, שם הוא מתאושש מאז ששוחרר מבית החולים.
אולפן לעברית זה חשוב, אבל יש כמה דברים חשובים לא פחות שלמד מהחברים בצבא. הוא מראה לי דף נייר מקומט ועליו רשימת שירים. "כאב של לוחמים", "ילד של אבא", "שירת הסטיקר", "הפרח בגני" ועוד. "חבר הכין לי רשימה של שירים שאני חייב להכיר בתור ישראלי", מסביר איליה. "הכנתי פלייליסט שלהם".
איליה הוא אחד מתוך 386 חיילים בודדים בשירות חובה שנפצעו מתחילת המלחמה (נכון ל-10 במארס). 80 מתוכם אושפזו והשאר קיבלו טיפול ושוחררו באותו יום. 24 חיילים בודדים נפלו במלחמה. בצה"ל משרתים כיום כ-7,000 חיילים בודדים. כשחייל שאינו בודד נפצע, הוריו נמצאים לצדו רוב הזמן. מדובר לעיתים בחודשים של אשפוז ושיקום. אם מרכז חייהם של ההורים בחו"ל, או אם הם אינם בתמונה כלל, זה הרבה יותר מורכב. את החוסר הזה ממלאות, לצד צה"ל ונציגיו במחלקות האשפוז והשיקום, גם עמותות כמו "אח גדול לחיילים בודדים", "כנפיים", "נפש בנפש" והמרכז לזכרו של מייקל לוין.
מנכ"ל עמותת "אח גדול", דניאל אהרון"אח גדול" מפעילה מתנדבים שהיו בעצמם חיילים בודדים והשתחררו מצה"ל. כל אחד מהם מקבל תחת חסותו שניים או שלושה חיילים בודדים, משמש להם אוזן קשבת ומסייע להם במה שאפשר. "כשהקמתי את העמותה, לפני 14 שנה, היו לנו 15 מתנדבים. היום יש לנו 500 'אחים גדולים'", מספר מנכ"ל העמותה, דניאל אהרון.
רבים מהמתנדבים גויסו בעצמם למילואים במלחמה. אחד מהם הוא ע', בן 25, לוחם מגלן במילואים, שגדל בארצות הברית. הוא משמש כ"אח גדול" עבור באלינט דושה, עולה מהונגריה ולוחם בגדוד 202 של הצנחנים – אף שבאלינט מבוגר ממנו בשנה.
4 צפייה בגלריה
מימין: בלינט דושה, וע', חייל בודד לשעבר ממגלן שמלווה אותו. "נשארו לי בגוף 50-40 רסיסים"
(צילום: אלי דסה)
באלינט גדל במשפחה אתאיסטית ורק כנער גילה כי סבתו יהודייה. הוא בחר לנתב את חייו למסלול שונה, ובגיל 21 התנצר. "רק אחרי שהתקרבתי לנצרות, החלתי להתעניין בישראל, המקום שבו צמחו הברית הישנה והברית החדשה". בגיל 23 עלה לבדו לארץ במסגרת סעיף הנכד בחוק השבות, וזמן קצר אחר כך התגייס.
באלינט נפצע ב-12 בדצמבר מפגיעת טיל נ"ט בשג’עייה. הוא הוגדר כפצוע בינוני וכשהגיע לסורוקה כבר השתפר מצבו לקל, אבל לא מדובר בשריטה. "נשארו לי בגוף 50-40 רסיסים", הוא מציין במבטא הונגרי כבד כשאנחנו יושבים עם ע' בזולה שליד דירתו של באלינט בקיבוץ רמת הכובש.
"כשהגעתי לבית החולים התקשרתי להורים בהונגריה", מספר באלינט. "אמרתי להם שנפצעתי אבל אני בסדר. לא איבדתי יד או משהו חשוב. הם ממש שמחו שיצאתי מעזה ונשארתי בחיים, אחרי שבועיים אמא שלי הגיעה לארץ, זה היה סוג של הפתעה. אבל היא הייתה חייבת לחזור להונגריה אחרי כמה ימים".
כשבאלינט נפצע, ע' עצמו נלחם בעזה. "שבוע אחר כך יצאתי לחופשה וכשפתחתי את הטלפון, אחרי חודש שהיה כבוי, היו לי איזה אלף הודעות. לקח לי 24 שעות לעבור על הכל. פתאום אני רואה הודעה מהעמותה שבאלינט נפצע. אמרתי לעצמי: 'פאק!' התקשרתי אליו וכשהבנתי שהוא פצוע קל, נרגעתי".
כשאיליה הגיע לסורוקה אחרי הפציעה, חברתו יצרה קשר עם תוכנית "כנפיים" של הסוכנות היהודית, קרן מיראז' ישראל ומשרד העלייה והקליטה, שהחלה ללוות אותו עוד לפני המלחמה כדי להכינו לחיים שאחרי השחרור. עוד באותו יום הם קנו כרטיס טיסה עבור אמו ואירגנו את הגעתה לארץ. איליה השתחרר מצה"ל, ויודע ששפר עליו גורלו. "כשנכנסנו לעזה, יאיר ניפוסי ז"ל מהצוות שלי הלך ממש מאחוריי. כשפינו אותי אחרי הפציעה נתנו לו את הנשק שלי". יומיים אחר כך נפצע סמ"ר ניפוסי אנושות, ולמחרת נפטר מפצעיו. "הייתי יכול להיות במקומו", אומר איליה. חבר נוסף לצוות, סמ"ר אופק ארביב ז"ל, נרצח במסיבה בנובה. הם, החברים שנפלו, לימדו אותו את השיעור הכי חשוב כישראלי.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.03.24
